ג,א – אתרוג
היהודים שכנגד האתרוג הם המושלמים בתורה ומעשים טובים, והם רומזים לתיקון העתידי של העולם. וכפי שלמדנו בסוכה לה, א: "תנו רבנן: פְּרִי עֵץ הָדָר – עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג". וזה מה שהיה לפני החטא וכך יהיה לאחר התיקון, וכפי שאמרו חז"ל בספרא (בחוקותי א, ד-ו): "וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון… מנין שהעץ עתיד להיות נאכל תלמוד לומר: עֵץ פְּרִי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר: עֹשֶׂה פְּרִי, א"כ למה נאמר עֵץ פְּרִי, אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל. ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות ת"ל: וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ".
וגם להלכה, מדקדקים ומהדרים ביופיו של האתרוג יותר משאר המינים.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך, שאף שהאתרוג יפה מכל המינים, מבחינת הטעם, התמרים שגדלים על הדקל הרבה יותר מוצלחים. כלומר, כדי שטעם עצו ופריו יהיה שווה, כעין מה שהיה לפני החטא וכעין מה שיהיה אחר התיקון, טעם הפרי ירד הרבה כדי להשתוות לעץ. וגם מבחינת הריח, נדמה שריחו של ההדס בולט יותר. ואפשר אולי לומר לאור זאת, שאמנם יהודי האתרוג הם מאוד יפים, ומשלבים באישיותם את מכלול המעלות, אבל כיוון שהעולם הזה עדיין אינו שלם, הם לא מצליחים להצטיין במיוחד בשום תחום. ואילו הלולב וההדס מצטיינים בתחום שלהם.
ומ"מ הם שלמים לפני הקב"ה, וכמו שרמזו בברכות נז, א: "הרואה אתרוג בחלום – הדור הוא לפני קונו".
ג,ב – הלולב רומז לת"ח ולאחדות
עניין האחדות רמוז בהלכות הלולב, שעיקר הפסולים שלו קשורים להתפצלות העלים זה מזה, או בהתפרדות התיומת, או בכך שאין עלים מצד אחד של השדרה.
וכן מצינו בסוכה מה, ב: "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד – ("כעין מוח יש בו, כגון בעץ האגוז והגפן, ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה, ולא בחריותיו ומכבדותיו"), אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים".
מחזור ויטרי סימן רפז: "… מה תמר זה אינו מתפצל אילך ואילך ואין לו אלא לב אחד. פי' מוחו באמצעו הוא, ולא בחריות של דקל. כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ומה תמר זה מתמר ועולה כמקל וחריותיו וענפיו אינם מפוצלין לכאן ולכאן, כך ישראל נעשין אגודה אחת לעשות רצון קונם".
וכן בברכות נז, א: "הרואה לולב בחלום – אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים".
ויקרא רבה ל, יא: "כפות תמרים אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו". הרי שהלולב רומז לת"ח ולענווה הדרושה לאחדות ומניעת הפיצול.
ג,ג – מעלת הלולב – תלמידי חכמים
ויקרא רבה ל, יא: "מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים". ויש לומר שאמנם הנמשלים לתמר אינם גדולים במעשים טובים, אבל לעומת זאת יש להם את מעלת התורה, שאין למעלה ממנה, "ותלמוד תורה כנגד כולם", ולכן הם רומזים לעניין העמוק של האחדות. וכן אמרו על תלמידי חכמים שהם "מרבים שלום בעולם" (ברכות סד, א).
ולמרות שהאתרוג שלם, כיוון שהלולב רומז לתורה באופן מובהק, הוא הגבוה מכולם, שאין מעלה כמעלת התורה, ולכן מברכים דווקא על הלולב (סוכה לז, ב). וכיוון שהוא גבוה ומעולה מכולם, כולם מתאחדים סביבו. כיוצא בזה למדנו בר"ה יח, א, על רבא שעסק בתורה וחי ארבעים שנה, ואביי עסק בתורה וגמ"ח וחי ששים שנה, אבל הלכה כרבא.
רמז אחר כתב בארץ צבי תרפ"ח על פי הפיוט, שהלולב רומז לשדרה, ותיקון הברית ליישר העקמומיות, ולכן מברכים עליו.
ג,ד – הדס – צדיקים
בויקרא רבה ל, יב: "מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה".
עיקר המעשים הוא גילוי הקדושה בתוך העולם הזה, עולם העשייה, ומזה עיקר קידוש השם, שתכלית הבריאה שתהיה לו דירה בתחתונים.
וכן מצינו בשבת לג, ב, כאשר יצאו רשב"י ובנו בפעם השנייה מהמערה ראו "ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. – ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל". ובזה לימד רשב"י זכות על ישראל והעולם ונתיישבה דעתם.
וזו עיקר עבודת הצדיקים, שממשיכים הקדושה לעולם הזה על ידי מעשיהם הטובים. ומצינו שהצדיקים נקראים הדסים, במגילה יג, א: "תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה – על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים". (ועיין בברא"ר סג, י, שהמשילו הצדיק להדס).
ועוד מצינו שבזכות הצדיקים שנקראו הדסים העולם מתקיים, בסנהדרין צג, א: "ביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את העולם כולו לדם, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה – נתקררה דעתו, שנאמר (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה, ואין הדסים אלא צדיקים, שנאמר (אסתר ב, ז): וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה". ולא מקרה שאסתר הצדקת נקראת הדסה, שהיא גילתה אור ה' דרך מקומות חשוכים ביותר.
כיוצא בזה למדנו בראש השנה כג, א: "הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים – דומה להדס במדבר, דחביב". הרי שאין מדובר בתלמיד חכם מופלג בתורה, אלא במי שמפיץ דברי תורה במקומות רחוקים, וכמעלת הצדיק לעומת תלמיד חכם.
ועל ידי הממון מרבים במצוות, ולכן מי שמחזר אחר המצוות זוכה לעשירות, וכן למדנו בברכות נז, א: "הרואה הדס בחלום – נכסיו מצליחין לו, ואם אין לו נכסים – ירושה נופלת לו ממקום אחר. אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: והוא דחזא בכנייהו (בבסיס שלהם)".
ויש הדס שוטה, שאינו מגדל עלים בשלישיות, וזה כנגד אנשים שרוצים לעשות מעשים טובים ולהיות חסידים וצדיקים, אבל אינם יודעים תורה, ולכן לא יצליחו, וכפי שאמרו באבות ב, ה: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". ואלו אנשים שחושבים לתת צדקה ונותנים כסף לנרקומנים לקנות סמים, ולמהמרים לשלם חובותיהם כדי שיוכלו להמשיך להמר. הם לוחמים למען מענקים והטבות למובטלים שיכולים לעבוד, והופכים אותם בכך למובטלים כרוניים. הם אלו שהיו שותפים למהפכה הקומניסטית ומעלים רשעים כסטלין לשלטון.
ג,ה – הדס – ריבוי בנים
עיקר המעשים הטובים – בנים, ומן הסתם בכלל זה גם חינוכם. וכפי שאמרו בויקרא רבה ל, י: "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין, כך היה יעקב רחוש בבנים". ושם בהמשך הדס כנגד לאה, "מה הדס זה רחוש בעלין, כך היתה לאה רחושה בבנים". גם כשהמשילו המינים לסנהדרין, הדס כנגד "שלוש שורות של תלמידים שיושבים לפניהם" (ויק"ר ל, יא), והם המרובים ביותר שם.
וכמובן שיש קשר בין מצוות פרו ורבו למצוות הנישואין, וכן מצינו שחסידים שהיו משמחים חתן וכלה היו רוקדים עם הדסים, כמובא בכתובות יז, א: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת (שלושה בדים), א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא! כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא; וגמירי, דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. א"ר זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא (שוט של הדס שהיה מרקד בו), ואמרי לה: שטותיה לסבא (שהיה מתנהג כשוטה), ואמרי לה: שיטתיה לסבא (שיטתו ומנהגו)".
ג,ו – עיקר צדיקות ההדס בריבוי ילדים הוא לנשים
ונראה שעיקר צדיקות ההדס קשורה לנשים, שהן מקושרות יותר לעולם המעשה, וגם פטורות ממצוות תלמוד תורה. ועיקר המצווה בריבוי הילדים וחינוכם הוא להן, מפני שהן טורחות בזה יותר. וכן מצינו שעיקר הריקודים בחתונה הם לכבוד הכלה, ורקדו בהדס. ואמנם גם לגבי יעקב אבינו הוזכר (ויק"ר ל, י) שהיה רחוש בבנים, ועל כן הוא כנגד ההדס. ויש לומר שמבין האבות ויוסף, הוא הדומה להדס. אבל אם מחשיבים את הנשים, הרי שהן יותר מכוונות כנגד ההדס. עוד יש להזכיר את הגמרא ברכות יז, א, שגדולה זכותן יותר, מפני שמעודדות את הגברים ומחנכות את הילדים ללמוד תורה, והזכות הגדולה הזו גם מפני הטורח שיש בטיפול בענייני הבית, שעל ידי כך מעודדות את הגברים ללמוד תורה, ואף זה שייך לזכות המעשים הטובים.
עוד יש לומר, שבעבר עול הפרנסה היה מכביד מאוד, ומי שרצה בבנים רבים, היה חייב לעבוד קשה כדי לפרנסם, וממילא גם לו היתה זכות גדולה בגידול הילדים. אבל כאשר עול הפרנסה קל יחסית, כמו בימינו, בולטת יותר זכותן של הנשים במצווה זו.
ויש זוגות שבהם הבעל לולב והאשה הדס, שהיא לוקחת על עצמה את כל עול גידול הילדים.
ג,ז – ערבה
הערבה מבטאת את כוח הצמיחה בפשוטים שבישראל, שאף שאינם מצטיינים בתורה ומעשים טובים, הם מקושרים ליהדות, ומבטאים את הדרך ארץ שקדמה לתורה. ומכוח הטבע הפשוט שבישראל, צומחים אח"כ ת"ח ואנשי מעשה. וכפי שאמרו בנדרים (פא, א): "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר (במדבר כד, ז): יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו". ושם מבואר הטעם מדוע אין מצוי שבני ת"ח נעשים ת"ח. ועוד אמרו בתלמוד (סנהדרין צו, א): "הזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה". והיסוד לזה מפני שבערבות מתגלה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים גם כשאין בנו טעם וריח, מפני סגולתנו העצמית, מפני שכך נבראנו, ומתוך כך ישראל דבקים בו מעל לכל שיקול אנושי (וכ"כ בשפת אמת תרמז).
עוד מצינו שהערבה רומזת ליוסף ולרחל, ואף הם מגלים את השכינה בתוך המציאות הארצית, ביופי ובכל כשרון. ולכן קידוש השם שלהם הוא הגדול ביותר. אולם מנגד, כאשר המצב אינו מתוקן כראוי, הם מתרחקים יותר. וכאשר הערבה נפרדת היא יורדת יותר מכל, וכפי שכאשר שבטי יוסף נפרדים מיהודה, הם גולים ונדחים יותר.
אבל לעתיד לבא על ידי רחל ויוסף עיקר קידוש השם, כיוצא בזה אמרו בסוף כתובות (קיב, ב): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות". ולהדס יש קצת פירות ורק לערבה אין כלל פירות, והיא המייצגת את עצי הסרק.
ג,ח – רמזים על מה כל אחד מארבעת המינים מכפר
ספר המנהיג הלכות סוכה עמוד שעט: "וראיתי באגדה, ולמה באתרוג, שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב. ולמה בהדס, שהוא דומה לעינים לכפר על סקור עינים, הה"ד (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתֻרוּ. ולמה בערבה הדומה לשפתים, לכפר על ביטוי שפתים. ולמה בלולב, אלא מה לולב אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים. אב"ן. וראיתי במדרש, כל המקיים מצות אתרוג ואגודתו כאילו קיים כל המצוות. ויראה לי שהרי אתרוג עם שלשת המינין עולין תרי"ג. אב"ן".
וכן מובא בספר אבודרהם סדר תפלת סוכות, וכתב שם עוד: "דבר אחר, ד' מינין שבלולב באין לרצות על המים, כשם שאי אפשר להם להתקיים בלי מים כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא גשמים, לפיכך הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינין אלו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים".
