ד – כללי הפסולים

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ד,א – סתם לולב כשר וכן בשאר מינים

כתב ב"י או"ח סי' תכט, בטעם הסוברים שאין צורך ללמוד שלושים יום לפני סוכות הלכות חג, כי "לולבים ואתרוגים רובם כשרים". וצריך לומר שכוונתו שרוב גדול מאוד כשר, שאם רק רוב של ששים אחוז היה כשר, היה צריך ללמוד היטב את ההלכה.

ואכן כלל יסודי הוא, כל מין במצבו הטבעי כשר, ובדרך כלל יש אופנים שונים למצבו הטבעי, וכל אימת שתופעה זו מצויה, ורבים מבני המין הזה נראים כך, הרי שזה אחד מהאופנים של מצבו הטבעי, והוא כשר.

וכן מצינו לגבי פיטם, שברור לכל הפוסקים, שאתרוג שרגיל להשיר פטמתו כשר (עיין להלן י, ו-ט). וכן בחזזית, כתב הרמ"א תרמח, יג, שכל מה שרגיל להיות באתרוג – כשר. וכ"כ בשו"ת רדב"ז ד, קיא, שהאתרוגים במצרים שעלתה עליהם חזזית כשרים, משום שמכת מדינה היא, וכך היא דרך גידולם (להלן יא, ה). וכן מצינו לעניין לולב שעליו העליונים כפופים, שלמרות שכמה מגדולי הראשונים והאחרונים החמירו בו, אין חוששים למעשה לדעתם, והסיבה, כי כך היא "דרך להיות הרבה לולבים (שו"ע תרמה, ט, להלן ה, ב). וכנראה, במקומם של המחמירים לא היו מצויים לולבים כאלה.

וכן מאידך לגבי הפסולים, למדנו למשל (סוכה לא, ב) שלולב עקום פסול, ואמרו שבתנאי שהוא עקום כמגל, כלומר כחצי סהר, שאכן זה מצב נדיר מאוד. ואף על זאת אמרו, שאם התעקם כך לאחוריו "ברייתיה הוא". כלומר כך דרכו, ואין לומר שכך דרך רוב הלולבים או אפילו מיעוט מצוי, אלא הכוונה שהואיל ותופעה זו מצויה וטבעית, אין בה פסול. וכן אפילו בנחלקה התיומת, לדעת הרבה פוסקים הכוונה רוב העלים, וגם למחמירים בעלה העליון, הכוונה שרוב העלה נפתח או כולו (עיין להלן ו, ב-ג). וכן עולה ומתבאר מכל ההלכות בהמשך. וכן כתב ר"ת בתשובה מכתב יד, לגבי לולב יבש: "מכל פנים שמענו שאם הוא כשאר כל הנלקטים, כפחות שבכולם, אינו מת אלא הדר" (הביאו הרב קאפח כתבים א' עמ' 456).

ד,ב – סוג הפסול הראשון – מין אחר

סוכה לא, ב: "לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. פשיטא! מהו דתימא לייתי כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למסרך". וכן אסור להביא הדס שוטה כי אינו נקרא כלל הדס (שו"ע תרמו, ג; מ"ב יג). וכן אסור להביא צפצפה שאינו מין ערבה כלל (שו"ע תרמז, א).

כמובן שגם בשעת הדחק אסור להביא מין אחר בכל שבעת הימים (עיין תוס' לא, ב, 'לא'), וכ"כ שו"ע תרנא, יג.

ד,ג – הסוג השני – שינוי גדול מדרך ברייתו

כאשר אחד מארבעת המינים השתנה מאוד מדרך ברייתו הוא נחשב כמין אחר ופסול. וזה לשון הריטב"א כט, ב: "עוד יש עכוב אחר בארבעת המינין והוא כל שאין שמו עליו… וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות, שאלו אין עליהם שם לולב, וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו, והדס שוטה, ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו, וצפצפה שאינה ערבי נחל, שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו. לפיכך הן נוהגין בכל ז' ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק".

אמנם להלכה וכן הריטב"א לא חילק בין פסול מחמת שהוא מין אחר לגמרי, או למה שגדל באחד מארבעת המינים, אלא שגדל באופן שונה, שאינו כשר, כדוגמת הדס שוטה. אבל נראה שהגיוני לחלק בין הפסולים הללו. ראשית, כדי להסיר תחילה מהחשבון את כל מיני הצמחים האחרים, גם הדומים, כמו לימון וצפצפה. ולאחר מכן לעסוק בארבעת המינים שנפסלו מחמת שתי סיבות, או שהשתנו מאוד מדרך ברייתם, כדוגמת לולב שאין לו עלים בצד אחד. או שגדלו שלא כפי דרישת המצווה, כמו הדס שוטה, שאינו 'ענף עץ עבות'.

נזכיר פסולים שונים, שלדעת רוב הפוסקים שייכים לסוג הזה:

הדס שנשרו רוב עליו (גמ' לב, ב): אין עליו שם הדס (ריטב"א כט, ב; תשב"ץ ב, רנב; ח"א קנ, ג. כיוצא בזה כתב במגיד משנה ז, ב). ויש אומרים שהפסול משום שאינו הדר (שערי תשובה תרמו, א, בשם שו"ת פני יהושע ג; כה"ח תרמו, ד; וכך משמע בלבוש תרמו, ד).

ערבה שנשרו רוב עליה (משנה לג, ב): אין שמה עליה (ריטב"א כט, ב; ח"א קנ, י). ויש אומרים משום שאינו הדר (לבוש תרמז, ב).

לולב שעליו גדלו מצד אחד, סוכה לב, א: "ואמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול". ריטב"א: "נראה שפסולו מגופו ופסול כל שבעה אפילו בזמן הזה", וכ"כ ר"ן ומאירי, שאינו נחשב לולב.

לולב שעליו אינם כפולים: יש אומרים שזהו "לולבא דסליק בחד הוצא – בעל מום הוא ופסול" (עיין שו"ע תרמה, ג). ויש להסתפק אם פסול זה הוא בגופו ופסול כל שבעה או שהוא פסול משום שאינו הדר (ריטב"א; מ"ב תרמה, יג).

ד,ד – הסוג השלישי – שאין לו שיעור

השיעורים נזכרו בהלכות: ז, ח, ט, יב; הערות: 4, 6.

לגבי אתרוג אמרו בגמ' לא, ב: "משום דלא גמר פירא". וכ"כ רוב ככל הפוסקים (תוס' 'שיעור'; רא"ש ג, כד; השלמה; ר"י מלוניל; לבוש תרמח, כב שועה"ר כט; מ"ב סא). ולמטה יהודה (קונ"א, ליקוטים תרמח), הוא מפני שאינו הדר.

ד,ה – הסוג הרביעי – פסול הדר

משנה כט, ב: "לולב היבש פסול". גמרא: "בשלמא יבש – הדר בעינן…" רש"י: "דבעינן מצווה מהודרת דכתיב ואנוהו". ובתוס' 'לולב', הקשו שדין זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הוא הידור לכתחילה, ואילו לולב יבש פסול אף בדיעבד, אלא ישנו חיוב מיוחד שארבעת המינים יהיו 'הדר', שכן נלמד מאתרוג שנאמר בו: פְּרִי עֵץ הָדָר. וכ"כ רוב הראשונים (בה"ג; רמב"ן; ריטב"א; ר"ן, ועוד).

נראה שהגדרת פסול הדר הוא שנויו נפגע באופן משמעותי, וכפי פסולו של לולב יבש, שעליו אמרו במפורש שאינו הדר.

ד,ו – האם פסול הדר בשבעה ימים

לדעת הרמב"ם (לולב ח, ט), כל הפסולים משום הדר, אינם פסולים אלא ביום הראשון בלבד. וכ"כ רי"צ גיאת (הל' לולב עמ' קמו); בעל העיטור (הלכות לולב פט, ע"ג) רש"י; (פרדס הגדול סימן קצד); ראב"ד (תמים דעים רכז); מכתם (לו, ב); רמב"ן (מלחמות טו, א בדפ"ר); ריטב"א (כט, ב, 'לולב'). ראיה לדבריהם מדברי הירושלמי: "כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון". וכ"כ שו"ע (תרמט, ה), רדב"ז (ח"ד סי' קיא), וט"ז (תרמ"ט, ט).

מאידך, לדעת הרא"ש (ג, ג), פסולים כל ז'. וכ"כ תוספות (כט, ב, 'בעינן'); רבנו ירוחם (נ"ח ח"ג, נח ט"ד); טור (וכ"כ רש"י סוכה לו, ב, 'אלא לרב'), ולכך נטה רמ"א תרמט, ה; מ"ב לו.

וכתב כה"ח (תרמט, נז) שלכתחילה יש להזהר לצאת ידי כל הדעות ובפרט שהדבר נוגע בספק ברכות.

ד,ז – הסוג החמישי – פסול חסר

פסול 'חסר' משום שאינו לקיחה תמה (רש"י לו, ב; תוס' כט, ב; רא"ש ג, ג; טור תרמט). פסול 'חסר' כשר בשאר ימים (גמ' לו, ב; רמ"א תרמט, ה; מ"ב לה). ונחלקו אם צריך שישאר רוב האתרוג או לא (עיין מ"ב תרמח, מג).

ואמנם יש אומרים ש'חסר' פסול משום שאינו הדר. כ"כ ריטב"א כט, ב; ראב"ד; רא"ה; ר"ן, עיין להלן יא, א. אולם מ"מ גם הם מסכימים שהפסול הוא רק ביום הראשון, שכן לשיטתם פסול הדר הוא ביום הראשון.

ד,ח – רשימת הפסולים משום הדר

נזכיר את הפסולים שמוסכם שהם משום הדר. וכן את אלו שיש אומרים שהם פסולים משום הדר. לגבי מקצתם החולקים סוברים שהפסול משום שהשתנה מברייתו לגמרי, וממילא לכל הדעות פסולים כל שבעה; ובמקצתם דעת החולקים שהפסול משום חסר ולקיחה תמה, וממילא הפסול רק ביום הראשון. נמנה לפי הסדר שבהלכות.

לולב כפוף ועקום (להלן ה, ב), פסול משום שאינו הדר (ריטב"א לב, א; לבוש תרמה, ח; מ"ב תרמה, לו ולט). וי"א שפסול משום שהוא בעל מום, וממילא לכל הדעות פסול כל שבעה (רמב"ן מלחמות שם).

לולב קטום (עיין בספר הלכה ז), פסול משום שאינו הדר (רש"י כט, ב; מ"א תרמה, ו; מ"ב תרמה, כז). וי"א משום שנראה חסר (ריבב"ן לד, ב).

לולב שנפרצו עליו (עיין בספר הלכה ה), י"א שפסול משום שאינו הדר (רש"י כט, ב; מ"א תרמה, ו; א"ר תרמט, כא; בכורי יעקב תרמה, יח). ויש אומרים שזהו פסול בגופו והוי כאופתא (ריטב"א כט, ב; ח"א קמט, ט).

לולב שנחלקה התיומת (להלן ו, א-יא), י"א שפסול משום שאינו הדר (ריטב"א לא, ב; ח"א קמט, י). ורבים כתבו משום 'לקיחה תמה', וממילא פסול לכל הדעות רק ביום הראשון (רבינו ירוחם ח, ג; מ"א תרמה, ו; שועה"ר י; בכור"י תרמט, לא; מ"ב תרמה, יז; עיין להלן ו, ח).

לולב הימנק (להלן ו, יב), י"א שפסול משום שאינו הדר (ריטב"א לב, א; רע"א, דרוש וחידוש). ורבים כתבו משום שאינו לקיחה תמה (מ"א תרמה, ו בשם רי"ו; שועה"ר תרמה, יב)

לולב יבש (עיין בספר הלכה ז), פסול משום הדר (תוס' כט, ב; מ"ב תרמה, כ), וי"א משום שנחשב כמת ו"לא המתים יהללו י-ה" (ראב"ד). ועוד הזכירו שני פירושים שהם בעצם הרחבה של 'הדר': י"א משום זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (רש"י כט, ב), וי"א משום הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ (רז"ה). וכן לגבי הדס יבש – מ"ב תרמו, כא. וכן לגבי ערבה יבשה – מ"ב תרמז, י.

הדס קטום (להלן ח, י), פסול משום שאינו הדר (רש"י לד, ב; מ"ב תרמו, לב); וי"א משום חסר (ריבב"ן).

הדס שענביו מרובים מעליו (להלן ח, ח), רוה"פ כתבו משום שאינו הדר (רש"י; השלמה; מכתם; ר"י מלוניל; לבוש תרמו, י; מג"א ד; גר"א ה; שועה"ר יב; ח"א קנ, ד; מ"ב ו; כה"ח ז; ועוד). וי"א משום שהוא נקרא פרי ולא ענף (שעה"צ תרמו, ד, ועיין מאמ"ר תרמו, ד).

הדס שנשרו רוב עליו (להלן ח, ג-ד), פסול משום שאין עליו שם הדס, וממילא פסול כל שבעה לכל הדעות (ריטב"א כט, ב; תשב"ץ ב, רנב; ח"א קנ, ג). ויש אומרים משום שאינו הדר (שערי תשובה תרמו, א, בשם שו"ת פני יהושע ג; כף החיים תרמו, ד; וכך משמע בלבוש תרמו, ד).

ערבה שנקטמה ראשה (להלן ט, א), פסול משום שאינו הדר (מ"ב תרמז, י. ועיין בהדס בדעת ריבב"ן).

ערבה שנשרו רוב עליה (להלן ט, א), פסולה משום שאין שמה עליה, וממילא פסולה לכל הדעות כל שבעה (ריטב"א כט, ב; ח"א קנ, י). ויש אומרים משום שאינה הדר (לבוש תרמז, ב).

אתרוג חסר (להלן יא, א-ד), פסול משום שאינו לקיחה תמה (רש"י לו, ב; תוס' כט, ב; לד, ב, 'שתהא'; רא"ש ג, ג; ר"ן יח, א; רי"ו ח, ג; טור תרמט; רמ"א תרמט, ה; שועה"ר תרמח, יד; מ"ב תרמט, מז). ויש אומרים משום שאינו הדר (ריטב"א כט, ב; ראב"ד; רא"ה; ר"ן; רדב"ז ה, נ, והלכות קטנות ב, רכא, אמנם למדנו שלרוב הפוסקים ובכללם הריטב"א והרדב"ז, פסול הדר הוא ביום הראשון).

אתרוג שנטלה פטמתו או עוקצו (להלן י, ו-י), י"א שפסול משום חסר (השלמה לד, ב; מכתם; רמ"א תרמט, ה; מ"ב תרמח, לג; ערוה"ש יח). וי"א משום שאינו הדר (לבוש תרמח, ז; מ"א יז; שועה"ר תרמט, יז).

אתרוג שנקלף (להלן יא, ב), פסול משום שאינו הדר (לבוש תרמח, ו; שועה"ר תרמח, טו). ויש שמשמע מהם שהפסול משום חסר (טור תרמט; פני יהושע לו, א).

אתרוג עם חזזית (להלן יא, ה-ח), פסול משום שאינו הדר (גר"א תרמט, ה). ויש שהסתפקו אולי פסול משום חסר (ט"ז תרמט, ט).

אתרוג כושי (להלן יב, א), י"א שפסול משום שאינו הדר (ר"י מלוניל לד, ב; רבינו מנוח ח, ח; וכך משמע ממ"ב תרמח, נח), וי"א שהוא בעל מום ופסול בגופו (מכתם לד, ארחות חיים יח; בכורי יעקב תרמט, לא).

אתרוג ירוק ככרתי (להלן יב, ב), מבואר בגמ' לא, ב, שפסול משום שלא נגמר פריו, וכ"כ ריטב"א; לבוש תרמח, כא; מ"ב סד, וממילא פסול כל שבעה לכל הדעות. וי"א שהפסול משום שאינו הדר (מאירי; רמב"ן חולין מו, א; קרית ספר).

ד,ט – נטילת מינים פסולים בשעת הדחק

סוכה לא, א: "כמושין – כשרין, יבשין – פסולין. רבי יהודה אומר: אף יבשין. ואמר רבי יהודה: מעשה בבני כרכין שהיו מורישים את לולביהם לבניהם. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה".

לדעת ראב"ד (השגות, מובא ברא"ש), לולב יבש הרי הוא כמת וכמי שנכתת שיעורו ואין יוצאים בו אפילו בשעת הדחק. אלא שבני כרכין היו מורישים את לולביהם כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב, ולכן מי שאין לו לולב כשר, יטול לולב יבש בלי ברכה כדי שלא תשתכח תורת לולב.

אבל הרא"ש (ג, יד), דחה את דברי הראב"ד וכתב, שממה שאמרו חכמים לרבי יהודה: "אין שעת הדחק ראיה", משמע שהם מסכימים שבשעת הדחק מברכים על לולב פסול, "אלא כל הני פסלי מסרן הכתוב לחכמים, והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצוות, אבל במקום הדחק הכשירום כיוון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן". וכ"כ תוס' לא, א, 'לא', והוכיחו זאת מהברייתא: "לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר", משמע שדוקא אלו אין להביא, אבל אתרוג פסול יביא ויברך. וכ"כ רוב הראשונים (ריטב"א בשם גאונים; מכתם בשם רב פלטי ור"ת; רי"ד; רי"ץ גיאת; מחזור ויטרי שעג; עיטור; מנהיג; ראבי"ה ב, תרנג; כלבו עב; סמ"ג עשין מד; שבולי הלקט שמט; רבינו אברהם מן ההר; הג"א. וכ"כ באו"ז שו, והוסיף עוד טעם להיתר, שאמנם הלכה כחכמים שצריך הדר, ולכן לולב יבש פסול. אבל כיוון שלא נדחתה דעת ר' יהודה בגמרא במפורש, בשעת הדחק סומכים עליו).

ד,י – איזה פסולים נוטלים בשעת הדחק

לרמב"ם ח, א, בשעת הדחק רק לולב יבש כשר ומברכים עליו, אבל שאר המינים כשהם יבשים, וכן שאר מיני הפסולים, גם בשעת הדחק נותרים בפסולם ופשיטא שאין מברכים עליהם. וכ"כ מאירי והסביר את טעמו: "הפסולים יש בהם כדי לטעות ואתי למיסרך, אלא שהיבש אין פיסולו ניכר כל כך שאף הלחים יש בהם שהם לבנים ואין הירקרקות מצוי בהם. והוא העניין שלא נאמר כן אלא בלולב אבל באתרוג ושאר המינין היובש ניכר בהם הרבה ואין נוטלין אותם שלא לטעות". והב"ח תרמט, ד (מובא בשעה"צ סב) ביאר, שבלולב יבש מתקיים קצת הדר בצורתו, מה שאין כן בשאר פסולים.

ולרא"ש, טור ורוב הראשונים (כמובא לעיל ד, ט), בשעת הדחק מברכים על כל הפסולים, והסביר בב"י: "כל הפסולים מחמת מום לאפוקי אותם שפסולים מפני שאינן מינם, כהדס שוטה וצפצפה, דהנך לדברי הכל אין נוטלין אותם לעולם ואפילו בשעת הדחק, כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו, כדאמרינן בגמרא (לא.) בפריש ורימון".

והריטב"א מסכים לדעת שאר הראשונים, זולת באתרוג יבש, שהואיל ונאמר בו 'הדר', פסול אפילו בשעת הדחק. וכ"כ שבה"ל, ויראים.

ד,יא – הלכה למעשה

כתב בשו"ע תרמט, ו, כראב"ד: "בשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל הפסולים נוטלים ואין מברכין". והרמ"א כתב בדעה הראשונה את דעת הרמב"ם, שבשעת הדחק מברכים רק על לולב היבש (וכ"כ ט"ז יב). ובדעה השנייה כתב, שיש מקילין אפילו בהדס יבש. וביאר הגר"א שזה כדעת הריטב"א ודעימיה, שלא מברכים על אתרוג פסול מפני שכתוב בו במפורש 'הדר'.

אבל הרבה אחרונים כתבו כדעת רוב הראשונים, שעל כל ד' מינים שפסולים מחמת 'הדר', בשעת הדחק אפשר לברך (רדב"ז ד, אלף קפב; משאת בנימין יז; מ"א כו; חכ"צ ט; א"ר כב. וכ"כ מ"ב נח, וקבע בדין זה ד' חילוקים).

על פי כל מה שלמדנו, חיילים בצבא שהלולב שלהם התייבש, ואין להם לולב אחר, יכולים לברך עליו. ואפשר שגם השו"ע יסכים לכך, כי אולי החמיר שלא לברך בשאר הפסולים, אבל בלולב יבש, שגם הרמב"ם מיקל, יסכים שהלכה כדעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים שהתירו לברך עליו בשעת הדחק.

ד,יב – טעם המתירים בשעת הדחק לברך על פסולי הדר

באר באו"ז שו: "ואין לחלק בין דחק גדול לדחק קטן אלא כיון דאי אפשר לו מקרי שעת הדחק". וכתב בשו"ת שרידי אש ב, ו: "וצריך לומר, דאף דהתורה כתבה הדר להדיא וזה תקון המצוה וליכא, מ"מ אמרינן דמסתברא דלא יהא יושב ובטל מעיקר המצוה אם חסר בה איזה פרט לתיקון המצוה, ולא מסתבר כלל דבמדינה שאין אלא להשיג יבשים יהיו כל ישראל שבמדינה זו בטלים לגמרי מעיקר המצוה. ולהכי אפילו ברוכי נמי מברכינן עלייהו".

פורסם בקטגוריה פרק ד - ארבעת המינים, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן