הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ח – גודל השמחה

ח,א – שמחה על גמרה של תורה

שיר השירים רבה א, ט, לאחר שביקש שלמה בחלום חכמה וזכה לה, שהתעורר מהשינה והיה שומע העופות מצפצפים והיה מבין לשונם, "מיד וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו (מלכים א ג, טו), אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". והביא מדרש זה באשכול הלכות סוכה (דף קעג, ב), וסיים: "הא למדת שעושין סעודה לגמרה של תורה, לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה".

וכ"כ באור זרוע (ח"ב הלכות סוכה סי' שכ) על פי מדרש זה, ופירט מנהג חתני תורה, שמקיימים סעודה לגמרה של תורה. וכ"כ אבודרהם (יום שמיני ושמחת תורה).

וכן מצינו בשבת קיח, ב – קיט, א: "אמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבדינא יומא טבא לרבנן".

ח,ב – ההיתר לרקוד ולמחוא כפיים לכבוד התורה

כתב רי"ץ גיאת (הלכות לולב עמוד קנט), בשם רב האי גאון: "רגילין אצלנו מאז לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה אלא שזו משום שבות הוא ונהגו בו היתר לכבוד תורה אבל לגמר (לריח טוב) דברי הכל אסור". וכן כתב בשמו מהרי"ק שורש ט'. וכן מובא בב"י או"ח שלט. וכן מוסכם על כל האחרונים. ועיין פניני הלכה שבת כב, יח, שיש מקילים בזה כיום גם בשבת ויום טוב שיש מצווה לשמוח גם בהם, בנוסף למה שנשענים על דעת התוס' וערוה"ש שטעם הגזירה בטל.

אבל אסרו לגמר, להעלות עשן מבשמים על גבי גחלים. וכן אסרו יריות לשמחה (מ"א, מ"ב תרסט, ה).

ח,ג – העלאת הארון על ידי דוד המלך

שמואל ב' ו, יב-כג: "וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ… וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ".

במדבר רבה ד, כ: "… אליהו אומר: כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו – כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו – כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט (ושם מובאים שני סיפורים מאלפים על כך)… וכן הוא אומר (שמואל א, ב, ל): כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ. וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא בוזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום. אימתי, בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים… אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי. מיד נתייעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון… מיד שלח וקיבץ כל ישראל שבכל ארץ ישראל, שנאמר (דברי הימים א, יג, ה): וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מִן שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן הָאֱלוֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים… (ואז אירע הנגף בעוזה, ועליית הארון נעצרה, אח"כ הבין שטעו שהרכיבו את הארון על עגלה ולא נשאוהו הלוויים בכתפיהם, וכששמע שהארון מביא ברכה לבית עובד אדום הגיתי, כבר לא חשש להעלות את הארון, והוסיף עוד זבחים כעצתו של אחיתופל)… וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וגו' (שמואל ב ו, יד). בא וראה כמה ביזה דוד עצמו לכבודו של הקב"ה. היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו. לאו, אלא לבש כלים נאים (הנאים ביותר) לכבוד הארון ומשחק לפניו מה שאפשר לומר, שנאמר (דברי הימים א' טו, כז): וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכָל הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת הָאָרוֹן וגו'. וכתיב וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'. מהו בְּכָל עֹז? בכל כחו. מהו מְכַרְכֵּר? שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי (אדון) רם. והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות וכל כלי שיר… כיוון שבאו לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה איכפת לו… כיון שראתה אותו (מיכל אשתו) משים עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה. מהו מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר? האיך היה עושה? אמרו רבותינו היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז והיה מכה בידיו זו על גב זו וטפח כיון שהיה מכרכר כירי רם היה מפזז, מהו מפזז שהיה הזהב המסונן שהיה עליו קולו פוזז. יכול לא היה דוד עושה יותר מזו? לאו, אלא הופך אספירס ומשוייר לפניו (מדלג והופך כל גופו כשכפות רגליו כלפי מעלה ותוך כך נגלו רגליו)… לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו נפנה לברך את ביתו ולשמחה מרוב שמחת הארון. יצאת מיכל לקראתו וביזתהו על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים… לא הניחתו ליכנס לתוך הבית אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים… וכך אמרה לו מיכל: של בית אבי היו צנועין כל כך ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים. כיוון שגמרה דבריה אמר לה: וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו. ואילו היה אביך צדיק יותר ממני היה האלוהים בוחר בי ופוסל בבית אביך?!… דבר אחר אמר לה: של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים… ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה: אותן בנות ישראל שצווחת אותן אמהות, אינן אמהות אלא אימהות, לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא…"

ח,ד – גודל חשיבות הריקודים לכבוד התורה

מ"ב תרסט, יא: "כתב מהרי"ק בשם רב האי גאון בשורש ט', יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה וכו'. ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ד'. וכ"כ משם האר"י ז"ל והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה. וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הס"ת בכל כחו". ולעיל ב, ב, ולהלן ח, ו, תובא העדות על הגר"א.

ח,ה – בזכות ריקודי שמחה תורה זוכים לבנים ת"ח

ר"י אלגאזי כתב בשלמי חגיגה (דף רצד, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה בשמחתה של תורה לתקן את פגמי נשמתו אשר פגם בכבוד תורת ה' תמימה ומצא כדי גאולתו. ונוסף על זה מה שאמרו הראשונים, כי כל הזהיר בשמחתה של תורה כהיום הזה בטוח שלא יפסק תורה מזרעו. ושראו לרב גדול בישראל שהיה מרבה בשמחתה של תורה כהיום הזה, והעידו עליו שעד שלושה דורות היו מיוצאי ירכו שלשלת חכמים וידועים ומרביצים תורה זה אחר זה חבל נמרץ, וידעו הכל זה זכה על רוב שמחתו ביום שמחת תורה, מה שלא ראו מעולם בשום גדול בתורה עושה כן. וברוב גדולתו היה מניח ומכרכר בכל עוז ומעורר לבבות בני אדם לאמור שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישראל. ונוסף על זה היה מחזר על כל בתי כנסיות לפקוד את כל חתני התורה, והן עוד היום רבים מיראי ה' וחושבי שמו נוהגים מנהג הזה לכבוד התורה, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה' (ישעיהו סא, ט)".

ח,ו – עדויות על גדולים

בספר מועדים לשמחה עמ' תצד-תקז מובאות עדויות רבות, ונזכיר מקצתן. בשבחי הבעש"ט מסופר: "פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי סגולה דבעש"ט שמחים ומרקדים ושותים יין מן המרתף של הבעש"ט הרבה. ואמרה אשת הבעש"ט הצדקנית, הרי לא ישאר יין לקידוש ולהבדלה. נכנסה להבעש"ט ואמרה לו: אמור שיפסיקו לשתות ולרקד, כי לא ישאר לך יין לקידוש ולהבדלה. אמר לה הבעש"ט בצחוק: טוב אמרת, לכי אמרי להם שיפסיקו וילכו לביתם. וכשפתחה את הדלת והם רקדו בעיגול וראתה שליהטה אש סביבותיהם כמו חופה, ולקחה הכלים והלכה בעצמה למרתף והביאה להם יין כפי רצונם. ואח"כ שאל אותה הבעש"ט אמרת להם שילכו? אמרה לו, היה לך לומר בעצמך". עוד מסופר שם, שפעם אחת בעת הריקודים נקרעה נעלו של אחד מבני החבורה, וראתה אדל בתו הצדקנית של הבעש"ט שהוא מצטער מאוד מזה, אמרה לו, אם תבטיח שאלד בן זכר בשנה זו אתן לך תיכף ומיד מנעלים טובים, כי היה לה חנות מנעלים. והבטיח לה שבוודאי יהיה לה בן זכר. וכך הוה, שנולד לה הרב ברוך ממזיבוז.

גם בעל 'אור החיים' הקדוש כתב על שנת תק"ב: "וליל מוצאי שבת (מוצאי שמחה תורה, הקפות שניות) עשינו שמחה בביהכ"נ, וכל הרבנים והחסידים מרקדים לפני התורה בכל עוז ותעצומות, והיתה הארה גדולה אשר כמוה לא נהיתה" (אגרות א"י עמ' 269). וכן ר' גרשון מקיטוב גיסו של בעש"ט מספר על שנת תק"ז שהיה בחברון: "כשהייתי חתן תורה בשמחה תורה, בליל מוצאי יום טוב (הקפות שניות) באו אלי כל החכמים לשמוח עמי, וגם באו השרים [הערבים] והיו מטפחין ומרקדין כאחד היהודים, ומזמרים שבחות בלשונם, לשון ערבי".

ועל הגר"א מסופר במעשה רב אות רל"ג: "והיה מקיף ומרקד לפני הס"ת בכל כוחו… שמח מאוד ברוב עוז וחדווה, וחכמת אדם תאיר פניו כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף ומפזז ומכרכר בכל עוז לפני הס"ת". ואחר שהחזירו הספרים לארון שוב לא היה שמח כל כך רק כמו שאר יו"ט.

וכן סיפרו על רבי ישראל מקוזניץ' (תק-תקעה): "היה מגיע לפסגת הדבקות והשמחה בשמחת תורה, והיה מחזיק ספר קטן בידו, ורקד ושר כשתי שעות רצופות, מול ספרי התורה שעל הבימה. אלפי איש, אנשים וטף, מקרוב ומרחוק באו לראות את ריקודיו ולשמוע את פזמוניו, מלאי געגועים לגאולה ומשיח בין ההקפות".

ועל רבי פנחס מקוריץ מסופר שהיה לובש לבנים כמו ביוה"כ, ואמר שביוה"כ אנו מתאמצים לעלות להיות כמלאכים, ובשמחה תורה וליל הסדר הקב"ה ופמליא דיליה באים לשמוע הזמירות של ישראל, וכדי להשתוות למלאכים שבאים אצלנו ראוי ללבוש לבן. והיה רוקד למעלה מכח הטבע וכח האנושי, ופניו היו בוערים כלפיד אש, ובליל שמיני עצרת לא ערך שלחנו עם אנ"ש, יען כי לא היה לו כח אחרי עבודתו בהקפות, שהיה דרכו להאריך בכל הקפה בערך שעה שלימה, ונשאר בלי כח כלל, וגם שהיה קרוב לאור הבוקר.

רבי שלום מבעלז (תקלט-תרטו) היה אומר: "את ערך חשיבות ומעלת הריקודין דהאי יומא, אינו יכול לומר ואין לו הורמנא לגלות, אך זאת הוא יכול לומר, שכל התפילות והתחנות והבקשות של עם ישראל מכל השנה, וכן התפילות והתקיעות של הימים הנוראים שלא עלו לרצון, מתקבצים איפוא ומתעלים לרצון לפני אדון כל על ידי הריקודים".

על רבי נחום מהורדנא מסופר שהיה מסובל ביסורים וראשו תמיד כפוף מפני מחלת השדרה, ומפני זה היה לו מחלת בטן, ורגליו צבות וכבדות, וגם כשהיה זקן "היה מפזז ומכרכר במהירות נפלאה כילד קטן, מדלג ומקפץ על השלחנות הארוכים של חברת ש"ס, וכל קפיצה וקפיצה עלתה לו ביסורים קשים, ופיו מלא שירה ורינה לאל חי. וכאיש גיבור מלחמה המפקד את צבא חילו היה צועק אל הנאספים כי יקחו חלק בשמחה של מצווה זו, ובית המדרש עם כל הנאספים בו נהפך לחמר בוער אחד, מלא התלהבות".

ח,ז – שמחת תורה אצל מרן הרב

יעויין במועדי ראי"ה בתיאור שמחת תורה אצל מרן הרב קוק בדבקות עצומה באמונה ובתורה לשמה, בטהרה וכוונה שלימה, כמלאך ה' צבאות.

בקול הנבואה עמ' רנב אות שכט: "מרן הרב היה רוקד בליל שמחת תורה ריקודים יפים, ושר שירי חיילים יהודיים מרוסיה של ניקוליי קיסר רוסיה, וכולם עומדים מסביב לו במעגל, ואח"כ היה עולה על הבימה של ארון הקודש ודורש דרושים נשגבים בעניין שמחת תורה". ומספר הרב נריה (מועדי הראיה עמ' קכד) שלא רק צרת החיילים היהודים בצבא רוסיה נגעה לליבו, אלא כל צרה וצרה. ולאחר מאורעות תרפ"ט, שהיה נדמה שקשה לשמוח, התחיל הרב לשיר "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם" (דברים לב, מג), וזרמי דמעות פרצו מעיני הציבור וכולם נסחפו עמו בשירה. וזו הסיבה שהכניס הרצי"ה פסוק זה בעולת ראיה בסדר ההקפות.

עוד כתב הרצי"ה בעולת ראיה עמ' שפג: "אאמו"ר הרב ז"ל היה מזמר מלבד שאר זמירות ותשבחות את המשנה הראשונה של פרק קנין תורה שבסוף מסכת אבות בהתרוממות והתלהבות קודש נעימה. ("רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות משמח את המקום משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים").

(וכן היו שרים) ומה שנהגו לזמר בארץ ישראל: "אין אדיר כה'" וכו', "יבוא אדיר במהרה" וכו', אדיר יבנה הגליל, אנחנו נבנה הגליל, בנינו יבנו הגליל! וכו', "עם ישראל חי – חיה יחיה עד בלי די". ומשנת תר"ץ אחרי זוועת הפרעות שהיו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, היה מזמר בהתגברות ובהתלהבות קודש איומה את הפסוק האחרון שבסוף שירת האזינו "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם", וכן את ארבעת הפסוקים הראשונים של ישעיהו פרק סג (מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת. פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה").

בעולת ראיה ב, עמ' שעד, מובא שבסיום שמחת בית השואבה היה הרב מזמר בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה את "ישאלוני רעיוני" לר' יהודה הלוי, שנכתב בכתי"ק בפנקסו, בנוסח מעט שונה מהמקובל. ובמועדי ראיה עמ' קכה, כתב שכך נהג גם בסיום הקפות שניות של שמחת תורה.

ח,ח – על ערך הריקודים

היה מזכיר מרן הרב את פירוש הנצי"ב על הפסוק "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים טז, טו), שבכלל לשון תָּחֹג, "משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות, כמו שנאמר (שמות ה, א): וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר, דמשמעו שמחה וריקודים לפני ה'". וכפי שאמרו בחגיגה (י, ב): "דלמא חגו חגא (מעגל)". והתוס' שם אמרו: "לשון מחולות, כמו (תהלים קז, כז): יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר". והנצי"ב שם ממשיך, שריקודים אלו הם אות לכך שניצחנו בדין, וזו כוונת מה שאמרו בויקרא רבה (ל, ב): "שבע מצות שבחג ואלו הן ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה. א"ר אבין משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא". ומסיים הנצי"ב: "ואם כן אפשר דאפילו אינו שמח בלב מכל מקום מצווה לרקד".

ובפרי צדיק (סוכות טז) מזכיר גם עניין זה שחג הוא ריקוד, ובמיוחד בפיזוז וכרכור כדוד, וכפי שנאמר: "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר".

תפריט