חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – כללי המצווה

מצוות עונה היא שיתייחד האיש עם אשתו באהבה ושמחה יתירה, ויענג אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה, ויתייחד עימה בייחוד גמור עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר (להלן ב, א). וזהו שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". כיוון שהאיש מוגבל ביכולתו הגופנית, עונת המצווה נקבעת על פי מה שיכולתו הגופנית וצרכי עבודתו מאפשרים לו. לפיכך, הטיילים, שהם אנשים בריאים ופרנסתם קלה, חייבים במצוות עונה כל יום. עובדים רגילים חייבים במצווה פעמיים בשבוע, ואנשים שעובדים מחוץ לעיר, חייבים במצווה פעם בשבוע. בנוסף, כאשר אחד מבני הזוג משתוקק לכך, מצוות עונה מחייבת את בן זוגו להיענות לו (להלן ב, ז-ח).

מצווה זו היא עיקר ויסוד הנישואין, והמבטל אותה כדי לצער את אשתו עובר באיסור תורה של "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ואם ביטל אותה מתוך רשלנות בלא כוונה לצערה, עובר באיסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם בזה הוא עובר באיסור תורה. [1]

בנוסף, על ידי מצוות עונה מקיימים האיש והאשה בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ועניינה שידאג כל אחד מהם לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה קשור למצוות עונה, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו (להלן ב, א).

ביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין. שאם האיש טוען שאשתו מאוסה עליו ואינו מעוניין להתחבר עימה ולשמחה בעונות שהוא חייב בהן, זכותה של האשה לתבוע גירושין תוך שהיא זכאית לקבל את תשלום כתובתה כפיצוי. ואפילו אם הוא מוכן להתחבר עימה, אבל אומר: "אי אפשי (אין רצוני) אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה", כי אינו מוכן להתחבר עימה באהבה ובלא חציצה. וכן כאשר האשה אינה מסכימה להתחבר עם בעלה בכל העונות הללו, או שהיא מוכנה בתנאי שתהיה לבושה בבגדים, זכותו לגרשה בלא לשלם לה את כתובתה (כתובות מח, א; שו"ע אה"ע עו, יג). האיש או האשה שמסרבים לקיים את העונות נקראים בהלכה 'מורד' ו'מורדת', שהם מורדים בחובה הקדושה שקיבלו על עצמם בעת נישואיהם (כתובות סג, א; שו"ע אה"ע סימן עז. יעויין להלן ב, ז-ח; ב, יא-יב; ב, 6).


[1]. . המבטל מצוות עונה עובר בלאו (רמב"ם אישות יד, ז, טו; שו"ע אה"ע עו, יא). אם אינו מתכוון לצערה אינו עובר בלאו (סהמ"צ לרמב"ם לאווין רסב, מבי"ט ג, קלא). אבל עובר על איסור דרבנן (מרן הרב קוק, הובא בתחומין א' עמ' 9). ויש אומרים שגם כשאינו מתכוון לצערה עובר בלאו מהתורה (שו"ת מהר"ם אלשיך נ). כתבו רס"ג (מצווה עב); האשכול (כז, כ), שיש גם מצוות עשה לקיים העונה, וכן דעת רשב"א ואוהל מועד. והגר"י פערלא ביאר, שהוא על פי הפסוק הקודם (שמות כא, ט): "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".
.יש אומרים שבנוסף לכך, ממה שנאמר (דברים כד, ה): "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", למדנו שמצווה לאיש לשמח את אשתו במצוות עונה, ואמנם מצווה זו נאמרה לגבי שנה ראשונה, אולם למדנו מכך שמצווה על האיש לשמח את אשתו במצוות עונה בהיותו עימה, ומה שנאמר לחתן הוא, שבשנה הראשונה לא יצא לצבא ויבטל את מצוות עונה. כ"כ סמ"ק מצווה רפה, אוהל מועד (דרך יא, ב), וספר חרדים (כ, ח). ורבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה ממה שנאמר אחר מתן תורה: "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה, כז). ענף ממצווה זו שידור האיש עם אשתו באותו חדר, ואפילו בעת שהיא נדה (עירובין סג, ב). להלן ב, ב, יבואר מדוע הוטלה מצווה זו כחובה על האיש, ובכל אופן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה בשמחה לקיום המצווה.

תפריט

דילוג לתוכן