גילוי האחדות
ה, א – הנהגת הייחוד וגילוי האחדות
בספר דעת תבונות לרמח"ל מבאר בהרחבה שיסוד ותכלית הבריאה לגלות את יחודו יתברך (אותיות לד-מח), ויש תקופה שבה הטוב והרע שקולים, ואז הנהגת הייחוד בהעלם, ואע"פ כן היא פועלת להביא את העולם לתיקונו (לז-נב). בתחיית המתים יתאחדו שוב הגוף והנשמה, והגוף יזדכך. וגם בעולם הזה יש זיכוך לגוף על ידי התורה והמצוות (נג-סא). שורש הפירוד בין הנשמה לגוף נובע מהסתר פנים של השם יתברך, וגילוי אחדותו מתקן זאת (סב-עב). ומבאר את מדרגות הפירוד והאיחוד שבין הנשמה והגוף (עג-פג), וההתמודדות עם הרע שיוצר את הפירוד (פד-ק). ותכלית האדם לבטל הפירוד, ולהראות שאף הרע משמש לגילוי הייחוד, ומוסיף עונג בתיקונו, וכשהרע נפרד משורשו נוצרים כל הקלקולים (קא-קטז). תפקיד ישראל לגלות את האחדות שבבריאה, כולל הרע שתכליתו טובה (קטז-קכו). וממשיך לבאר דרכי הנהגת המשפט והאהבה וההשגחה האלוקית. ושוב ממשיך להעמיק ולהרחיב בדרכי הנהגת הייחוד (קפד-קצו).
ה, ב – האחדות המתגלה דרך מצוות יישוב הארץ
כתב הרב בספר: "על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ". וכן למדנו על הקשר שבין חיבור החתן והכלה לבין מצוות יישוב ארץ ישראל בישעיהו (סב, א;ד-ה): לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ".
וכ"כ מרן הרב קוק באורות התחיה כח: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע, אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה…".
וכ"כ עוד (שמונה קבצים ז, סב): "… אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית, ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודה זרה, וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. ואין דרך להינצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, ונתתי לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים. מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפירוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל". וע"ע שמונה קבצים ג, רסט.
ה, ג – ערך האחדות שבזיווג
ספורנו בראשית ב, כד: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד – מכוון בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם, כאילו שניהם נמצא אחד בלבד".
ה, ד – מהזוהר על גילוי האחדות בזיווג
בזוהר (ח"ג פא, א-ב) מבואר עניין קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט, ב), שהקדושה מתגלה בישראל דווקא, האומה היחידה שמתקשרת לה' אחד, ומתגלה במצוות כמו תפילין, והעיקר בייחוד שבין איש לאשתו: "ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד, קודשא בריך הוא דאיהו אחד ישתדל באחד, דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה (משום כך יבוא אחד וישתדל באחד, הקב"ה שהוא אחד ישתדל באחד, שהרי אין המלך משתדל אלא במה שראוי לו), ובגיני כך כתיב (איוב כג, יג) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ, לא שארי קודשא בריך הוא ולא אשתכח אלא באחד (אין הקב"ה שורה ולא נמצא אלא באחד). בְאֶחָד, אחד מבעי ליה? אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד, כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא (אלא במי שנתתקן בקדושה עליונה להיות אחד, אז הוא שורה באחד ולא במקום אחר).
ואימתי אקרי בר נש אחד? בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה עלאה ואתכוון לאתקדשא (ומתי נקרא האדם אחד? בשעה שנמצא זכר ונקבה, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש). ותא חזי, בזמנא דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא, ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות, כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו (ובוא ראה, בזמן שנמצא האדם בזיווג אחד זכר ונקבה, ומתכוון להתקדש כראוי, אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם). בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, לזמנא לה ברעותא חדא עמיה, ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה (משום כך צריך האדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה לרצון אחד עמו, ויכוונו שניהם כאחד לדבר ההוא). וכד משתכחי תרוייהו כחד, כדין כלא חד בנפשא ובגופא, בנפשא – לאדבקא דא בדא ברעותא חדא, ובגופא – כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא (וכשנמצאים שניהם כאחד, אז הכל אחד בנפש ובגוף, בנפש – להידבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף – כמו שלמדנו, שאדם שלא התחתן הוא כמי שנחלק, וכשמתחברים יחד זכר ונקבה נעשים גוף אחד). אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד, כדין קודשא בריך הוא שארי באחד, ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד ואלין אקרון בנין דקודשא בריך הוא, כמה דאתמר (נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד ונקראים אדם אחד, אז הקב"ה שורה באחד ומפקיד רוח קדושה באותו אחד, ואלו נקראים בנים של הקב"ה, כפי שנאמר), ובגיני כך (ויקרא יט, ב): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש, דכתיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', בגין לאתדבקא ביה ולא באחרא (אשריהם ישראל שלא העמיד הקב"ה דבר זה במקום אחר אלא בו ממש דכתיב וכו', כדי להידבק בו ולא באחר). ועל דא קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".
הרי שעל ידי שהאיש משמח את אשתו ומעורר את רצונה ותשוקתה להידבק עימו, הם מגלים את האחדות. וכפי שאמרו: "בגיני כך בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה".
ה, ה – יצר הרע תורם חלקו לקדושה
קהלת רבה ג, ג: "נחמיה בריה דרבי שמואל בר נחמן אמר: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא). וְהִנֵּה טוֹב – זה אדם, וְהִנֵּה טוֹב – זה יצר טוב, מְאֹד – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר: כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ (קהלת ד, ד)".
ה, ו – יצר הרע הוא טוב כשהוא לצורך אשתו
זוהר ח"א מט, א: "כתיב וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם (בראשית ב, ז), הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא (כאן נשתכלל האדם בכל, בימין ובשמאל). והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב (והרי העמדנו שהאדם נכלל רק ביצר הטוב), אבל וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים ביצר טוב וביצר רע, אמאי? אלא יצר טוב – ליה לגרמיה, יצר הרע – לאתערא לגבי נוקבי (יצר הטוב ניתן לצורך האדם עצמו, ויצר הרע כדי שיתעורר להידבק באשתו), ומסטר שמאלא אתער תדיר לגבי נוקבא. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה (סוד הדבר, מכאן למדנו שהצפון מתעורר תמיד אל הנקבה ומתקשר עמה ומשום כך נקראת אשה). ותא חזי יצר טוב ויצר הרע בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא, כדין אתער יצר טוב דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה (ובוא ראה, יצר טוב ויצר הרע, לפי שהנקבה ניתנה ביניהם ונקשרה עמהם, ואינה נקשרת עד שיצר הרע מתעורר אליה ונקשרים זה בזה, ואחר שנקשרו זה בזה אז מתעורר יצר הטוב, שהוא החדווה, ומביא את הנקבה אצלו)".
הרי שהאחדות היא שיתחברו היצר הטוב והיצר הרע על ידי גילוי שורשם המקודש.
ה, ז – אחדות שבזיווג – מהמהר"ל
מהר"ל (גבורות ה' פרק מג): "… במסכת סוטה (יא, ב) דרש רבי עקיבא: בשכר נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהיו הולכות לשאוב מים היה הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של מים ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן בשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם ונזקקין להם בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם, בשכר תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר (שם): כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ…
ומה שאמרו בשביל נשים צדקניות שבדור נגאלו, והוא רמז נפלא מאוד מאוד, כי כאשר היו משתוקקים מאוד הנשים אל בעליהן היו יולדות בנים ראוים לחירות (עיין להלן הרחבות לפרק ב, ה, ד, על מעלת החיבור שבא על ידי תשוקת האשה)… ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגים להם כשהיה אפשר. ובמה שאמר בין המשפתים הוא דבר עמוק מאוד, כי רצה לומר כי היה להם התאחדות הגמור שיש לזיווג, וזה נקרא בין המשפתים, לפי ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים, ועל ידי ההתאחדות הגמור שיש לזיווג התדבקות האשה בבעלה, הבן הנולד והנמשך אינו חומרי, רק צורה, כי מתחבר החומר בצורה כמו שהתבאר למעלה, אבל כאשר נחלק החבור הזה אז האשה חומרית ונעשה הולד חומרי מאחר שאין כאן התאחדות דבוק החומר בצורה.
וכאשר עוד תבין דברי חכמה תדע כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג, כמו שהיו מתדבקים ומתאחדים על ידי תשוקת האשה – אז יש כאן זיווג אלוהי. וזה שכבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החִלוק הוא דבר גשמי והאחדות הוא ענין אלוהי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מגשם והחלוק והפירוד תמיד לגשמי, ולפיכך כאשר יתאחדו באחדות גמור – חִבורם ענין אלוהי גשמי. וזה שאמר כי היו נזקקות בין שפתים, שזהו בין גבולי השדה, ובין הגבולים נבדל מן גוף השדה מיוחד לעצמו. ובא לומר לך כי כאשר היו מזדווגים ביחד היה להם חבור אלוהי מיוחד ועצמי נבדל מן הגוף, רק חבור אלוהי מפני האחדות הגמור שהיה להם, כי האחדות מדריגה אלוהית, ולפיכך אמר שהיו נזקקים בין המשפתים, כי בין המשפתים הוא בין שתי הגבולים מיוחד לעצמו, וכך היה להם חבור מיוחד שאינו חבור של גוף רק חבור מיוחד אלוהי נבדל מן הגוף. והדמיון הוא שוה לגמרי למקום משפתים כאשר תבין, כי בין המשפתים הוא גבול נבדל לעצמו בין שתי השדות, והבן זה.
וכאשר תבין דברי חכמה תבין כמה גדולים דברי חכמים, והוא סוד נסתר שיש בשם איש 'י׳ ובאשה 'ה׳ ובהתחברות יש כאן שם י״ה, ומזה תראה כי התחברם באחדות גמור יש בהם מעלה קדושה אלוהית, ולפיכך בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שהיא המעלה האלוהית אשר זכרנו היה נמשך אחר זה גם כן שיהיה להם ביזת מצרים, והוא דבר נפלא כי מעלה זאת שקנו על ידי בין שפתים הוא שגרם שיהיה להם כסף וזהב. וזהו שאמר כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ, הבן מלת נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ, כי על ידי אחדות הזיווג שהוא מעלה אלוהית, כמו שהתבאר, ימשך הכסף והזהב כמו שימשך הכנף אחר היונה, ולפיכך אמר כַּנְפֵי יוֹנָה קראה יונה על שם אחדות החבור. ויש במדרש (שה״ש רבה ד) כי היונה אחר שמת אחד מן הזיווג לא יתחבר השני לזוג אחר, ולכך קראם יונה שזיווג שלהם זיווג גמור, ואחר זה נמשך להיות נחפה בכסף וזהב, כי שני כנפיים נמשכים אחר הגוף שהוא גוף אחד, וכך כאשר יש חבור לזכר ולנקבה בחבור אחד עד שהם גוף אחד נמשכים לזה שני כנפיים, ואלו שני הכנפיים הם הכסף והזהב, כמו שאמר הכתוב (חגי ב, ח): לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, ונמשכו אחר האחדות הזה. ודבר זה דברי חכמה, והבן זה היטב מאוד…".
