טו, א – המצב הרוחני של עם ישראל משפיע על שמחת מצוות עונה
סנהדרין עה, א: "אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר (משלי ט, יז): מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם. רש"י: "מיום שחרב בית המקדש – כשל הכח מדאגות, ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם ביאה. וניתן לעוברי עבירה – שיצר הרע תוקפן ומרבה תאוותן" (עיין אדר היקר למרן הרב קוק עמ' לא).
עירובין סג, ב: "כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן, אסורים בתשמיש המיטה". ודומה לאיסור לשמש בשני רעבון, כפי שלמדנו בתענית יא, א, ושו"ע רמ, יב.
סוטה ג, ב: "אמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל (בעריות, רש"י), היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד (בביתו, רש"י), שנאמר (דברים כג, טו): כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ. כיון שחטאו – נסתלקה שכינה מהם (מלבוא לביתם, דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו, רש"י), שנאמר: וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
זוהר במדבר קיח, א: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וגו' (ישעיהו סו, י) בגין דחדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא, דתמן אתחברת אתתא בבעלה, וכדין הוא חדוותא דכלא, חדוותא דעילא ותתא (משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אשה לבעלה, ואז הוא שמחת הכל, שמחה של מעלה ושל מטה). בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא, אסיר ליה לבר נש למחדי ולאחזאה חידו (ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה), דכתיב: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו', וְגִילוּ בָהּ – דייקא".
מהר"ל (חידושי אגדות סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש וכו', פירוש כי כאשר היה בית המקדש היה טעם ביאה, כי החבור אל השי"ת עם ישראל בבית המקדש חבור גמור, ומכח החבור הזה היה החבור גם כן איש ואשה בחבור עליון. ולכך אמרו במסכת עירובין כל זמן שאין הארון במקומו אסורים ישראל בתשמיש המטה, והחבור הזה היה חבור באחדות גמור, והוא טעם ביאה, כי כאשר אין החבור לגמרי אין כאן ביאה גמורה, וכאשר חרב בית המקדש נטל טעם ביאה ונתנה לעוברי עבירה, כי להם יש חבור גמור לעבירה מכח שהוא לחם סתרים, ומכח זה הוא מתחבר לגמרי לערוה ומתאחד עמה, ואין דומה לאשתו שהוא שכיחא אליו וכאשר בא עליה אין כאן חבור גמור, כמו שהוא לעבירה שרודף אחריה ויש לו חבור גמור…".
טו, ב – במצבים קשים אי אפשר לשמוח כראוי
בבא בתרא ס, ב: "תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! – אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! – אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג, ט): בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר (תהלים קלז, ה-ו): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי וגו'. מאי עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? – במקום תפילין, שנאמר (ישעיהו סא, ג): לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וגו'.
תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
טו, ג – הקשר בין הקב"ה וישראל כמו חתן וכלה
כתובות עא, ב: "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שה"ש ח, י) – אמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה, ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי (הושע ב, יח) – אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה".
רש"י (הושע שם): "תִּקְרְאִי אִישִׁי וגו' – תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אִישִׁי לשון אישות וחיבת נעורים, בַּעְלִי – לשון אדנות ומורא". וכ"כ מלבי"ם (שם): "שם בעל מורה על הממשלה והקנין, שמושל על הדבר מפני שהוא שלו וקנינו, ושם איש מורה על האהבה והקורבה והאישות. ועד עתה שלא היה לה' קורבה עמהם, והשגחתו היתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי, היו עובדים מצד היראה וקוראים לו בעלי מצד ממשלתו עליהם, שבזה יביטו לפעמים אל משרתיו אשר הם אמצעיים אל השפע המגיע להם מאתו על ידם וייראו ויכבדו גם אותם. אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתיחד איש עם אשתו, כמו שאמרו חז"ל על זה שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלוקית פנים אל פנים, ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו".
טו, ד – על ידי מצוות עונה ופרו ורבו מקרבים את הגאולה
יבמות סב, א: "אמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נז, טז): כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וגו'", היינו באוצר הנשמות של כנסת ישראל. מדרשת חז"ל (נדה יג, א) בפרק שם בישעיהו מובן שהעיכוב הוא בגלל הוצאת זרע לבטלה, והתיקון כשיכלו הנשמות שבגוף, שנאמר (שם, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים".
נדה שם: "אמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וכתיב התם (דברים יב, ב): עַל הֶהָרִים הָרָמִים… וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".
ואף המשך הפרק שם בתוכחות לישראל, רומז לזנות ולהפניית העורף לה' אלוקינו (ישעיהו נז, ו-כא): "בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם: עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח: וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית: וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל: בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל כֵּן לֹא חָלִית: וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי: אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ: בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ: דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט: אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלוֹהַי לָרְשָׁעִים".
הרי שעל ידי קיום מצוות עונה ופרו ורבו מתקנים העוון שגרם לגלות ומקרבים את הגאולה.
טו, ה – אגדות החורבן בגיטין
רבי צדוק הכהן מלובלין (קדושת השבת מאמר ג, אות ה, עמ' 281 בהוצאת הר-ברכה): "וידוע כי חז"ל קבעו כל דבר בתלמוד במקום הראוי, ולא על צד ההזדמן. ולפי שהחורבן כגירושין, וכמו שנאמר (ירמיהו ג, א): הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וגו', וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט, ט) – דנידונו בגירושין, על כן מקומו בגיטין. ולפי שעל האמת אמר הכתוב איה ספר כריתות אמכם וגו'. על כן הפרק הפרטי שנקבע בו סיפורים אלו אינו בפרק המדבר בגיטין וגירושין רק בפרק הניזקין, כי החורבן אינו אלא ניזקין. וכמו שאמרו (בבא קמא ס, ב) על פסוק (שמות כב, ה): כִּי תֵצֵא אֵשׁ, דהקב"ה המבעיר הבערה בציון ועתיד לשלם היזקן כמשפט התורה…".
