א – הוצאת זרע לבטלה

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

מקור ותוקף איסור הוצאת זרע לבטלה

א, א – איסור הוצאת זרע לבטלה

נדה יג, א: "אמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. רבי יצחק ורבי אמי אמרי: כאילו שופך דמים, שנאמר (ישעיהו נז, ה): הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. רב אסי אמר: כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, וכתיב התם (דברים יב, ב): עַל הֶהָרִים הָרָמִים… וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן".

כלה רבתי א, יח-יט: "רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש, שנאמר (ישעיהו נז, ה): שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, אל תקרי שֹׁחֲטֵי אלא סוחטי. וחכמים אומרים: כאילו עובד עבודה זרה… הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים – מכאן אמרו חכמים: אין אדם רשאי ליתן ידו לאמה שלו… רבי אומר: הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים – כל המחמם עצמו להוציא זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ואינה עומדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא. עליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה – זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ – זו נשמתן של רשעים שמחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה, שכל המחמם את עצמו חייב מיתה, וכל המקשה את עצמו הרי זה משומד, שנאמר (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".

א, ב – מקור האיסור

בתורה לא נזכר איסור מפורש להוצאת זרע לבטלה, ונחלקו הפוסקים מהיכן נלמד האיסור:

כתבו התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא'; יבמות יב, ב, 'שלש') שהמצוּוֶה על פריה ורביה מצוּוֶה שלא להשחית זרע, שמלבד הצד של קום עשה שבפריה ורביה, יש גם צד של שב ואל תעשה בזה – שלא להשחית זרע. מרן הרב קוק (עזרת כהן לב) הגדיר שלתוס' האיסור הוא לאו הבא מכלל עשה דפרו ורבו (עיין להלן י, ג, לגבי הוצאת זרע לבטלה לנשים, שרוב הראשונים חולקים וסוברים שאין איסור השחתת זרע תלוי בפריה ורביה).

הסמ"ק (רצב) למד מלֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג): "שלא להשחית זרע, כדכתיב: לֹא תִּנְאָף – לא תהנה לאף. 1 ובכל זה דרשו רבותינו (שבועות מז, ב) לֹא תִּנְאָף – אזהרה לעוקב אחר המנאף. ובהשחתת זרע יש אזהרה של מיתה, דכתיב (בראשית לח, י): וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ". וכ"כ אור זרוע א, קכד: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א, טו)? אלו המנאפים ביד. תני דבי רבי ישמעאל: לֹא תִּנְאָף – לא תהא נואף בין ביד בין ברגל, פי' רבינו שמואל: ממשמשין ביד באברים ומתחממין ומוציאין שכבת זרע לבטלה. לא תנאף אשה אין כתיב, אלא לֹא תִּנְאָף סתם, כלומר שום ניאוף בעולם, בין ביד להתחמם ולסחוט בידו, בין ברגל, כלומר משפשף דרך אברים".

בערוך לנר (נדה יג, א) למד איסור הוצאת ז"ל (זרע לבטלה) מהציווי הכללי שאסור לאדם לחבל בעצמו משום בל תשחית: "לא נתבאר בשום מקום מאי אזהרה איכא להשחתת זרע והיכן אסרה התורה, ובשלמא לר"ת הוא בכלל פרו ורבו, אבל לשיטות החולקין עליו מנ"ל… ולענ"ד אולי יש לומר ממה דאמרינן ב"ק (צא, ב) מנלן דאין אדם רשאי לחבל עצמו, ויליף מבל תשחית, מדעובר על בגדים שקרע וכל שכן גופו, והשיב על זה דלמא שאני בגדים דפסידא דלא הדר הוא, ויליף שוב מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ (במדבר ו, יא) ע"ש. ולפי זה, יש לומר דאף דדחי דאין למילף גופו מבגדים דפסידא דלא הדר הוא, מכל מקום אחר דיליף מֵאֲשֶׁר חָטָא ולא נתפרש איזו חטא יש, ועל מה עבר שקורא אותו הכתוב חוטא, אלא ע"כ דבזה גלי קרא דבהשחתת גופו איכא גם כן משום אזהרת בל תשחית, ולכן יש לומר דבהשחתת זרע איכא גם כן משום בל תשחית". 1

הב"ח (או"ח ג, ו) כתב שאיסור הוצאת זרע לבטלה נלמד מוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י). וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, יד): "והרי כל איסור ההרהור מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, שדריש ר' פנחס בן יאיר בכתובות דף מ"ו, הוא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה, והיא דרשא גמורה ולא אסמכתא, כדכתבו התוס' בע"ז דף כ' (ע"ב, 'שלא'), וא"כ כל שכן הוצאת הזרע שהוא בכלל לאו הזה".

והפמ"ג (או"ח ג, א"א יד) כתב שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן. וכ"כ בן יהוידע (נדה יג, א): "איסור השחתת זרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו, אלא רק למדו זה מן מיתת ער ואונן". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לב): "איסור השחתת זרע, דידעינן מדכתיב בער ואונן (בראשית לח, ט-י): וְשִׁחֵת אַרְצָה… וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה'". והוסיף שאולי המקור מדור המבול: "או מדענש במבול יען כִּי הִשְׁחִית (בראשית ו, יב)". 1

א, ג – תוקף האיסור

הראשונים לא ציינו במפורש אם איסור הוצאת זרע לבטלה מדאורייתא או מדרבנן, ועל כן נחלקו בזה האחרונים, כדלהלן.

א, ד – הסוברים שאיסור הוצאת ז"ל מדאורייתא

רבים כתבו שאיסור הוצאת זרע לבטלה מדאורייתא, וכ"כ תורת חסד (לובלין אה"ע מג, א-ב) שלפי התוס' שאיסור השחתת זרע הוא חלק ממצוות פרו ורבו – האיסור מדאורייתא. וכ"כ פמ"ג (או"ח ג, א"א יד): "ומה שכתב הכא עון חמור הוצאת שכבת זרע לבטלה – מן התורה הוא, ומבואר בתורה גבי בני יהודא (בראשית לח, ט), ומשום הכי מחמירין ביה". וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לב): "דודאי איסור תורה יש במוציא זרע לבטלה". וכ"כ הב"ח (או"ח ג, ו); ר"ח פלאג'י (חיים ושלום ב, יח); ומנחת יחיאל ב, כב.

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, יד): "ומה שכתב כתר"ה זה לדעת כי איסור הוצאת זרע אינו משס"ה לאוין, כנראה מלשון זה שסובר כתר"ה שהוא רק מדרבנן, במחילה מכתר"ה שהוא טעות, וח"ו לומר כן. כי הוצאת זרע לבטלה הוא מדאורייתא, וגם חייב מיתה בידי שמיים, כדאמר רבי יוחנן בנדה דף י"ג, והוא איסור חמור מאד עד שאיתא בשו"ע שעון זה חמור מכל עבירות שבתורה. אף שלאו דוקא, דהא איסור אשת איש ואיסור נדה חמור, כדאיתא בבית שמואל סימן כ"ג סק"א, מ"מ על איסור דרבנן לא היה שייך לומר לשון זה… ומה שלא נמנה ממנין הלאוין אינו משום שאינו מדאורייתא, דהרבה איסורים דאורייתא לא נמנו, ואולי משום שנאמר בזה עונש מיתה ולא אזהרה, והלאו דוְנִשְׁמַרְתָּ (דברים כג, י) נאמר במחנה לכפילת איסור, לא רק על הרהור אלא על עוד ענינים, לא רצה הרמב"ם למנות בלאו מיוחד, עיין בספר המצוות במנין הל"ת שהוסיף הרמב"ן מצוה י"א".

וכך עולה מבנין ציון קלז, שכתב שהאיסור נלמד מבל תשחית או הלכה למשה מסיני, ומשמע שהוא מדאורייתא. והמבי"ט (קרית ספר איסו"ב כא, ט) כתב שאפשר שהאיסור מדאורייתא. וכך משמע מסמ"ק המובא לעיל. 1

א, ה – הסוברים שאיסור הוצאת זרע לבטלה מדרבנן

בשו"ת פני יהושע ב, מד (לזקנו של הפני יהושע על הש"ס), נשאל לגבי אחד שאשתו ילדה, ונפל למשכב משום שלא יכול לבוא אליה, ורפואתו שיבעול את אשתו, האם זהו בכלל גלוי עריות? ועוד יתכן שרפואתו שיוציא זרעו לבטלה אם מותר? (והשיב שבמקרה של פיקוח נפש מותר לבעול את אשתו אחרי לידה, בסיום טומאת הלידה ואחר הטבילה, מכיוון שמדאורייתא היא מותרת, וזה לא נחשב גילוי עריות).

ולגבי הוצאת זרע לבטלה כתב: "והשאלה השנייה נראה לי דאינו צריך לפנים, דודאי אין זה לא בכלל גילוי עריות ולא בכלל שפיכות דמים, דאע"ג דאמרו חז"ל (נדה יג, א) שהוא כאילו שופך דמים, היינו שעבירה גדולה כל כך, דכי תעלה על דעתך דלשון הרע שאמרו חז"ל (ערכין טו, ב) שהוא שקול כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן יהרג ואל יעבור, וכמ"ש הריב"ש ז"ל בתשובה (קעא), אלא ודאי לא אמרו חז"ל אלא להפליג העוון… גם גזירה שווה מלֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג), דמשמע דהוי גילוי עריות, בלתי ספק שהוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבתי, דהא הרמב"ם הביא דבר זה בפרק כא מהל' איסורי ביאה ולא כתב שלוקין על זה, כמו שכתב בכל הדברים שהביא שם, ואפילו מכת מרדות לא כתב כי אם בנידוי הוא יושב. ונראה לי שאע"פ שדרכו בכל איסורי דרבנן שלוקין מרדות – היינו בדבר שאסרו חז"ל ועשו סייג. אבל בדבר זה שאינו תיקון חז"ל, רק מקראי מוכח שהוא עוון גדול, כמו שמצינו הרבה אסורין כאלו שהם מבוארים בנביאים ובכתובים שהוא אסור, כגון לשון הרע וכיוצא באלו, ואין בהם לאו, אפילו הוא הגדול שבאיסורין – אין לוקין עלייהו". 1

וכ"כ שו"ת משיבת נפש (יח): "ודוחק בעיני לומר דהשחתת זרע יהיה בו איסור גמור מן התורה, שלא מצאנו רק ברמז בער ואונן". וכ"כ הרב רפאל ברדוגו (תורות אמת אה"ע כג): "ואפשר מדרבנן בעלמא הוא, דהיכן נזכר זה בתורה, אם לא שתאמר הלכה למשה מסיני. אך ממה שהתירו זקינה וקטנה ועקרה נראה דמדרבנן בעלמא הוא, דאם היה איסור תורה לא היה מותר אלא באשה הראויה לילד, וגם מעוברת ומניקה היה אסור". וכ"כ עזר מקודש (אה"ע כג, א); ור"ש קלוגר (מי נדה, קונ"א קצה, ז). 1

וכך משמע מפירוש המשניות לרמב"ם (סנהדרין ז, ד): "ואסור לאדם שתשרת אשה לפניו להגיש לו המשקה או האוכל או לרחוץ ידיו וכל הדומה לזה… והטעם בכך, שלא יבוא לידי הרהור, אבל אין בזה מלקות, וכבר הזהירו חכמים מאד על ההרהור והרחיקו מגורמיו, והאריכו לירא ולהפחיד מקשה עצמו לדעת ומוציא זרע לבטלה, וביארו שכל זה אסור, אבל לא חייבו מלקות בשום דבר מסוג זה" (אמנם יתכן שאין ראיה מהרמב"ם, ואכמ"ל).

אופני האיסור וגדריו

א, ו – דש מבפנים וזורה מבחוץ

יבמות לד, ב: "כל עשרים וארבעה חודש (תקופת ההנקה) דש מבפנים וזורה מבחוץ (כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות, רש"י), דברי רבי אליעזר; א"ל: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן!" (מסקנת הגמ' שער ואונן שמשו שלא כדרכה, עיין לקמן א, י).

הרי שהדש מבפנים וזורה מבחוץ עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה, ולרבי אליעזר מותר בזמן ההנקה משום פיקוח נפש של התינוק. והלכה כחכמים שאסור לעשות כן אפילו בהנקה, וכ"כ המאירי שם: "מה שאמר רבי אליעזר במיניקה כל עשרים וארבעה חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות – אין הלכה כן, ולא עוד אלא שאסור לעשות כן". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יח: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לוולד". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות ח; סמ"ג לאוין קכו; טור ושו"ע אה"ע כג, א.

בהרחבות לפרק ב (יח, ב-ה), למדנו שלפי רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה (בפי הטבעת) מותרת באקראי אפילו אם מוציא זרעו שם, ויש מתירים גם תשמיש דרך איברים באקראי. וקשה, למה דישה מבפנים וזרייה מבחוץ אסורה משום הוצאת זרע לבטלה? הרי זה דומה לביאה דרך איברים או לביאה שלא כדרכה, שאינו מזריע במקום המיועד לכך!

ביאר הדרישה אה"ע כג, א, שכל האיסור לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ הוא כשמוציא זרעו בכוונה מחוץ לאשתו: "נראה פשוט דבזה אפילו ר"י מודה, דאף על גב דכתב רבינו (טור) בשמו בריש סימן כ"ה דמותר לשמש עם אשתו אפילו שלא כדרכה, ואפילו דרך איברים, ואף על פי שמוציא זרע לבטלה, שאני התם דמוציא זרע דרך שימוש ולא נתכווין להוציא זרע לבטלה אלא שבא ממילא, מה שאין כן בדש מבפנים וזורה מבחוץ דנתכווין להוציא לבטלה".

ומתשובת הרא"ש (לג, ג) נראה שהאיסור הוא לזרות מבחוץ בדרך קבע, במטרה שלא לעבר את אשתו: "וששאלת: אשה שיש לה אוטם ברחם, בענין שאין השמש דש כראוי לו, ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ, ולעולם הוא זורה בחוץ. ומספקא לך, מי אמרינן: כיון שמתכוין לשמש כראוי, מותר, מידי דהוה: המשמש את עקרה והקטנה והזקנה? – יראה שהוא אסור; כיון דלעולם הוא זורה בחוץ, קרינן ביה (בראשית לח, ט): וְשִׁחֵת אַרְצָה; ואף על פי שלפעמים הוא דש מבפנים, מכל מקום, כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ – אסור. וגריע ממשמשת במוך; דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ, אף על פי שאין זרעו ראוי להזריע, מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה". וכ"כ יש"ש יבמות ג, יח. ומוכח שאם רק לפעמים זורה מבחוץ – מותר.

וכ"כ הרבה ראשונים בביאור הטעם למה ביאה שלא כדרכה לא נחשבת הוצאת זרע לבטלה, עיין הרחבות לפרק ב, יח, ג, שהבאנו את לשונם.

א, ז – הוצאת זרע ביד או ברגל

נדה יג, ב: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ? – אלו המנאפים ביד. תנא דבי רבי ישמעאל: לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג) – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל".

כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, יח): "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. לפיכך, לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לוולד. אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שהוא איסור גדול, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכאילו הרגו נפש". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות ח; סמ"ג לאוין קכו; ושו"ע אה"ע כג, ב.

מפורש בדברי הרמב"ם ודעימיה שהוצאת זרע לבטלה ביד או ברגל חמורה מן הדש מבפנים וזורה מבחוץ, ודוקא כשמוציא ביד או ברגל – איסור גדול הוא ויושב בנידוי וכאילו הורג את הנפש. וכ"כ אבני נזר אה"ע פג, בדעת הרמב"ם. וכ"כ ספר חרדים (פרק סג) שהוצאת הזרע ביד או ברגל היא המדרגה החמורה ביותר של הוצאת זרע לבטלה.

א, ח – איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף

באגרות משה (אה"ע א, ע) נשאל אם מותר להוציא זרע כדי לבדוק את פוריותו, וחידש שהמשפשף איברו בידו, עובר על איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף (משמע אפילו אם אינו מוציא זרעו, עי' אג"מ אה"ע א, סח), ועל כן, לצורך בדיקת פוריותו, מותר להוציא זרעו בדרכים שונות, כולל לבישת קונדום או דש מבפנים וזורה מבחוץ, אבל בידו אסור 1: "והטעם נראה, משום דעל משמוש ידים בהאבר איכא איסור לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג), כדתנא דבי רבי ישמעאל בנדה דף י"ג: לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, שזה לא הותר. אבל על ידי מעשה בשאר אברים, כגון הא דנהמא חמימא דשערי אבי פוקרי, וכן להרהר באשה כדי שיצא הזרע (יבמות עו, א), שליכא בזה איסור לֹא תִּנְאָף, אלא איסור הוצאת זרע לבטלה – מותר לצורך בדיקה, שלא נחשב זה לבטלה… ואם להבדיקה, טוב בהלבשת הכיסים על אברו בשעת תשמיש – הוא עדיף, כיון שדעת הגרח"ע באחיעזר שהוא דרך תשמיש לענין אשה שסכנה לה להתעבר, אף שלדעתי לא מסתבר זה כלל, אבל על כל פנים הא הגרח"ע סובר כן. ואם זה לא טוב לבדיקה, אז יהיה רשאי לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ לתוך בקבוק. ושמעתי שגם הגאונים מדור הקודם התירו זה לבדיקה" (עיין עוד אג"מ אה"ע ג, יד).

דברי האג"מ מחודשים (ואולי מיוסדים על התוס' נדה יג, ב, 'בין'), ומהרבה ראשונים מוכח שלא מסכימים עם חידושו, שהרי הביאו דרשת לֹא תִּנְאָף כמקור לאיסור הוצאת זרע לבטלה, הרי שלא ראו בשפשוף האיבר בידו איסור נוסף של לֹא תִּנְאָף.

א, ט – כשיש תועלת בהוצאת הזרע

כתבו כמה אחרונים שכשיש תועלת בהוצאת הזרע, אין זה נקרא הוצאת זרע לבטלה. וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן לה; ועיין סוף לז): "וטעמא דמילתא (שאין השחתת זרע במניעת הריון, כשיש סכנה לאשה), יש לומר דלא הוי השחתה כי אם לבטלה בלא תועלת, אבל כיון שיש תועלת, להסיר הסכנה או ספק סכנה, ועצם התשמיש יש בו משום מצות עונה, כיון שיש הנאה לגוף מן הגוף, ואפילו שלא בשעת עונתה איכא דבר מצוה, כדרבא בפסחים עב, לא הוי בכלל השחתה כשאי אפשר באופן אחר…". וכ"כ שאילת יעב"ץ א, מג, ואג"מ אה"ע א, סג (עיין לקמן ב, ה).

א, י – מעשיהם של ער ואונן

מסקנת הגמ' ביבמות לד, ב, שער ואונן לא דשו מבפנים וזרו מבחוץ אלא שימשו שלא כדרכה. אמנם רש"י על התורה (בראשית לח, ט) פירש על פי בראשית רבה פה, ה: "וְשִׁחֵת אַרְצָה – דש מבפנים וזורה מבחוץ". וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה ג, קיב, שמעשה ער ואונן היינו דש מבפנים וזורה מבחוץ.

והקשה הריטב"א (שם): "יש מקשים, שרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש דער ואונן דש מבפנים וזורה מבחוץ הוו, ולא אסקינן הכי הכא! ויש לומר דמרן ז"ל משמע ליה דהא דחייה היא דמתניתין כפשוטה. אי נמי דמרן ז"ל לא נחת להא בפירושיו וסמך על המדרש שאומר כן". ר' חיים פלטיאל (בראשית שם) כתב כתירוץ הראשון של הריטב"א, שרש"י פירש כפי פשט הברייתא, לפני העמדת הגמ'. וכ"כ רבנו אליהו מזרחי.

א, יא – חטאם של בני דור המבול

כלה רבתי ב, ז: "תאנא דור המבול כולן מוציאין שכבת זרע לבטלה היו, הוו בהו אצטגניני, אמרי: עלמא לא פחות משיתא אלפי שנין, לא נוליד, ואנן נחיה לעלמא כוליה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמתם עצמכם עיקר, הריני עוקר שמיכם שלא תעלו בחשבון עולם. מנא הני מילי? דכתיב באונן (בראשית לח, ט): וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, שהיה מחמם את עצמו ומוציא שכבת זרע לבטלה, וכתיב בדור המבול (שם ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ".

סנהדרין קח, ב: "תניא: מימי המבול קשים כשכבת זרע (רותחין ועבין, רש"י), שנאמר (איוב יב, ה): נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל. אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו. כתיב הכא (בראשית ח, א): וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם, וכתיב התם (אסתר ז, י): וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה".

נדה יג, א: "רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין – כאילו מביא מבול לעולם". רש"י: "שעבירה זו היתה בידם, דכתיב (בראשית ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר, ואמרו: ברותחין קלקלו".

פרקי דרבי אליעזר פרק כב: "אמר להם נח: שובו מדרכיכם וממעשיכם הרעים, שלא יבוא עליכם את מי המבול ויכרית כל זרע בני אדם. אמרו לו: הרי אנו מונעים עצמינו מפריה ורביה שלא להוציא זרע בני אדם! מה היו עושין? היו משחיתין מקום זרעם על הארץ, שלא להוציא זרע בני אדם, שנאמר (שם): וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה".


  1. . בנדה יג, ב, מובאת הדרשה כך: "לֹא תִּנְאָף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל". וכתב מעדני יום טוב (נדה ב, מ), שכנראה שיש טעות סופר בסמ"ק. ור' צדוק (תקנת השבין טו, ב) כתב שכנראה היתה לסמ"ק גירסה אחרת בגמ' (ואכן היו גירסאות כאלה, עיין תורה שלמה שמות כ, שדמ). ובפסיקתא רבתי (כד, דיבורא שתיתאי): "לֹא תִּנְאָף – לא תהנה האף ממך. לֹא תִּנְאָף – לא תגרום לאף שיבא לעולם".
  2. . ושנה דבריו בשו"ת בנין ציון קלז, והוסיף שאולי זו הלכה למשה מסיני: "והן אמת, שלא מצאנו אזהרה מפורשת לאיסור הגדול דהשחתת זרע, ובחידושי לנדה כתבתי שאולי האזהרה היא מלא תשחית כמו שיש בכלל אזהרה זו לחבול בעצמו, או שהלכה למשה מסיני היא".
  3. . עוד כתב בבית שערים (מכת"י נ) שמלבד ביטול פריה ורביה והניאוף שיש בהוצאת זרע לבטלה, יש בו גם סניף של איבוד עצמו לדעת: "יש איסור בהשחתת זרע על פי מה שכתב הרמב"ם פ"ד מדעות הלכה י"ט: שכבת זרע הוא כח הגוף וחייו ומאור עיניו, וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדין וכו', עד-אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים ואלף מרוב תשמיש וכו', והביאו טור או"ח סי' ר"מ ואה"ע סי' כ"ה, וכיון שבהוצאת זרע חייו אובדין, אסור להוציא רק לתכלית פרו ורבו לקיום המין וקיום מצוה, אבל לבטלה – הרי משחית גופו וחייו, ומה לי קטלה כולה ומה לי קטלה פלגא, והוא כעין הורג את עצמו ומאבד עצמו לדעת".
  4. . וכ"כ ר' צדוק (תקנת השבין טו, ב), שפשטות דברי הסמ"ק שישנו לאו מדאורייתא של הוצאת זרע לבטלה. אמנם הוסיף שיתכן שגם לסמ"ק האיסור לא מדאורייתא, מכיוון שהסמ"ק מונה מצוות מדרבנן כמו מגילה, חנוכה ונטילת ידיים. אמנם שוב דחה שמסתבר שגם לסמ"ק האיסור מדאורייתא מכיוון שמנה לאו זה בין הלאוין מדאורייתא.
  5. . וסיים שאפילו אם הוצאת ז"ל מדאורייתא, מותר היה להוציא זרעו במקרה הנ"ל: "ועוד, אי נמי הוי מדאורייתא, לא הוה כי אם לאו בעלמא ולא מחייבי מיתות וכריתות, וכבר כתב הרמב"ן דחייבי לאוין אינו בכלל גילוי עריות".
  6. . הרב קידר (קדושת האהל, קונטרס בגדרי הוצאת ז"ל) הוסיף סברה לדעות שאיסור הוצאת ז"ל מדרבנן, "שתמוה מאד שהתורה לא תאסור על האדם להטיל זרעו לריק במעי זונה נכרית (רמב"ם איסו"ב יב, ב), אך תאסור עליו לנאף בידו לתאוותו".
  7. . עיין לקמן הרחבות לפרק ו, ב, ה, לגבי מתן זרע לצורך בדיקות.
פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן