יב – הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת

פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/14-03-12/

הקדושה הפרושית

יב, א – הנהגת רבי אליעזר

כלה רבתי א, טו: "שאלו את אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל: מפני מה בניך יפים? בשעת תשמיש מהו אצליך? אמרה להם: לא היה מספר עמי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה, אלא באמצעית, ומגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד. אמרתי לו כל כך למה, אמר לי כדי שלא תעלה על דעתי אשה אחרת ונמצאו בני באים לידי ממזרות. מעיקרא אמרו לה: בניך יפים, איכספא, לא הוה בעיא למימר להו, אמרו: תורה אנו צריכים ללמוד ואנו מתביישין, בשעת התשמיש מהו אצליך? כיון דחזאי הכי, אמרה להו כל עובדיה. לא במשמרה ראשונה, ולא במשמרה אחרונה, שהן זמן ביאה, אלא באמצעית, שאין בה זמן ביאה" (הסיפור הובא בקיצור בנדרים כ, א-ב).

הרי שרבי אליעזר נהג הנהגות מיוחדות של פרישות. ואכן רבי אליעזר, שהיה מראשי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, היה שקדן מופלג, שתמיד היה הראשון והאחרון בבית המדרש ולא שח שיחת חולין מימיו (סוכה כח, א). בנוסף לכך, רבי אליעזר היה מצאצאי משה רבנו, איש האלוקים שפרש מן האשה, וכך מסופר בפסיקתא דרב כהנא (ד, פרה אדומה): "רבי אחא בשם רבי יוסי בר' חנינה: בשעה שעלה (משה) לשמי מרום, שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה משם אומרה: ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך, ואת יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים. אמר לפניו: רבון העולמים יהי רצון שיהי מחלציי. אמר לו: חייך שהוא מחלציך, הדה היא דכתיב (שמות יח, ד): וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, ושם אותו המיוחד – אליעזר".

עוד ביאר הרב בספר (הערה 8): "בעקבות החורבן נפגם החיבור שבין איש לאשתו, וגברו מנהגי הפרישות. אכן רבי אליעזר חי בדור החורבן, ויחד עם רבי יהושע סייע במילוט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים שלפני החורבן (גיטין נו, א). ונראה שככל שהתארכה הגלות, העמיקו מנהגי הפרישות להשתרש בישראל".

יב, ב – הנהגת רבי אליעזר – הסבר ר' צדוק

הוסיף ר' צדוק (צדקת הצדיק קמו), שהנהגת רבי אליעזר קשורה למידתו – היראה, שהיא מגדרת הגוף, והיופי שייך לה, ולכן בניו היו יפיפיים. ולכן אמרו בגמרא שהוא נהג כמי שכפאו שד, לרמז שאין ראוי לנהוג כן להיות כמו שד. ואין הלכה כמותו, אלא הלכה כרבי יהושע, שטען כנגד מנהגי הפרישות (ב"ב ס, ב), ובמידתו היה נוטה לצד האהבה, והיה נראה מכוער בעולם הזה (תענית ז, א), שכלפי חוץ הוא נראה כפחות מקושר לקדושה.

וז"ל שם: "היראה היא המגדרת הגוף, ולכך שכרו רק אַשְרֵי, דהיינו בעולם הזה, ולא טוֹב לָךְ לעולם הבא (ברכות ח, א). כמו שאמרו ז"ל (ב"מ פד, א, על רבי יוחנן): שופרך לנשי. וידוע, יופי בכל מקום הוא כשהגוף מוגדר בתאוות… אבל לחכמה אמרו ז"ל (תענית ז, ב): אדרבה, אי הוו סנו – טפי הוו גמירי. וזה אמר רבי יהושע בן חנניא, בר פלוגתיה דרבי אליעזר שהיו בניו יפיפין ביותר, כמו שאיתא בנדרים (כ, ב), ומפני הגדרתו העצומה בתאווה עי"ש. והאב זוכה לבן. ונקטו רז"ל כמי שכפאו שד, להורות בזה עניין תלמיד חכם, דהלכה כרבי יהושע בן חנניא לגבי רבי אליעזר דשמותי, כנודע (ב"מ נט, ב).

וידוע מה שאיתא בזוהר (ח"ג רעז, א), דשד חסר 'י' משם הקודש, ואותו שם דרגא דצדיק שומר הברית, ואין כאן מקום להאריך בזה. ולכך משה רבנו ע"ה ביקש על רבי אליעזר שיצא מחלציו, כי משה רבנו ע"ה היה היפך זימה ושטות, כמו שכתוב מול בית פעור, והוא מדרגת תורה שבכתב. ורבי יהושע בן חנניא מידת תורה שבעל פה, לא היה יפה הגוף. וכמו שכתוב בתיקונים (תיקון ס) על פסוק (קהלת י, ז): רָאִיתִי עֲבָדִים וגו' וְשָׂרִים, דיש נפשות גדולות בגופים מכוערים, וכן להיפך, והוא סוד תורה שבעל פה, ואין כאן מקום להאריך. ואמרו ז"ל (יומא סו, ב): אין חכמה לאשה וכו', רק דרגא דיראה, כמו שכתוב (משלי לא, ל): אִשָּׁה יִרְאַת ה' וגו'. וכמו שאמרו (נדה מה, ב; בראשית ב, כב): וַיִּבֶן… אֶת הַצֵּלָע, שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. כי כוחות הגוף נמשכים מן הלב, מה שאין כן החכמה מן המוח שלמעלה ממנו, ומוח ולב הם עולם הבא ועולם הזה…".

יב, ג – הסבר ההנהגה הפרושית

רבי אליעזר בעצמו מסביר את הנהגתו הפרושית: "כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות". ומרחיב הראב"ד (שער הקדושה): "כי מה שלא היה מספר עמה אלא בחצי הלילה, גם הוא מאותו הטעם, כדי שלא יזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום, ולא ישמע קול המשכימים בבוקר. וגם קוצר המעשה הזה הוא כדי שלא תכנס שום מחשבה בתוך המעשה". וכ"כ הרא"ש (נדרים שם): "ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש, אין בלבו מחשבה אחרת". כלומר, מתוך כובד הראש והריכוז, הוא מתייחד עם אשתו לגמרי.

וכך ביאר הרב בספר: "כביכול אמר (רבי אליעזר), אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות".

ועוד ביאר הרב בספר על האהבה שבין בני הזוג הנוהגים במידת הקדושה הפרושית: "אין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית".

והסבר זה מתאים לאופיו המיוחד של רבי אליעזר, וכפי שמצינו שמעשיו היו יכולים להשפיע על העולם, שמכח תפילה אחת בנפילת אפיים נפטר גיסו רבן גמליאל (ב"מ נט, ב). ועוד שרבי אליעזר היה עומד על דעתו ולא היה עובר על מידותיו (תענית כה, ב) וכנראה שהחשיב מאד מעשיו ודעותיו, עד כדי כך שהנהגה זו גרמה לנידויו (ב"מ נט, ב).

יב, ד – מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד

נחלקו הראשונים בהסבר "מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד". יש אומרים שבשעת הבעילה לא היה מוציא את איברו הרבה, ובכך ממעט את הנאתו, וכ"כ רא"ם (הובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "נראה לי שמן השמש אומר כן, שלא היה מוציאו יותר מדי בשעת דישה, כי אם טפח". בדומה לזה הביא הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) שלא היה מכניס את איברו עד הסוף כדי למעט את הנאתו: "ומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו שלא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש, כדי למעט הנאתו ממנה. ודומה כמי שכפאו שד, אדם שהוא עושה הדבר מאונס, שאין מתכוין להנאתו". 1

ויש אומרים ש"מגלה טפח ומכסה טפח" הכוונה שהיה מקצר בתשמיש, וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ושמעתי עוד בפירושו, כי מגלה טפח ומכסה טפח – שבאשה קאמר. כלומר עכשיו מגלה אותו לצורך התשמיש, ועכשיו מכסה אותו, לומר שלא היה מאריך באותו מעשה. 'ודומה כמי שכפאו שד' – פי' דומה כמי שהבעיתו שד ונבעת והניח את המעשה, כל כך היה מקצר את התשמיש".

ויש אומרים שהיה מגלה רק טפח באשתו, כלומר חלק מגופה היה נשאר מכוסה, וכ"כ הריטב"א בהסבר השני: "ויש מפרשים כי על הסינר שהנשים חוגרות בו קאמר, שהיה מגלה ממנו מעט ומכסה השאר, כדי שלא יהנה הרבה ממנה". והביאו גם הראב"ד בפירושו האחרון. וכ"כ המאירי: "מגלה טפח מבגדיה, ומכסה אותו טפח בבגדיו, ולא שיגלה כל בגדיה ביחד ושיכסה אותה ביחד, כדי שלא יראנה" (ועוד כתב שהיה "ממהר במלאכתו כמי שהעניין נעשה עליו חבילה ומקצר").

הטור או"ח רמ, ח, הביא את הפירושים השונים, וכ"כ שו"ע שם: "וישמש באימה וביראה, כמו שאמרו על רבי אליעזר, שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד. ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. ויש מפרשים: מגלה טפח, שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה ומכסה מיד, כדי למעט הנאתו".

וסיים השו"ע: "וכולהו פירושי איתנהו, וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

יב, ה – למעט הנאתו – דעת השולחן ערוך

כפי שלמדנו, פסק השו"ע או"ח רמ, ח, ככל הפירושים בהנהגת רבי אליעזר, וגם שימעט בהנאתו. אמנם ברור שגם דברי השו"ע נאמרו כחומרא, כפי שכתב: "וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

אפשר להסביר, שכוונת השו"ע שראוי למעט הנאתו, כדי לעסוק בעיקר בהנאת אשתו, וכך מבואר בדברי רבי אליעזר בכלה רבתי ב, יא: "מה יעשה אדם ויהי לו בנים? רבי אליעזר אומר יפזר מעותיו לעניים… או יעשה חפצי אשתו. מה הם חפצי אשתו? רבי אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש". וכך למדנו בנדרים כ, ב, שהיה רבי אליעזר מדבר עם אמא שלום בענייני התשמיש, כדי לרצותה או לפייסה, הרי שהיתה חשובה לו מאד הנאת אשתו. אם כן, גם מי שנוהג בהנהגה הפרושית, צריך לדאוג להנאת אשתו ולסיפוק צרכיה, כמו כל מי שמחויב במצוות עונה.

עוד אפשר לומר שאין כוונת השו"ע שלא ליהנות מהחיבור, אלא שלא יתחבר עם אשתו רק בגלל ההנאה, אלא גם בגלל מצוות עונה ומצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), וכ"כ הרמב"ן באגרת הקודש פרק ו: "וכבר ידעת מה שאמרו (נדרים כ, ב) בענין אותו חסיד שאמרה אשתו עליו שהיה מגלה טפח ומכסה טפחיים ודומה כמי שכפאו שד, כלומר שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבד, אלא שהיה בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, אלא שהוא חוב מוטל עליו לגמרו משום מצות עונה האמורה בתורה".

יש להוסיף שממקומות אחרים בשו"ע למדנו על חשיבות ההנאה בחיבור, וזאת הסיבה שמצווה לקיים מצוות עונה בשבת, וז"ל שו"ע (או"ח רפ, א): "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת". עוד כתב שו"ע אה"ע כה, ב: "ואל יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת… אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה, כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה".

וכל זה לבאר דעת השו"ע, אבל מכל מקום, הדרך המרכזית היא ליהנות ולשמוח יחד, ועיין לעיל בהרחבות לפרק ב, ד, א-ב, מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים על חשיבות ההנאה, החשק והשמחה שבחיבור. 1

יב, ו – לא יכווין להנאתו

כתב שו"ע רמ, א: "ואף כשהוא מצוי אצלה, לא יכווין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצוות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל".

והדברים מבוארים ברבנו יונה (ספר היראה): "ויתכווין בשעת מעשה שיהיו לו בנים שילכו בדרכי השם או לשמח אותה או להברות את הגוף או שלא ייכשל בהוצאת זרע לבטלה. ואל יתכווין להנאתו להתקשות שלא מדעת להשביע את יצרו".

ומפורש שלא יכווין להנאתו להשביע את יצרו, אבל ודאי שיהנה וישמח יחד עם אשתו.

יב, ז – הכל לשם שמיים ולמטרות קדושות

כפי שלמדנו, יש אומרים שרבי אליעזר היה מקצר בתשמיש, והביאו השו"ע רמ, ח, כהנהגה נכונה.

הקשה הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) איך רבי אליעזר היה מקצר, הרי למדנו שצריך להאריך כדי שהאשה תזריע תחילה: "אלא שיש לדקדק על זה הפירוש, אם כן לא היה משהה עצמו על הבטן, וכבר אמרו רבותינו (נדה עא, א): שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן (תהלים קכז, ג) – בשכר שמשהים עצמן על הבטן הוויין להם בנים זכרים! וזו אינה קושיא, כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם. ומי שאומד את עצמו שיוכל לעשות כך ולא תכנס עליו מחשבה אחרת, והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה, מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה, והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו בכך, וממהר את המעשה כדי להינצל מן החטא, גם הוא עושה מצווה והקב"ה משלם שכרו בבנים יפיפים, וגם הוא כבר הודיע אותה את הטעם, והיתה דעתה נסכמת עמו על כך". והביאו מ"א רמ, כא, והפנה אליו במ"ב לה.

יב, ח – תשמיש עם בגדים

כתב שו"ע רמ, ח: "ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו… וצריך בעל נפש ליזהר בהם".

הקשה מ"א כב: "צריך עיון, דבאה"ע סו"ס ע"ו איתא: האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה (כתובות מח, א), דבעינן דוקא קירוב בשר. ובספר חסידים סי' תק"ע, איתא שחסיד אחד היה משמש ערום מהאי טעמא, גם שלא ידבק זרע בבגד. ויש לומר דסינר שאני, דאינו כל כך מכוסה. ועוד יש לומר דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות, והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום". ועיין לעיל הרחבות לפרק ב, טו, יג, בדין כיסוי בשעת תשמיש.

ובנזירות שמשון רמ, ח, כתב: "אבל לפי הזוהר והאר"י ז"ל אין נראה אלא פירוש ראשון, וכל אינך יש קצת איסור, ודו"ק". וכ"כ כף החיים רמ, סא.

יב, ט – החיבור בלא חציצת בגדים – תיקוני זוהר

תיקוני הזוהר נח, צב, א: "ובההוא זמנא דאתפשטת מאלין לבושין אתייחדת עם בעלה בקרוב בשרא (ובזמן ההוא שמתפשטת מהלבושים האלו מתייחדת עם בעלה בקרוב בשר), הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כג-כד): עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, דכך דרכא לאתייחדא דכר ונוקבא בקירוב בשר, ודא דבוקא דיחודא דלעילא דלא יהא דבר חוצץ (שכן הדרך להתייחד זכר ונקבה בקרוב בשר, וזה הדיבוק של הייחוד שלמעלה שלא יהא דבר חוצץ). ובגין דא אוקמוהו מארי מתניתין דכד בר נש מצלי ומייחד קודשא בריך הוא בשכינתיה, דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, דלא יעביד פרוד וקצוץ בין קודשא בריך הוא ושכינתיה (ומשום זה העמידוהו בעלי משנה שכאשר אדם מתפלל ומייחד קוב"ה ושכינתיה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שלא יעשה פירוד וקיצוץ בין קוב"ה ושכניתיה). ורזא דמלה (בראשית ב, כה): וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, ערומים בקרוב בשרא בלא לבושא כלל, ובההוא זמנא דקודשא בריך הוא ושכינתיה כחדא בלא לבושא כלל, אתמר ביה (ישעיהו ל, כ): וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ".

הלבוש מבטא חשש מהקליפות, וכשהם בייחוד אין חשש, ומכוח זה יש הארה ואין פחד, וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ.

יב, י – הדרך הפרושית – מסילת ישרים

במסילת ישרים פרק יג, ביאר את מידת הפרישות, וזו היא הדרך הפרושית עם האיזון שבדרכו של הרמב"ם.

ונצטט את עיקרי דבריו: "כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ): קדש עצמך במותר לך, וזאת היא הוראתה של המלה עצמה, פרישות, רוצה לומר: להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו. והענין, שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע אע"פ שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו. והתבונן ותראה שיש כאן שלש מדרגות: יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם והם הגזרות והמשמרות שגזרו חכמינו ז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול.

וא"ת מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי נדרים פ"ט): לא דייך מה שאסרה תורה, שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים? והרי מה שראו חכמינו ז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות משמרת, וכבר עשוהו, ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד, שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחכמינו ז"ל אמרו (ירושלמי קדושין פ"ד): שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו אע"פ שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב, י): וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם.

התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח והזהירו עליו חכמינו ז"ל, הוא מה שנאמר (תורת כהנים): קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, פרושים תהיו. עוד אמרו (תענית יא, א): כל היושב בתענית נקרא קדוש, קל וחומר מנזיר. עוד אמרו (פסיקתא): "צדיק אוכל לשבע נפשו", זה חזקיהו מלך יהודה, אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך?! עוד אמרו (כתובות קד, א) ברבינו הקדוש, שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה שלי. עוד אמרו (תנד"א כו): עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו – יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו. הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.

אמנם, על כל פנים, צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה? אך הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר: יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, טז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה.

ונבאר עתה הפרישות הטוב. ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות והִתְאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח שכל מה שיוכל האדם להימלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו. דרך משל: המאכל והמשתה…

הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור. אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשיהם כתרנגולים, לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביע בעצמו של אדם התאוה הזאת ומשם יכול להמשך אל האסור, וכמאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין קז, א): אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. ולא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון, אמרו על רבי אליעזר (נדרים כ, ב) שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה למי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו…

כלל הדבר: כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו ענין הפרישות הטוב, שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו. הוא מה שהשתבח רבי במאמר שזכרתי, שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, עם היותו נשיא ישראל ושולחנו שולחן מלכים בהכרח ליקר נשיאותו…

ואם תשאל ותאמר: אם כן, איפוא, שזה דבר מצטרך ומוכרח, למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו? הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך, ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה כי בזה בחר ה'…

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבא, חכמים אמרו (תענית כב, ב): אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים. וכן אמרו (תענית שם): לְנֶפֶשׁ חַיָּה – נשמה שנתתי בך החיה אותה, ואמרו (שם יא, א-ב): כל היושב בתענית נקרא חוטא, והעמידוה בדלא מצי מצער נפשיה. והלל היה אומר: גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד (משלי יא, יז) על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויקרא רבה לד). הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם. וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם, ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו".

עוד הוסיף בפרק יד: "… הפרישות בהנאות… שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצווה". ויש לשים לב, שבימים שהעונג בהם מצווה, כשבתות וחגים, אין לפרוש. עוד אפשר אולי לומר, שגם בימים שיש בהם חובת עונה, אין לפרוש.

ועוד כתב בפרק טז, בביאור מידת הטהרה: "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות… וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה. וכענין שאמרו ברבי אליעזר (נדרים כ, ב): שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה למי שכפאו שד, שלא היה נהנה כלל, ולא היה עושה המעשה ההוא אלא מפני המצוה והעבודה. ועל דרך זה אמר שלמה (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

אמנם צריך להוסיף ממה שכתב בפרק כו, בביאור מידת הקדושה: "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו, שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו… ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוהיו… ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון… ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרו הוא בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה עליו קדושתו ויקדשהו… והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים… ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים… והוא הענין שאמרו עליו ז"ל (כתובות קה, ב): כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא עא, א): ימלא גרונם של ת"ח יין במקום נסכים… כי הת"ח הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש… ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שזכו להיות תשמיש לצדיק…".

יב, יא – ביאור הקדושה לפי ספר ראשית חכמה

עיין בראשית חכמה שער הקדושה טז, שמבאר שאדם הראשון לפני החטא לא התבייש, וכמו היד להנחת תפילין – כך היה האבר למצוות פריה ורביה, ואחר החטא נכנס יצר הרע. ועיקר עבודת הצדיקים לתקן פגם אדם הראשון, שלא יפנו מצד היצר הרע, וזוהי הקדושה, להיות מופשט מיצר הרע. ודבריו מתפרשים יותר לכיוון שימעט תענוג גופו, אבל אפשר לפרש שיקיים את החיבור באופן המתוקן לשמח אשתו.

עיין לעיל ב, ה-ו, שהבאנו עוד מדבריו שם, ועיקר שיטתו, שהאדם יכוון לשם שמים, כדי שלא תיאחז במעשהו הקליפה. וזה על ידי כל הזהירויות בענייני נדה, וצניעות התשמיש, וטהרת המחשבה, שלא יחשוב בזנות של אחרים וכו', ויהדר בכל ענייני טהרה ונקיות באכילה ונטילת ידיים ושאר מצוות, ושאר זהירויות מענייני הקליפה. ויעשה תשובה על עוונותיו, ותשובה זו צריך לעשות עוד לפני זיווגו, כי לפי מעלתו יזכה לזיווגו.


  1. . הראב"ד הקשה על פירוש זה: "ולא נתברר אצלי, כי הוא נתן טעם למעשה הזה כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואין הטעם דומה למעשה, כי היה לו לומר מפני שאיני רוצה ליהנות מן העולם, ואיני עושה אלא לשם המצווה בלבד".
  2. . ובאמת שבקיום כל מצווה, התאווה והחשק לקיום אותה מצווה היא חשובה וקדושה, כפי שכתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו, יב): "וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמן ערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאווה, ויהיו מצוות חביבין עליו". עוד כתב בהל' לולב ח, טו: "שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שצווה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". וכך פירש רבי עובדיה מברטנורא על אבות ד, ב, שכר מצווה – מצווה: "שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה". וקל וחומר במצוות עונה.
פורסם בקטגוריה פרק ג - קדושה וכוונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן