א – איסור סירוס

איסור סירוס (הרב בראל שבח)

א, א – מקור האיסור

ויקרא כב, כג-כד: "וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה: וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ".

ספרא (אמור ז, יא): "לֹא תַקְרִיבוּ – אין לי אלא שלא יקריבו. מנין שלא יעשו? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ. אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ. אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין? תלמוד לומר: בְאַרְצְכֶם. אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין? תלמוד לומר: לֹא תַעֲשׂוּ – בכל מקום שאתם. מנין אף באדם? תלמוד לומר ובכם".

שבת קי, ב: "מניין לסירוס באדם שהוא אסור? – תלמוד לומר: וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו". ובחגיגה יד, ב: "שאלו את בן זומא: מהו לסרוסי כלבא? אמר להם: וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – כל שבארצכם לא תעשו".

נמצנו למדים, שעל אף שאיסור סירוס נלמד מפרשת הקרבנות, שאינם באים אלא מבהמות טהורות ותמימות, דרשו חכמים שהאיסור שייך גם באדם, גם במינים טמאים, וגם בבעלי מומים, וכן בחוץ לארץ.

א, ב – הטעם לאיסור סירוס

כתב החינוך (מצוה רצא – שלא לסרס אחד מכל המינין), שהסירוס מכלה ומשחית את העולם: "משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא ברא עולמו בתכלית השלימות, לא חסר ולא יתר בו דבר מכל הראוי להיות בו לשלמותו, והיה מרצונו ובירך בעלי החיים להיותם פרים ורבים, וגם צוה הזכרים ממין האדם על זה, למען יעמודו, שאם לא כן, יהיה המין כלה אחר שהמוות מכלה בהם, ועל כן המפסיד כלי הזרע מראה בנפשו כמי שהוא קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו הטוב". וכ"כ ר"י פערלא בביאור דברי רס"ג. ¹

ובספר הוסיף הרב שמגמת הבריאה להוסיף חיים לעולם, וכהמשך לכך אסרה התורה כל פעולת סירוס בזכר (עיין אוצרות הראי"ה ח"ב עמ' 518 בדברי מרן הרב קוק על מצוות פריה ורביה).

א, ג – שתיית סם הגורם לסירוס באיש

תוספתא יבמות (ח, ב): "האיש אין רשאי לשתות עיקרין שלא יוליד, והאשה רשאה לשתות עקרין שלא תלד".

שבת קי, ב – קיא, א: "ומי שרי (לשתות כוס עיקרין, רש"י)?! והתניא: מניין לסירוס באדם שהוא אסור? – תלמוד לומר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ – בכם לא תעשו, דברי רבי חנינא! הני מילי – היכא דקא מיכוין, הכא – מעצמו הוא, דאמר רבי יוחנן: הרוצה שיסרס תרנגול, יטול כרבלתו, ומסתרס מאליו (ואף על גב דסירוס אסור בידיים, רש"י). והאמר רב אשי: רמות רוחא הוא דנקיטא ליה (דההוא לאו סירוס הוא… אבל בסירוס, אפילו ממילא אסור, רש"י)! – אלא בסריס (הך דשרי למישתי כוס של עיקרין – במי שהוא סריס כבר עסקינן, רש"י). והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, שנאמר (ויקרא י, ו): לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ (שם ב, יא). במסרס אחר מסרס – שהוא חייב, שנאמר (שם כב, כד): וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת, אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן! אלא: להביא נותק אחר כורת שהוא חייב! – ואלא: בזקן (שפסק מלידה, רש"י). והאמר רבי יוחנן: הן הן החזירוני לנערותי (לאחר שזקנתי החזירוני אותן רפואות לנערותי, לתשמיש, אלמא: זקן מוליד, רש"י)! – אלא באשה (שאינה מצווה בפריה ורביה). ולרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר: על שניהם הוא אומר (בראשית א, כח): וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ, מאי איכא למימר? בזקינה, אי נמי: בעקרה".

הרי שאסור לאיש לשתות כוס של עיקרין, שהרי הגמ' לא חילקה בין סירוס לבין שתיית כוס של עיקרין, ומשמע שגם שתיית כוס של עיקרין אסורה מדאורייתא. וכ"כ ריא"ז (שבת פרק יד, ג, ב): "המסרס חיה ועוף עובר בלאו, שנאמר (ויקרא כב, כד): וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ… וכן המסרס את האדם חייב, ואפילו אם שותה כוס של עיקרין לעקור עצמו חייב, ואפילו אם מתכוון לרפואה, ואפילו אם הוא זקן שפסק מלהוליד חייב, שאפשר שיוליד על ידי רפואות". וכ"כ העמק שאלה (קה, ט); נתיבות לשבת (ה, ז); יעיר אוזן (א, חי) בדעת השאילתות, רא"ש ורמב"ם. וכך משמע מהגר"א (אה"ע ה, כה; כח).

אמנם פוסקים רבים כתבו שהאיסור לשתות כוס של עיקרין הוא מדרבנן, וכ"כ יראים (שמב): "ונראה הדבר שעיקור סם מדרבנן, מדשרי בזקנה ועקרה אפילו למאן דאמר נשים נצטוו על פריה ורביה". וכ"כ מאירי שבת (קיא, א): "וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים, ואף על פי שדרשוה מן המקרא, ר"ל וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ, קרי ביה לא תעשו, כלומר אפילו ממילא – אסמכתא בעלמא הוא". וכן העלה הרשב"א (שבת קי, ב) על פי אחד מתירוצי הגמ': "דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירוס, וכדכתיב וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת", וכ"כ עוד ראשונים. וכ"כ יעיר אוזן שם בדעת הריטב"א והגדולים; שו"ת בית יהודה (ב, מז); שו"ת חתם סופר (אה"ע א, כ), ושכן דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים; חזו"א אה"ע יב, ז; יבי"א ח, אה"ע יד.

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ג, טו) חידש שאפשר שלא נאסרה שתיית כוס של עיקרין לאיש אלא כשנעשה סריס באיבריו על ידי השתייה עצמה. כלומר, שכתוצאה משתיית הסם ניכר הקלקול באיברים ממש, או שאינו יכול להתקשות כראוי, "אבל אם הוא כוס עיקרין כזה שאינו עושה שום קלקול אלא שהסיר כח החיות בהזרע, אבל הוא מתקשה כראוי ויכול לבעול כמתחילה – ליכא איסור, דאין זה ענין סירוס כלל". והאריך להוכיח את דבריו מהגמ' ומדברי הרמ"א, וסיים: "אבל אף שמוכרח זה לדעתי, כיון שלא נמצא חלוק זה בפירוש בפוסקים, לא הייתי סומך על זה". וכ"כ שו"ת להורות נתן (ב, צג), ודייק כן ברמב"ן ובריטב"א.

עיין שו"ת הר צבי אה"ע כו-כח, בדין והגדרת סירוס בגרמא.

א, ד – סירוס אדם שחשוד על האונס

בשו"ת מנחם משיב (ב, יח) כתב שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאונס, ובמקרים רחוקים אף רצח, יתכן שמותר לסרס זכר שמועד לכך אפילו סירוס גמור האסור מהתורה: "אבל כשהזכרים המה בעלי תאוות, ולפעמים גורם רציחה ושפיכות דמים כידוע, שוב יש לדון ממה שכתב הריטב"א (יבמות סה, ב) דבסכנה אפילו באיש מותר". ¹

ובשו"ת אשר חנן (ו-ז, סב) כתב שכיום יש כדורים שמבטלים את התאווה, ומצווה לסרס אדם שחשוד על האונס על ידי לקיחת כדורים אלו, אפילו כשאין פיקוח נפש ישיר. והסתייע מדברי הריטב"א (יבמות סג, ב) שהתיר לשתות סם שיעקרהו כדי לבטל מהאדם הרהור או תאווה: "ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה, אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו, שהוא מותר, דההיא דר' יהושע ('לערב אל תנח ידך') מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו". ועוד הביא סיוע משו"ת אגרות משה (או"ח ב, פח) שהתיר לסרס אשה שוטה כדי שלא יזנו עמה וינהגו בה מנהג הפקר (עיין לקמן ה, א-ב, בדין סירוס אשה).

וכ"כ ביד יהודה (עמ' 431) שאדם המסוכן לציבור כגון שהוחזק לאנוס או פדופיל, נראה שמותר ואף חובה לבצע 'סירוס כימי', בפרט אם מדובר על טיפול בעל השפעה זמנית.

ולמעשה כתב בשו"ת אשר חנן ש"אם אין דרך אחרת אלא על ידי נגיעה של ממש באברי המשגל, אפשר שגם זה יהא מותר, ובשני המקרים (בין על ידי פגיעה באברי ההולדה ובין על ידי שתיית סם) יש לעשות כן על ידי נכרי, ויש לעשות שאלת חכם בכל צעד, כי הכל תלוי באיזה מציאות של סכנה באמת יש לאחרות" (עיין עוד קובץ מגדל אור ג, בתשובות הרב הרצוג והרב אליהו מאיר בלאך שמתירים במקרים מסוימים). ¹

א, ה- סירוס זמני

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ג, טו) התיר הזרקת חומר כימי הגורם לסירוס זמני לאיש (השאלה שם על ששה חודשים), משום שעתיד החומר לפוג מעצמו ויחזור האיש ליכולת הולדה, וממילא לא הוי השחתה, וכל שכן כשהסם אינו פוגע באיברים ממש או ביכולת הקישוי. וכ"כ להתיר: עמוד הימיני (סימן לא); שבט הלוי (ג, קפד, ודייק כן מהראשונים); אבן ישראל (ח, פ); להורות נתן (ב, צג).

וכל זה בבליעת כדורים, ושתייה או הזרקה של סם שפג מאליו לאחר זמן. אבל סירוס זמני ע"י מעשה באיברי ההולדה עצמם, כגון קשירת שבילי הזרע – אסור, ואפילו כשישנה אפשרות להתיר אחר זמן את הקשר בניתוח (אחרונים הנ"ל. ולצי"א יד, צו, אם אין אפשרות אחרת מותר, ועדיף בצורה הניתנת להתרה לאחר זמן בניתוח).

ויש שהתיר אף בסירוס ממש, "ואין לך אלא דומיא דמעוך וכתות ונתוק וכרות המפורשים, שהם קבועין ולא עוברין" (שו"ת דבר יהושע ג, אה"ע ז).

ובשו"ת מנחת יצחק (ה, יג), ושו"ת שרגא המאיר (ג, סז), החמירו בסירוס זמני.

א, ו – האם גוי מצוּוה באיסור סירוס

סנהדרין נו, א-ב: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי… רבי חידקא אומר: אף על הסירוס… תנא דבי מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים".

לשאילתות (שאילתא קה), הלכה כרבי חידקא ותנא דבי מנשה, שאף גוי מצוּוה על הסירוס. ולכן המבקש מגוי לסרס אדם או בעל חיים, עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל ("וודאי איסור דאורייתא הוא", שו"ת חת"ס ה, קפה), והוא הדין המוכר לגוי בעל חיים כשיודע שבודאי יסרסו. וכ"כ ראב"ד (הובא ברא"ש ב"מ ז, ו; עיין חלקת מחוקק ה, ח); סמ"ג (לאוין קכ); הגהות אשירי (ב"מ ז, ו) בשם או"ז; וקרית ספר (איסו"ב טז). ובבית שמואל (ה, טז), כתב שיש לחוש ולהחמיר כשיטה זו.

מאידך, לרמב"ם (איסו"ב טז, יג. ומ"מ שם); רא"ש (ב"מ ז, ו); הגהות מיימוניות (הובאו בב"י); נמוק"י (ב"מ נג, א); וריצב"א (מובא בתרומת הדשן א, קצט), אין גוי מצווה על הסירוס, שאין הלכה כרבי חידקא. וכ"כ שו"ע (אה"ע ה, יד). ולכן מותר למכור לגוי בהמות ותרנגולים אע"פ שבודאי יסרסם (רמ"א שם ע"פ תה"ד א, קצט). ומכל מקום, אסור לישראל לומר לגוי לסרס בעבורו בעל חיים, שכשם שבשבת אמירה לגוי אסורה, כן הוא בכל איסורים שבתורה. שכל מעשה שאסור לישראל לעשותו – אסור לומר לגוי לעשותו עבורו (שו"ע שם).

עיין פניני הלכה ליקוטים ג, ט, יט, בדין איסור סירוס בעלי חיים.