ב – איסור נישואין לפצוע דכא

איסור נישואין לפצוע דכא (הרב בראל שבח)

ב, א – בידי אדם ובידי שמים – סירוס בגין צורך רפואי

יבמות עה, ב: "אמר רב יהודה אמר שמואל: פצוע דכא בידי שמים – כשר. אמר רבא: היינו דקרינן פְצוּעַ ולא קרינן הפצוע (משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו, רש"י). במתניתא תנא: נאמר (ויקרא כג, ב): לֹא יָבֹא פְצוּעַ, ונאמר (דברים כג, ג): לֹא יָבֹא מַמְזֵר, מה להלן בידי אדם – אף כאן בידי אדם".

ונחלקו הראשונים מתי נחשב "פצוע דכא בידי שמים": בתוס' רי"ד (יבמות שם) כתב: "בידי שמים יקרא שנולד ממעי אמו פצוע דכא ולא היתה שעת הכושר כלל… אבל אם יצא שלם ממעי אמו, אף על פי שנעשה לאחר מכן על ידי רעמים או חולי – סריס אדם נקרא, והוא בר חליצה". וכ"כ ריא"ז (פ"ח הלכה א, טו).

הרא"ש (יבמות ח, ב) כתב בדעת רש"י שאף אם היתה לו שעת כושר אלא שנסתרס על ידי רעמים וברד – נחשב בידי שמים. אולם ליקוי שנגרם בגין חולי – נחשב בידי אדם. וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ח"ד, קצט ע"ב), וטור בדעת רש"י (עיין אות הבאה בירור בדעת רש"י).

אמנם לדעת רוב הראשונים כל שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה בעקבות מחלה – נחשב בידי שמים, "וגזירת הכתוב, כאילו נולד כך ממעי אמו" (יש"ש יבמות ח, ט). וכן עולה מלשון הרמב"ם (איסורי ביאה טז, ט), שכתב: "כל פסול שאמרנו בענין זה בשלא היו בידי שמים, כגון שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו, אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים, או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו אברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן – הרי זה כשר לבא בקהל, שכל אלו בידי שמים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ח"ד) בשם רמ"ה; סמ"ג (לאוין קיט); מאירי (עה, א, 'ואי זהו'); ור"א מן ההר (יבמות עה, ב).

להלכה הביא השו"ע (אה"ע ה, י) את דעת הרמב"ם, ואח"כ את דעת הרא"ש ברש"י, ונראה שנטה להחמיר כרא"ש שעל ידי חולי חשיב בידי אדם ופסול. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל כרמב"ם ודעימיה, שכל שנולד בו הפסול משום חולי – דינו כבידי שמים, ומותר לבוא בקהל. וכ"כ מהר"י בירב (סימן ב); יש"ש (יבמות ח, ט); ב"ח (אה"ע ה, ג). וכן נראה דעת הבית שמואל (ה, יב), והחלקת מחוקק (שם ה). וכ"כ ערוה"ש (ה, יח): "והסכימו הרבה מגדולי האחרונים לפסוק כהרמב"ם, ולא עוד אלא אפילו אם נתקלקלו הביצים על ידי מחלה וכרתן הרופא – הוי כבידי שמים, דכיון שנתמסמסו או שבתו ממלאכתן הוי כאלו אינם, והכריתה לאו כלום היא".

וכ"כ משכנות יעקב (אה"ע ג, הובא בפת"ש), ש"כבר הכריעו כל האחרונים, הב"ח והחלקת מחוקק והבית שמואל, שהעיקר כדעת הרמב"ם, ושגם רש"י סובר כן, והרא"ש יחידאה הוא, ובתראי נינהו ויש לפסוק כוותיהו. ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא וגם איכא לחוש לתקלה". וכ"כ ברכ"י (אה"ע ה, ה. הובא בפת"ש); הרב יצחק אלחנן (באר יצחק אה"ע ד); שואל ומשיב (א, קצג); מהרש"ם (א, קעו); חלקת יואב (אה"ע ג); אבני נזר (אה"ע כ, יט), ועוד.

ב, ב – בירור בשיטת רש"י

הרבה פוסקים הקשו על העמדת הרא"ש (יבמות ח, ב) בדעת רש"י מפירוש רש"י עצמו בדף כ, ב ('סריס'), המפרש שסריס אדם הוא "שסירסו אדם, ולא מחמת חולי נסתרס מאליו, והוי בלאו, דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית, דכתיב (דברים כג, ב): לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא". הרי שלשיטתו אם נסתרס מחמת חולי – אינו נחשב בידי אדם. וכן פירש רש"י (עה, א, 'סריס'), על תמיהת הגמרא "סריס חמה סלקא דעתך?!", "הא סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי, והאי לאו חולי הוא". וכתב היש"ש (יבמות ח, ט) שלאור זאת, "נוכל לומר איפכא, דאין חילוק בין על ידי רעמים וברד, או על ידי חולי, וכי היכי דכשר על ידי רעמים – הוא הדין על ידי חולי, ורש"י לאו דוקא קאמר. ותימה גדולה, מניין לו להרא"ש לומר שרש"י דוקא על ידי רעמים קאמר, אבל לא על ידי חולי, דילמא לאו דוקא קאמר, ולא יחלוק על דברי הרמב"ם, שכתב להדיא דעל ידי חולי כשר" (יש"ש יבמות ח, ט. ועיין ב"ח אה"ע ה, ג, שכתב שלרא"ש יש לומר שכוונת רש"י באמרו 'מחמת חולי' הוא מחמת חולי כל גופו ממעי אמו).

ולביאור שיטת רש"י, אפשר לומר שיש חילוק בין חולי פנימי, כלומר שמחמת החולי נסתרס אך אברי ההולדה קיימים ("חולאת בפנימיות הכוחות לבד, לא חסרון אבר ממש"), שהוא בכלל 'בידי שמים' (אא"כ שתה כוס עיקרין, שאז אע"פ שאברי ההולדה קיימים, הרי הוא סריס אדם). לבין חולי באברי ההולדה עצמם, שאם נולדו בו אחר כך במהלך חייו (ולא ממעי אמו), ואפילו מחמת חולי – הרי הוא בכלל 'בידי אדם' (שו"ת צמח צדק אה"ע טו-טז באורך, הובא גם באבנ"ז אה"ע כב).

או שיש לחלק בין סריסות הנובעת מחולי של כל הגוף, שזהו בכלל בידי שמים, לבין חולי ולקוי שנפל בכלי ההולדה והשחיתן וקלקלן שזהו כבידי אדם (יעב"ץ באגרת בקורת דף ו, א).

או שמא יש לחלק בין רוב המחלות הנגרמות מחמת פשיעת האדם, ועל כן נחשב כבידי האדם, לבין חולי שאינו באשמת האדם, הנחשב כבידי שמים (ע"פ התבואות שור. הובא באבנ"ז שם, ובשו"ת באהלה של תורה א, עב).

נמצא שאף שהרא"ש כתב בשיטת רש"י שאף פצוע דכא כתוצאה מחולי, דינו כבידי אדם, יש שחלקו על דבריו (יש"ש; תפארת שמואל; בית שמואל). ואף אם נאמר שדינו כבידי אדם, יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשהחולי גרם לחוסר באברי ההולדה עצמם (צמח צדק), או בחולי שנגרם מרשלנות האדם בשמירת בריאותו (תבואות שור), או שנחלו איברי ההולדה בלבד (יעב"ץ). ¹

ב, ג – היתר פצוע דכא בידי שמים הוא לטובת העולם

כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ד, כט): "ומה שלא נאסרו לאלו שנולדו סריסין ולאלו שנעשו סריסין בידי שמים, הוא משום דכיון דהנולדים הם מחצה זכרים ומחצה נקבות, כמפורש בכמה דוכתי בגמ', הרי נבראו נקבות גם כנגד הסריסים דנולדו ונעשו בידי שמים, לא רצה השי"ת להפסידן מה שנקבע עבורם כיון שלא פשעו בזה. ואף שנאסרו גם אלו שכפתום אינשי וסרסום הוא משום לא פלוג, דגם באיסורי תורה מצינו הרבה דברים דנאמרו טעמים עליהם וליכא שינוי לדינא אף כשליכא הטעמים".

ב, ד – חיוב גירושין בפצוע דכא וכרות שפכה

דברים כג, ב: "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'".

על הפסוק (שם ג): "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'", כתב רש"י: "לא ישא ישראלית". אולם לא פירש כן בפסוק שלפניו לגבי פצוע דכא וכרות שפכה, על אף שנאמר בו לֹא יָבֹא… בִּקְהַל ה'. ובאר בעל שפתי חכמים, "דקשה לרש"י למה כתיב דממזר לא יבא בקהל ה', והא קל וחומר הוא, ומה פצוע דכה שלא נוצר בעבירה אסור לבא בקהל, ממזר שנוצר בעבירה לא כל שכן. לכן פירש לא ישא ישראלית, כלומר אפילו אם נשאה כופין אותו להוציא, ופצוע דכה אם נשאה לא יוציא. ולהכי לא מצי למילף קל וחומר דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון". וכל שכן שאם נשא אשה בהיתר ונעשה אחר הנישואים פצוע דכא, שאינו צריך לגרש את אשתו. וכן הובא בשם ספר קדמון (עיין שו"ת חת"ס אה"ע יט).

פוסקים רבים דחו בלשון חריפה את היתרו של השפתי חכמים. וכתבו "דישתקע הדבר ולא יאמר" (פני משה אה"ע ה, ג). וש"קל וחומר של שטות הוא" (שו"ת חת"ס שם, ויישב שם דברי רש"י באופן אחר).

וכדבריהם מפורש בשאלתות (שאילתא קנב): "לא מיבעיא פצוע דכא וכרות שפכה דאסיר ליה למינסב בת ישראל, אלא אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא, ובסוף הוה או פצוע דכא או כרות שפכה – כממזרא שויה רחמנא, הני מילי היכא דהוה פצוע דכא וכרות שפכה בידי אדם, אבל בידי שמים כשר". הרי שהנושא אשה בעודו בריא, ונעשה אח"כ פצוע דכא בידי אדם – צריך לגרש את אשתו.

וכן מפורש בבה"ג (סימן לב): "ולא מיבעיא דמעיקרא פצוע דכא וכרות שפכה הוא, אלא אפילו נסיב איתתא ואית לה בני בכשרותיה ולבסוף הוה ליה פצוע דכא או כרות שפכה – מפקינן לה מיניה, מאי טעמא? דכממזר שויה רחמנא".

יתר על כן, לראב"ד (השגות אסו"ב טו, ב), טעם איסור הנשואין בפצוע דכא הוא "כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה". ובאר בתועפות ראם (על ספר היראים ל): "דהראב"ד ס"ל דהעיקר מה שאסרה תורה בדין פצוע דכא וכרות שפכה היינו כשנעשה פצוע דכא וכרות שפכה תחת אשתו, והטעם כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה. וממילא אחר שאסרה תורה, לא שנא בין שנעשה פצוע דכא אחר שנשא, ולא שנא אם נעשה פצוע דכא מקודם… דאף כשהוא באופן אחר דלא שייך האי טעמא – מכל מקום הדין דין אמת".

וסיכם החתם סופר (אה"ע יא): "איך שיהיה אין דן דינו למזור, שמי שנשא בהיתר ונעשה פצוע דכא אח"כ – כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין, ואין בזה פקפוק וספק". וכן הסכמת האחרונים (עיין אוצה"פ ה, ב; ובסוף מאמרו של הרב עמאר, תחומין כח עמ' 381-382).

ב, ה – טעם איסור הנישואין לפצוע דכא

כתב הרב בספר: "מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלוא משמעותו" (ועיין שו"ת חתם סופר אה"ע א, יז). ואעפ"כ רבים מהפוסקים כתבו את משמעות וטעם המצווה.

הרבה ראשונים ביארו שכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבוא לקהל. וכ"כ בכור שור (דברים כג, ב): "ולכך אינו ראוי לבוא בקהל, שמנוע מלהוליד, ואע"פ שאשה אינה מצווה בפריה ורביה, מכל מקום בעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה, וכתיב (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". וכ"כ רבנו בחיי דברים כג, ב: "בִּקְהַל ה' – שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל. והטעם לפי שעיקר הנשואין לפריה ורביה, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), וכיון שאין אלו ראוין להוליד הרי נשואין הללו לבטלה". וכ"כ חזקוני שם: "אחרי שאינן מולידין למה ישאו נשים". וכ"כ אברבנאל שם (בפירושו הראשון). מעין זה כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט, בתרגום ר"י קאפח): "הזהיר שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה ישראלית, לפי שהיא ביאה נפסדת ובטלה, ועוד שאותן הנישואין יהיו מכשול לה ולכל המבקשה". ¹

עוד ביאר הראב"ד (בהשגות, איסו"ב טו, ב): "ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה". אמנם בשו"ת חתם סופר (אה"ע א, יט) הקשה על טעמו של הראב"ד, שלשיטתו לא מובן ההבדל בין בידי אדם לבידי שמים, ועיין אוצר הפוסקים (ה, עמ' קנט, בשם הרב הרצוג). ¹

עוד ביאר בספר החינוך תקנט: "משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד, כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות אל שולחן המלך ולריוח ממון, ואנחנו עם הקודש בדעתנו כי כל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית אתה דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים" (ועיין חקרי לב אה"ע ז, ואג"מ אה"ע ד, כט, שהקשו על טעמו).