הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ט – איסור שתי נשים

ט, א – מחלוקת אם מותר לשאת אשה שנייה ללא הסכמת הראשונה

יבמות סה, א: "אמר איהו: איזיל אינסיב איתתא ואיבדוק נפשאי (אבדוק את עצמי אם אני מסוגל להוליד), אמר רבי אמי: אף בזו יוציא ויתן כתובה, שאני אומר: כל הנושא אשה על אשתו – יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו, והוא דאית ליה למיזיינינהי".

וביאר הריטב"א שהמחלוקת היא אם מותר לשאת אשה שנייה מבלי הסכמתה של הראשונה: "כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, והא לא מתאמרא ודאי אלא כשהוא שלא ברצון אשתו יוציא ויתן כתובה, ועל הא אתא רבא לומר נושא אדם כמה נשים, אפילו שלא ברצון אשתו, והוא דיכול למיקים בסיפוקיי הו, והלכתא כרבא". עיין עוד שו"ת הריב"ש סי' צא.

ט, ב – הוכחות שבפועל לא נשאו שתי נשים – הרב ראובן מרגליות

הרב ראובן מרגליות בספרו 'עוללות' (פרק ו – 'ריבוי נשים', עמ' 15-18) כתב מאמר קצר ובו מקורות רבים להוכיח שלמרות שלפני חרם דרבנו גרשום מותר היה לשאת שתי נשים, אעפ"כ התופעה היתה נחשבת שלילית, וממילא כמעט שלא קיימת. להלן דבריו הנפלאים במילואם (כל המובא בסוגריים מרובעים הוא לשון הרב מרגליות).

"טוהר חיי המשפחה בישראל מנע גם בתקופות קדומות בעד ריבוי נשים, עד כי אם נזדמן פעם שיקח אדם שתי נשים, השתדלו למצוא את הסיבה לכך. ראה פסיקתא רבתי פסוק מד, שעל המסופר בשמואל א (א, א): וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים וגו', אמר רבי יונה משום רבי: ואחר כל השבח הזה כתוב בו וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים (שם ב), ולמה נטל שתי נשים? והשיבו: בשביל וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים, כיון שראתה חנה שלא ילדה, אמרה: אומר לו שיכניס צרתי לביתי כו'. הרי כי התפלאו על שאדם מכובד נשא שתי נשים, כי מקודם היתה חנה יחידה לו, ורק לאחר שלא ילדה – היא שהכניסה צרה לביתה להיבנות ממנה. 1

בתרגום רות ד, ו, פסוק: לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי, מתורגם: לית אנא יכיל למיפרק לי על דאית לי איתתא לית לי למיסב אוחרניתא עלהי דילמא תהא למצו – מריבה – בביתי, פרוק לך את ארום דלית לך איתתא, וראה בבבא בתרא צא, א, שספרו כי אותו יום שבאה רות המואביה לארץ ישראל מתה אשתו של בועז.

וכן גם בתקופת רבותינו חכמי המשנה והתלמוד. ראה מו"ק ט, ב: רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי… אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמי קראי אהדדי… אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך. אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד… ולא תחזי שתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן – אבל צעורי מצערן. אמר ליה: מאי אמרו לך? – הכי והכי אמרי לי. אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו: תזרע כו' ולא תיחזי שתא חדתא – דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי [ובכוונה ביטאו את ברכתם בסגנון מליצי, שלא יבין ויצטרך לספר לאביו והוא יפתור לו חידתם, ובזה יבורך מפי אביו רבם]. הרי ששני הדברים קשורים זה בזה, ואם לא על ידי מיתת הראשונה בודאי לא יחזי שתא חדתא.

בכתובות סב, ב, מסופר: רבי איעסק ליה לבריה בי רבי יוסי בן זימרא [אירס בנו עם בתו של רבי יוסי בן זמרא] כו', יתיב תרתי סרי שני בבי רבי, עד דאתא – איעקרא דביתהו. אמר רבי: היכי נעביד? נגרשה, יאמרו ענייה זו לשוא שימרה! נינסיב איתתא אחריתי, יאמרו: זו אשתו וזו זונתו! בעי עלה רחמי ואיתסיאת (ע"כ). הרי כי קשה היה בעיני רבי שישא אשה עליה, גם כשחשבו שלא תוכל עוד ללדת.

וראה יבמות לד, ב: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כל ששהתה אחר (מיתת) בעלה עשר שנים ונשאת – שוב אינה יולדת. אמר רב נחמן: לא שנו אלא שאין דעתה להנשא, אבל דעתה להנשא – מתעברת. אמר ליה רבא לבת רב חסדא [אשתו של רבא, רש"י]: קא מרנני רבנן אבתריך [ששהתה עשר שנים אחר בעלה הראשון ואח"כ כשנישאת לרבא ילדה]! אמרה: אנא דעתאי עלך הואי. ובתוס' שם: אמר רבינו תם משום ההיא עובדא דפ"ק דב"ב (יב, ב) דאמרה בת רב חסדא תרווייהו קבעינא, 1 והיתה מצפה שתתקיים נבואתה, לפי שהיה לרבא אשה אחרת, איחרה לינשא לו (ע"כ). הרי שגם רבא הסובר להלכה כי יכול אדם לשאת אשה על אשתו אי אית ליה למזנייהו (יבמות סה, א), הנה למעשה לא עלתה על דעתו שתינשא לו בת רב חסדא כל עוד אשתו בחיים, אם כי ידע שהיא מיועדת לו.

ולא רק בחוג גדולי האומה – כי אם גם בכל המוני ישראל לא היה מצוי שתהיינה לאיש שתי נשים יחד, כאשר נווכח מסגנונם בהמסופר (סוף תענית) על חגיגות בנות ישראל שהיו יוצאות וחולות בכרמים ואומרות: בחור שא נא עיניך, הנה נקטו: מי שאין לו אשה נפנה לשם.

וביבמות כה, א: המביא גט ממדינת הים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם – לא ישא את אשתו, שחיישינן שמא עיניו נתן בה ולכן יעיד בשקר שנתגרשה, וסיימו שם שאם באותו זמן כשבאו להעיד היו לעדים נשים משלהם, מותרות לינשא להם, באשר לא היה מקום לחשוד כי בהעידו חשב להתירה לעצמו אחרי כי אשתו היתה קיימת אז, ואם אחרי כן מתה אשתו הלוא בהעידו לא ידע מראש שתמות, ולכן עדותו נאמנה. ואלמלי היו רגילים לשאת שתי נשים יחד הרי תמיד יש מקום לחשד שהוא מתכוון לשאת גם אותה; ברור איפוא כי לא היה מצוי בישראל בכל שדרות העם שישא אדם אשה על אשתו.

וראה בקהלת רבה פרק יא: בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, רבי יהושע אומר: נשאת אשה בילדותך ומתה – תשא בזקנותיך כו', ולא אמרו כי משום לָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ ישא אשה חדשה על אשתו שנזדקנה. ובכתובות עז, סוף ע"א: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, כופין אותה להוציא, משום דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי. ובכל אלפי מאורעות וסיפורים שבספרות התלמוד אין אנו מוצאים כל הד למציאות זו, מלבד באפוטרופוס אחד שאצל אגריפס המלך, ראה סוכה כו, א. ואולי גם שם היתה איזו סיבה דוגמת דברי הפסיקתא רבתי שהזכרתי על אלקנה אבי שמואל. ומה שאמר רבי אליעזר הגדול (סנהדרין סז, ב) ביום פטירתו על הורקנוס בנו: דעתו ודעת אמו נטרפה – הוא בן אשתו השנייה בת אחותו, ראה אבות דרבי נתן פרק טז, אחרי שאשתו הראשונה, אחותו של רבן גמליאל מתה מקודם אחרי פטירת אחיה, ראה בבא מציעא נט, ב, ובהקדמת הגרד"ל לפרקי דרבי אליעזר.

ברור איפוא כי המסופר במדרש אגדה שי"ב נשים היו לבר קפרא יחד והן פרנסו אותו, הן הן היבמות שעליהן יסופר בירושלמי שהבאתי".

ע"כ המאמר של הרב ראובן מרגליות.


  1. . וז"ל המדרש (פסיקתא רבתי איש שלום מג): "אמר רבי יונה בשם רבי: ואחר כל השבח הזה, כתב בו וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים (שמ"א א, ב), ולמה נטל שתי נשים? בשביל וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים (שם), כיון שראתה חנה שלא ילדה, אמרה: אומר לו שיכניס צרתי לביתי, ומתוך זה יראה הקדוש ברוך הוא שהכנסתי צרתי לביתי ויפקוד אותי. אמר לה הקדוש ברוך הוא: חייך חנה, הפקדת אצלי נפשות – נפשות אני משלם ליך, כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה (שמ"א ב, כא)".
  2. . בבא בתרא יב, ב: "אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות… תנוקת – מאי היא? כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה, הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מאן מינייהו בעית? אמרה ליה: תרוייהו, אמר רבא: ואנא בתרא".

תפריט