הדלקת נרות ביום הכיפורים
ט, א – למה חששו יותר ביום הכיפורים שיגיעו לתשמיש המיטה
משנה פסחים נג, ב: "מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים – מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק – אין מדליקין". ובגמ' שם: "תנא: בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק – שניהן לדבר אחד נתכוונו (להפריש עצמו ממשכבי אשה, האומרים להדליק – משום דאין אדם משמש מטתו לאור הנר, והאומרים שלא להדליק סוברים כשהנר דולק רואה את אשתו, ומתאווה לה, רש"י)".
בשו"ת התעוררות תשובה ג, שצח, כתב: "הא דאין חוששים על זה בתשעה באב ובתענית של גשמים בשבע אחרונות שהמה גם כן אסורים בתשמיש המיטה, יש לומר כיון דיום הכיפורים עיקר כבודו בכסות נקייה, לכן חוששין יותר שיתאווה, מפני שהיא לבושה בבגדים נאים לכבוד היום".
מעין זה ביאר הרב בספר: "עוד יש לבאר בטעם הנוהגים שלא להדליק, שהמנהג הרווח היה, שבכל שבת וחג היו מקיימים מצוות עונה, והנרות והבגדים החגיגיים בעת שהיו בסלון היו מעוררים לכך. ואולי בגדי הלבן של יוה"כ עוררו יותר, שכן הזכירו את בגד הכלה בחתונתה (תענית כו, ב)". (עיין לקמן יג, א, על טעם קריאת פרשת איסורי עריות במנחה של יוה"כ).
ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד שסה) ביאר שחוששים ביום הכיפורים יותר מפני ש"רק מכח קדושת היום וגדלו, בעינן שמירה טפי".
ט, ב – הדלקת נר בחדר השינה
רמ"א תרי, א: "ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם, כדי שלא יבוא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו".
ובמ"א ב, הביא מכמה ראשונים שלמרות שנהגו להדליק נרות בבית, לא נהגו להדליק בחדר השינה, וביאר: "דאין יצר הרע מצוי אלא לשעתו, ובבית שניהם מצויים יחד, אבל בחדר הולך זה לבדו לשכוב וזו לבדה ואז לא חיישינן שמא ישכח". וסיים שכל זה ליישב המנהג, אבל יש להחמיר. וכ"כ הרבה אחרונים, וכ"כ הרב בספר שלכתחילה טוב להחמיר.
אמנם בשולחן גבוה תרי, א, כתב, שמכיוון שבפועל נוהגים להפריד את המיטות ביום הכיפורים, אין חשש שמא יגיעו לידי תשמיש המיטה.
