הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ז – וידוי ברבים

וידוי ברבים

ז, א – וידוי ברבים

יומא פו, ב: "אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה, וכתיב (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ! לא קשיא: הא – בחטא מפורסם, הא – בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן – בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן – בעבירות שבין אדם למקום".

לרב יש להתוודות ברבים על חטא מפורסם משום ש"טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו" (רש"י). ואילו על חטא שאינו מפורסם אין להתוודות ברבים, שאין זה כבוד שמיים, כפי שביאר רש"י ('בחטא שאינו מפורסם'): "לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא".

ולרב נחמן אם חטא לחברו, יש להתוודות ברבים, ובפשטות אפילו בחטא שאינו מפורסם. ואם חטא בחטא שבין אדם למקום, אין להתוודות ברבים, אפילו בחטא מפורסם. 1

ז, ב – האם רב ורב נחמן נחלקו

כתב הרמב"ם (הל' תשובה ב, ה): "ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו ובין חברו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו – אין תשובתו גמורה, שנאמר (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ. במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו. אבל שבינו לבין המקום – אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני הא-ל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתוודה עליהן בפני רבים סתם, וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו, שנאמר (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".

הרמב"ם מחלק בין עבירות שבין אדם לחברו לעבירות שבין אדם למקום, משמע שלדעת הרמב"ם נחלקו רב ורב נחמן, והלכה כרב נחמן. וכ"כ לחם משנה וראב"ד בדעת הרמב"ם. וכ"כ המאירי לחלק בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחברו. וכך משמע מרי"ף (ה, ב), רא"ש (יומא ח, יז), ואגודה (יומא פו, ב) שהביאו רק את תירוצו של רב נחמן. וכך משמע מהגר"א (עיין שעה"צ תרז, ג). 1

אמנם בכסף משנה כתב שהרמב"ם כלל בדבריו גם את תירוצו של רב, ודייק ממה שכתב הרמב"ם: "ועזות פנים היא לו אם גילם", שדוקא כשיש עזות פנים אם יפרסם את חטאו אין לו לעשות כן, אבל אם העבירה מפורסמת וידועה, הרי שאין בזה עזות פנים כי כולם מכירים שחטא, ואפשר לגלות לרבים. 1 אלא שמוסיף הכס"מ שגם לרמב"ם יש הבדל בין רב לרב נחמן: בעבירות של בין אדם לחברו, מצווה להתוודות ברבים כדי שימחול לו חברו. אבל בעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מותר לו להתוודות ברבים אבל אין מצווה, "שאולי יהיה שם אדם שלא ידע בדבר ועכשיו ידע, ואיכא חילול השם". וכ"כ בשער הציון תרז, ג, בשם כמה אחרונים, שגם בחטא שבין אדם למקום, אם החטא מפורסם וידוע, יכול להתוודות ברבים.

ולדעת הראב"ד לא נחלקו רב ורב נחמן, ושני התירוצים נכונים. וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה א, יח: "חכמי ישראל זכרונם לברכה פרשו (יומא פו ב): פעמים שהמְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, כמו בעבירות שבין אדם לחברו, כי אין לו כפרה עד אשר ישיב הגזלה והחמס והעושק, ועד אשר יבקש מחילה מאשר הציק לו, או הלבין פניו, או ספר עליו לשון הרע; או בעבירות שבין אדם למקום שנתפרסמו לבני אדם, כי העושה עבירות בפרהסיא מחלל את השם, וחייב להתאונן ולהתאבל עליהם לפני בני אדם לקדש את השם. וזהו שכתוב (ירמיהו לא, יח): כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, ענין נִחַמְתִּי – החרטה והצער, כי עיקר התשובה במרירות הלב כאשר בארנו, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ – אחרי שנודעתי לבני אדם והתפרסמו עוונותי, התאבלתי במעשים נראים לבני אדם, כמו: סְפֹק אֶל יָרֵךְ (יחזקאל כא, יז), ונאמר (איוב לג, כז): יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי".

ובספר ביאר הרב את שיטות רב ורב נחמן כמשלימות זו את זו, ובהערה 5 הסביר: "גם לסוברים שיש ביניהם מחלוקת, ברוב המקרים יסכימו זה לזה. למשל, אף אם יחלקו לגבי חטא שבין אדם למקום שנעשה בפני אנשים, שלדעת רב עדיף שיתוודה ברבים ולדעת רב נחמן עדיף בצנעא (כסף משנה), כאשר החטא נעשה תוך חילול השם, גם רב נחמן יסכים שעדיף שיתוודה ברבים. וכן אף לסוברים שהם חולקים במקרה שחטא בין אדם לחברו בצנעא, שלדעת רב עדיף שיתוודה בצנעא ולרב נחמן עדיף בפומבי, אבל אם יש חשש שהוידוי ברבים עלול לגרום עלבון לחבר, ברור שגם רב נחמן יודה שאין להתוודות ברבים. לפיכך, כתבתי את הדברים המוסכמים, ובמקרים שיכולה להיות מחלוקת, ישקול החוטא על פי שני השיקולים (כבוד שמיים וכבוד החבר ופיוסו) כיצד ראוי לו יותר להתוודות".

ז, ג – תועלת מגילוי החטא לרבים

סוטה ז, ב: "יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא… בשלמא יהודה דאודי, כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי? והאמר רב ששת: חציף עלי דמפריט חטאיה! – כי היכי דלא ליחשדו אחוהי (שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם, רש"י)".

וכ"כ בשערי תשובה תרז, ב, בשם היד אפרים, שבמקום שאחרים נחשדים יכול לפרסם שהוא זה שחטא. ובספר חסידים כב, כתב שצריך לפרסם, כדי שלא יחשדו בכשרים: "מי שחטא בדבר אחד ואחרים נחשדים, צריך לומר: אני הוא שחטאתי, כדי שלא יחטאו העולם על ידו שיהיו חושדים בכשרים".

הקשה במנחת חינוך שסד, י: "וקשה כיון דמיעוט כבוד שמיים הוא במפרסם החטא, אם כן מי התיר לראובן משום חשד האחים לפרסם ולמעט כבוד שמיים חס ושלום, וגם היה יכול לומר לאביו בצנעא! בשלמא יהודה משום פיקוח נפש, וגם היה צריך להודיע לכל כדי שידעו שהמשפט כן הוא, אבל לראובן איני מבין מה היתר זה בשביל חשד אחיו אצל אביו?" ונשאר בקושיא.

ויש לומר שכל שיש תועלת בגילוי החטא לרבים – מותר לגלות, וכ"כ פרי חדש (הג' מים חיים על רמב"ם הל' תשובה ב, ה): "ועזות פנים הוא לו אם גילם – פי' שלא לצורך, אבל לצורך – שפיר דמי, כדאמרינן פרק קמא דסוטה (ז, ב)". וכן למד שערי תשובה על שו"ע תרז, ב, מהגמ' בסוטה שם, שאם יש לו סיבה ותועלת מגילוי החטא ברבים, מותר לגלות (וכ"כ יוסף דעת סוטה ז, ב). 1

ז, ד – אשה צריכה לפרסם את חטאה בפני נשים

כתב בשו"ת מהר"י ווייל יב, לגבי אשה שנאפה תחת בעלה במשך כמה חודשים, ולבסוף הולידה ממזר, שאי אפשר להכביד עליה סדר תשובה קשה מדי שמא היא תחזור לחטוא, אבל הדגיש שעליה להתוודות כמה פעמים ברבים בפני נשים אחרות: "והנה אכתוב לך דעתי דקלישא: כיון שהדבר מפורסם לכל, יש לה לפרט פשעיה ברבים, כדכתיב (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, ובפרק יום הכפורים אמר רב יודא: זה חטא הידוע. ויש לה לילך בבית הכנסת הנשים, ותתוודה בפני כל הנשים ותאמר: אמנם אנכי חטאתי להשם ית', וכזאת עשיתי בושתי וגם נכלמתי, והנני שבה בתשובה שלימה, ובלשון אשכנז. וכן תעשה בב' קהילות או בג' כגון באולמ"א, באוישפור"ק, בפפנהיי"ם במקום שקלקלה". והוסיף עוד בסדרי תשובתה, עיין שם.

ומהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (יומא פו, ב) הביאו, וכתב: "היה אפשר לחלק דבאשה אין מחמירין עליה כ"כ, דזילותא דידה קשיא מדגברה, כמבואר ביבמות ק, א".

ונראה שהדבר תלוי בחומרת העוון, ובמקרה כמו של המהר"י וייל העוון כל כך חמור, שלמרות שבזיון האשה חמור משל איש, חובה עליה להתוודות ברבים כדי לחזור בתשובה כראוי.

ז, ה – סיפור חטאיו כדי לקבל עצה או הדרכה

ברכות לד, ב: "אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר (תהלים לב, א): אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".

וכתב בספר חסידים כא: "ומה שאמרו חציף מאן דמפרש חטאיה, זהו שמגיד לכל אשר חטא, אבל מותר להגיד לאדם צדיק וצנוע אחד מעונותיו כדי שיורה לו האיך יעשה תשובה. או ישאל לו סתם אדם שעשה עון זה ובא לשוב, האיך יעשה תשובה". וכ"כ של"ה (מס' יומא נר מצוה כו); פנים מאירות ב, קעח; כה"ח תרז, יד.

וכ"כ אג"מ (או"ח ד, קיח) בתשובה לפנויה שזינתה והיא רוצה לחזור בתשובה: "עוד צריכה את לדעת, כי וידוי צריך האדם רק בלחש לפני השי"ת אבל לא לשום אדם, דאשרי כְּסוּי חֲטָאָה, ורק כשיש צורך כדי לידע איך לשוב, בין מצד ההלכה בין למצוא עצה טובה. ולכן טוב שכתבת אלי מחמת שרצית לידע איזה דרך לפניך שתנצלי מחטא, וגם איני מכירך, אבל בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבוידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרין, ורשאין לעבור על כל דבר, ודרך התורה הוא להיפוך, וח"ו ללמוד ממעשיהם, ורק לתועלת ללמוד דרכי התשובה ולידע אם יש עצה לעמוד נגד יצר הרע צריך לגלות אותו לאדם".

אמנם בבן יהוידע (ברכות לד, ב) דייק מהמילה 'עלי', שאין לספר במפורש שהוא חטא אפילו לאדם שמתייעצים איתו: "נראה לי בס"ד אומרו 'עלי', הכוונה אע"פ שאני חכם ומורה דרך ישרה לבני אדם הצריכין תיקון על עוונותם, ולכן מוכרח שיפרשו החטא כדי להורות להם תיקון כפי הקלקול, עם כל זה חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שאומר לפניי שהוא חטא בכך וכך, שאין בזה צורך, דהא יכול לשאול זה בעד אחרים, לומר: אחד עשה כך מה התיקון שלו, למה יגיד על עצמו לומר כך וכך עשה".

ונדמה שעדיף לנהוג כספר חסידים ודעימיה, שמתוך שאדם יספר לחכם על עוונותיו, החכם יכיר אותו לעומק, ויוכל להתאים עצות נכונות לנפשו.

ז, ו – מי שרוצה לפרסם את חטאו כדי להתבייש

פנים מאירות ב, קעח: "נשאלתי: מי שרוצה לעשות תשובה, וליבו מתלהב, ורוצה להתוודות ברבים על חטאו כדי שיתבייש, אם מותר לעשות כן או לא".

והשיב שאסור לפרט את חטאיו כדי להתבייש, והביא ראיות מהגמרות. וסיים: "וחדשים מקרוב באו, ואומרים שצריך אדם דווקא לפרסם חטאו, ונשתקעו הדברים ולא נאמרו, ומדברי חיצונים דבר זה, וה' ינחני בדרך אמת". והביאו בשערי תשובה תרז, ב.

ז, ז – פרסום חטאו ברבים לאחר שקיבל עונשו

כתב בית הלוי (בראשית, פר' וירא פרק יח): "ועל פי המבואר לעיל יתבאר הא דאיתא בסוטה (ז, ב): חציף עלי מאן דמפרש חטאיה. ופירש"י דמראה דאינו נכלם בדבר. והטעם, דהרי על ידי זה שנתפרסם מעשיו הרעים, נעשה החטא קל בעיני אחרים ולמדים ממעשיו. ומכל מקום יש לומר, דזהו רק קודם שמגיע לו העונש, ומשום הכי כשמפרסם החטא ולא הגיע לו העונש נעשה החטא קל. אבל מי שכבר הגיע לו העונש, אז אדרבה, יותר טוב לו שיפרסם חטאו להגיד לבריות כי הכל בא עליו במשפט וביושר, והלא אז לא יקל החטא בעיני השומעים, רק אדרבה עוד יתוסף להם יראה מלעשות כמעשיו, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ט, יז): נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה, דכשעושה משפט מתפרסם ידיעת ה' והכל מתייראין ממנו, וירויח זה החוטא שיוקל עונשו הרבה, שיתוקן חטאו במה שגורם יראה לאחרים. וזהו ביאור הכתוב (תהלים לח, יח-יט): כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. פירוש, דאחרי שכבר נענש ומקבל עונש, עצה היעוצה לו להגיד עונו, וכמו שנתבאר".

ז, ח – החושב שאפשר לתקן את חטאו רק בדיבור הוא חצוף

מרן הרב קוק (עין איה ברכות לד, ב, אות קכז) ביאר את מה שאמר רב כהנא: "חציף עלי מאן דמפרש חטאיה", וז"ל: "האדם צריך שיכיר כי השלימות האמיתית שעליה נוסדה ההדרכה השלימה של תורת השם יתב' היא נעלה מכל דיבור ושפה, ע"כ גם ההריסה של החוטא היא גם כן בהכרח נעלה מכל דיבור. ע"כ מאן דמפרש חטאיה, וחושב כי בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא, וכבר ציור הגועל שראוי להיות בנפש להנליזה מדרך ה', שלימה בנפשו במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמיתי, ותהיה תשובתו גמורה מאהבה וענוות לב".


  1. . והטעם שיש להתוודות ברבים כשחטא לחברו, כתב המאירי (יומא פו, ב): "שהרי צריך הוא לרצות את חברו". ור"י מלוניל פירש: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון שחברו קובל עליו ברבים, ראוי לו שיודה לו, ויאמר לכל: אמת הוא, והנחש השיאני… ויפייס לרבים שיבקשו מן העשוק שימחול לו, וזהו דרך כבוד של מעלה כשמבקש מחילה ברבים לחברו". משמע שיש להתוודות ברבים רק כשחברו קובל עליו ברבים. ונראה שאין מחלוקת מהותית ביניהם, אלא תמיד צריך לשקול את כבודו וטובתו של חברו. וכ"כ הרב בספר, והוסיף: "אבל במקרים שבהם הוידוי ברבים יפגע בחבר, כגון שהעלבון היה אישי ביניהם, או כאשר סיפור החטא יבייש את חברו – כמובן שאסור לחוטא להתוודות על חטאו ברבים".
  2. . וכך נראה מרבנו חננאל (יומא שם) שהציג את רב ורב נחמן כשתי שיטות.
  3. . ועוד דייק מסוף דברי הרמב"ם: "וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו", ואם מדובר על עבירות מפורסמות, הרי שכבר נתגלו.
  4. . הוסיף בספר חסידים שם: "ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר: אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא, ועל ידי שיתוודה – החוטא לא יבוש, כמעשה דר' מאיר: מעשה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה להם: אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב גט כריתות ונתן לה, וכן עשו כולם".

    וכתב יפה ללב ב, או"ח תרז, סוף ג, על דברי הספר חסידים: "ונראה דלא כתב הרב כן אלא אם הוא גברא רבה כרבי מאיר, דלא אתו למיחשדיה ליה, דאומרים כי אמר כן בשביל שיתוודה החוטא, אבל איניש דעלמא דאתו למיחשדיה, לא נכון לעשות עצמו אשם אם באמת הוא זכאי".

תפריט