הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ג – כלי בן יומו ושאינו בן יומו [טיוטה בלבד]

כלי בן יומו ושאינו בן יומו

ג, א – דעת רבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר

משנה ע"ז סה, ב: "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם – אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם – מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין". רש"י: "כל שבהנאתו בנותן טעם – שנהנה בטעמו של איסור, דהיינו בנותן טעם לשבח – אסור; וכל שאין בהנאתו בנותן טעם – שנהנה בטעמו, כגון חומץ שנפל לתוך גריסין – דנותן טעם לפגם הוא מותר". 1

גמ' שם סז, א: "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם כו'. אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא". ומבארת הגמ' שם סז, ב, שזו דעת רבי שמעון: "תניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי רבי מאיר; רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם – מותר". וכרבי שמעון סוברים רבה בר בר חנה, רב דימי, ורבי אבהו בשם רבי יוחנן. עוד בגמ' שם סח, ב: "אמר רבא: הלכתא – נותן טעם לפגם מותר". וכן פסקו כמעט כל הראשונים והאחרונים. וכ"כ שו"ע קג, א; קכב, א.

יסוד הלימוד של רבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר הוא ממה שצוותה התורה לתת נבלה לגר תושב, ולמד רבי שמעון שרק נבלה שראויה ליתנה לגר נחשבת נבלה, ואילו נבלה פגומה שאינה ראויה ליתנה לגר, אינה אסורה. עיין הרחבות לפרק על תערובות (?), שביארנו מחלוקת התנאים במקור דין נותן טעם לפגם, ומחלוקת הראשונים בביאור יסוד ההיתר לפי רבי שמעון.

בע"ז סז, ב, שואלת הגמ' איך יסביר רבי שמעון את פרשת כלי מדין שממנה למד רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור, ועונה הגמ': "כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא". עיין לקמן ג, יד-יט, בביאור פרשת כלי מדין לאור שיטת רבי שמעון.

ג, ב – דעת רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור

לדעת רבי מאיר נותן טעם לפגם אסור, ומקורו מהחיוב להגעיל כלי מדין, כמבואר בע"ז סז, ב: "תניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי רבי מאיר; רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם – מותר. מאי טעמא דרבי מאיר? גמר מגיעולי עובדי כוכבים (דרחמנא אסרינהו בכלי מדין, דכתיב כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ וגו', דמשמע הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין – צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע, רש"י), גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא, הכא נמי לא שנא. ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא (בתבשיל הבא אחריו, ואפילו הכי אסר רחמנא, רש"י)".

ישנם תנאים נוספים שסוברים כרבי מאיר, וכפי שכתב הרמב"ן (ע"ז עה, ב): "לרבי מאיר… דאיהו אמר נותן טעם לפגם אסור, וטובא תנאי סברי כותיה".

בע"ז עה, ב, מובאות שתי ברייתות הסותרות זו את זו, ומסקנת הגמ' שנחלקו אם נטל"פ מותר או אסור: "וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן – תני חדא: אסור, ותניא אידך: מותר! לא קשיא: הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר".

יש אומרים שכך סובר התנא במשנה ע"ז לה, ב, ששמן של גויים אסור: "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה… והשמן שלהן". ובגמ' לה, ב – לו, א, ביאר שמואל שהשמן אסור "משום זליפתן של כלים אסורין אוסרתן", דהיינו "פליטתן שפולטין ומזיעין שמנונית איסור שבלעו" (רש"י), והעמיד דעה זו כדעת רבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור, ואילו רבי יהודה נשיאה ובית דינו שהתירו שמן של גויים סברו כרבי שמעון שנטל"פ מותר. כך ביארו תוס' שם סז, ב, 'מכלל', ורמב"ן שם לו, א. (ובהסבר הראשון שהביא הרמב"ן, תנא זה סובר כחכמים, וכ"כ ריטב"א בשם תוס' שאנץ; ע"ע תוס' לו, א, 'בשלמא'; ועיין באות הבאה בביאור דעת חכמים).

ובדעת האמוראים, משמע ממסקנת הגמ' שם סז, ב, שריש לקיש פוסק כרבי מאיר. ושם סח, ב, הסתפקה הגמ' האם רב סובר כרבי מאיר או כרבי שמעון. 1

ג, ג – דעת חכמים – דעה ממוצעת בין רבי שמעון לרבי מאיר

בכמה מקומות בתלמוד מובאת מחלוקת רבי עקיבא וחכמים מניין לומדים דין 'טעם כעיקר', ומתוך המשא ומתן בגמרא עולה שלחכמים דעה ממוצעת בין רבי שמעון לרבי מאיר.

פסחים מד, ב: "ורבי עקיבא נמי, בשר בחלב ודאי חידוש הוא! אלא יליף מגיעולי נכרים, גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, הכא נמי – לא שנא. ורבנן: גיעולי נכרים נמי חידוש הוא, דהא כל נותן טעם לפגם מותר, דגמרינן מנבלה, והכא אסור. ורבי עקיבא, כדרב חייא בריה דרב הונא, דאמר: לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא, הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא. ורבנן: קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא". וכן הוא בנזיר לז, ב.

ביאר הרמב"ן (ע"ז לו, א) את דעת חכמים: "גיעולי עכו"ם חידוש הוא, דבעלמא נותן טעם לפגם מותר והכא אסור, כלומר שעשה הכתוב פליטתן של כלים כאיסור עצמו שבלע ממנו, אע"פ שהוא נפגם בכלים, כיון שהיה לשבח בעינו".

כלומר, חכמים סוברים כרבי שמעון ולומדים מדין נבלה שראויה לגר שנותן טעם לפגם מותר. אמנם כל זה כשהאיסור עצמו פוגם את התערובת כמו נבלה, אבל אם האיסור עצמו היה משביח את התערובת, ורק בגלל שטעמו בלוע בכלי הוא פוגם את התערובת, רואים את הבלוע בכלי כאילו הוא בעינו, ואף שכעת הוא נותן טעם לפגם – אסור. וזאת למדנו מכלי מדין, שהתורה חידשה להכשיר את הכלים כדי להפליט את טעמם למרות שהטעם פוגם את התערובת, משום שרואים את האיסור כאילו הוא בעינו.

כמה ראשונים ביארו בדעת חכמים שמסקנתם שגם כלי שאינו בן יומו אסור מהתורה, וכ"כ תוס' פסחים מד, ב, 'ורבנן': "ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא – ואפילו הכי אסר הכתוב, אם כן ליכא לאיפלוגי בין בת יומא לשאין בת יומא וכולהו אסורים". וכ"כ ר"ש משאנץ (פסחים שם); וריטב"א (ע"ז לו, א, 'ושמואל'). ולפי זה צריך לומר שמה שאמרו שגם קדירה בת יומא פגמא פורתא, כוונתם שלפי שיטת רבי שמעון שהתורה אסרה רק קדירה בת יומא, גם היא פוגמת קצת, אבל הם סוברים שגם קדירה שאינה בת יומא אסורה. ויש אומרים שמסקנת חכמים שרק קדירה בת יומא אסורה, וכ"כ מהר"ם חלאווה (פסחים שם), עי' בהערה. 1

ועיין לקמן ז, יב, בביאורו המחודש של הרב בדעת חכמים.

ג, ד – ראשונים בודדים שפוסקים כדעת חכמים

כמעט כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, פסקו כרבי שמעון, וכדעת רבא בע"ז סח, ב. אמנם מצאנו שני ראשונים שעולה מדבריהם שהלכה כחכמים.

כ"כ ר"י הנזכר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, ריג: "והיינו הא דאמר בפסחים (מד, ב): ורבנן – גיעולי גוים חידוש היא, דאלו בכל התורה כולה נטל"פ מותר כנבלה, והכא אסור. ותימא לר"י אי נטל"פ בכל התורה כולה מותר, למה הכא אסור? ונראה לר"י דהכי קאמר: נותן טעם לפגם מתחלתו בעלמא מותר, דגמרינן מנבלה, דפוגמה מתחלתה ומותרת. הכא חידוש הוא, ומשום דתחלתו היה משביח – אסור, אף על גב דהשתא מיהו אינה אלא לפגם, וכרבנן דר"ע קיי"ל. והלכתא היכא דהוי פוגם מעיקרא כנבלה מוסרחת דנטל"פ מתחלתו – מותרת".

וכך משמע מרבי אפרים מרישבור"ק, המובא בספר המנהיג הלכות 'איסור פת של גויים' עמ' תרנט, שהעמיד את מימרת רב כדעת חכמים: "וכי תימא: מאחר דקיימא לן דנותן טעם לפגם מותר, אמאי אמר רב בחולין: השוחט בסכין שלגוים – קולף, והא סתם כליהן אינן בני יומן! ואין לומר דרב סבר הנותן טעם לפגם אסור, א"כ לפשוט רבא מיהא, מדלא אפשוט מעכברא בשיכרא! דהכא מיירי השוחט בסכין שלגוים טבחים, שבכל יום הורגים הבהמות בהן, ובת יומא הוא. אבל ה"ר אפרים מרישבור"ק שפסק שכיון דפליגי (פסחים מד, ב) רבנן אדרבי עקיבה וסברי ד'משרת' ו'כל משרת' ליתן טעם כעיקר, ורבי עקיבה יליף מגיעולי גוים, וכדרב הונא בריה דר' חייא – לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ורבנן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא, ואפילו הכי אסורה, דנותן טעם לפגם אסור, ולא דמי לשאר נותן טעם לפגם דבכולהו פוגם מעיקרא הוא. ולא מילתא הוא, דרבנן וודאי סברי דכיוון דקדירה בת יומא דפגמה פורתא אסירא, שאינה בת יומא נמי אסורה, דלא ילפינן מגיעולי גוים, וסוברין מה לי פגם גדול מה לי פגם קטן הכל אסור. וכבר הבאנו ראייות למעלה דנותן טעם לפגם מותר. ועוד בסוף ע"ז (סז, ב) דדחיק תלמודא: מאי טעמא דר' שמעון דאמר לשבח אסור לפגם מותר, לימא כרבנן סבירא ליה! ומיהא אינה קשייא, דר' שמעון מתיר כל נותן טעם לפגם, ורבנן לא שרו אלא פוגם מעיקרו. ומיהו מה דרב אמר קולף – כרבנן, ועכברא דשיכרא – פוגם מעיקרו הוא".

ג, ה – דעת רבי מאיר לא נדחתה לגמרי

למרות שנפסקה הלכה כרבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר, דעת רבי מאיר מתיישבת יותר עם פשט הפסוקים בפרשת כלי מדין, וכ"כ הריטב"א בשני מקומות.

במשנה סה, ב, מובאת דעת סתם ללא חולק, שנותן טעם לפגם מותר כרבי שמעון. ובגמ' שם סז, א, "אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא". ביאר הריטב"א: "אמר שמואל והכין הלכתא – פירוש, דאף על גב דסתם משנה היא, אצטריך למפסקה הלכתא, משום דמסתבר טעמיה דרבי מאיר דאסר". 1

עוד מובא שם סז, ב, שרבי מאיר למד דין נותן טעם לפגם אסור מכלי מדין, ושואלת הגמ' "ורבי שמעון מאי טעמיה?". פירש הריטב"א: "ורבי שמעון מאי טעמיה – פירוש, מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקמי בקדרה בת יומא דוקא". הרי שלריטב"א פשט פסוקי התורה כדעת רבי מאיר. ועיין לקמן ג, יד-יט, ביאור פרשת כלי מדין לאור שיטת רבי שמעון.

בדברי כמה ראשונים, מצאנו שכדרך אגב טרחו לבאר את שיטתם גם לרבי מאיר שנותן טעם לפגם אסור. ואפשר אולי לומר שהסיבה לכך היא משום שדעתו לא נדחתה לגמרי.

כתב היראים סט: "ודבש דבורים, אף על פי שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבין עם הדבש, וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן – אין לחוש, דקימ"ל: נותן טעם לפגם מותר. ועוד, דהוו דבורים כנבלה סרוחה מעיקרא, דשריא גם אליבא דמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור".

ובשו"ת הרשב"א א, תקטז: "… והלא מקרא מלא דבר הכתוב בכלי מדין, וברייתא נמי תניא: 'הלוקח כלי תשמיש מן הגוים'. וכולהו ברייתא אסרי לכתחלה, ואפילו בדיעבד, למאן דאמר: נותן טעם לפגם אסור. ואלו היה כלי בן יומו, לכולי עלמא אפילו בדיעבד אסור. ודברים מפורשים מבוררים הן מן המקרא ומן המשנה".

ג, ו – גזירת קדרה שאינה בת יומא

כפי שלמדנו, לפי רבי שמעון, חיוב הגעלת כלים מן התורה נאמר ביחס לקדרה בת יומא שיכולה להפליט טעם משובח ולאסור את המתבשל בה. מבארת הגמ' שלמרות שמדאורייתא מותר לבשל בקדרה שאינה בת יומא, חכמים גזרו שאסור לבשל בה. ע"ז עה, ב – עו, א: "אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא. מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא".

וכך היא דעת רוב הראשונים, שאסור מדרבנן לבשל בכלי שאינו בן יומו. כ"כ רמב"ם (מאכ"א יז, ב); אשכול (ח"ג הל' תערובות לה); רמב"ן (מובא בשו"ת הרשב"א א, תצח); רשב"א (שו"ת א, תצז-תצח; תוה"א ד, ד); ר"ן (ע"ז סז, ב; שו"ת סי' סט); רבנו דוד (פסחים ל, ב); סמ"ג (לאוין קמח); מאירי (ע"ז סז, ב; עו, א); ריטב"א (ע"ז סז, ב); מהר"ם חלאווה (פסחים מד, ב); ריב"ש (קמט), ועוד. וכ"כ טור ושו"ע קג, ה; קכב, ב.

לא בכל גרסאות הגמרא שהיו לפני הראשונים הופיע המשפט "מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא". למשל, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן (ועוד ראשונים, עיין בפסקאות הבאות) לא גרסו זאת, והם למדו את האיסור לבשל בקדרה שאינה בת יומא מדיוק בברייתא בדף עה, ב. וז"ל הרשב"א (שו"ת א, תצח): "ומה שאמרת דנותן טעם לפגם מחלוקת גדולה אם מותר לכתחילה אם לא. נראה לי דבר פשוט וברור שאסור. ומעולם לא עלה על לב שום חכם שיהא מותר לכתחלה. וכבר דנתי על זה לפני מורנו הרמב"ן ז"ל. והבאתי ראיה מדתניא (ע"ז עה, ב): הלוקח כלי תשמיש מן הגוים: את שדרכו להשתמש על ידי האור, כגון השפודין – יגעיל וכו', וכולן שנשתמש בהם עד שלא ליבן, עד שלא הגעיל, תני חדא מותר ותניא אידך אסור, ולא קשיא, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, דוקא נשתמש עד שלא הכשיר, הא לכתחילה – אסור, והודה לדברי. ועוד הוסיף הוא ראיה מפנכא דרבי אמי דאימלח בה בישרא ותברה (חולין קיא, ב), ואם איתא, לישהייה עד למחר ואמאי תברה. וגם מצאתי תשובה לר' שרירא גאון ז"ל דגריס שם בע"ז: והלכתא נותן טעם לפגם מותר, והני מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור. ועוד יש ראיות אחרות ודי באלו". ע"ע יבי"א ח"ח, יו"ד יד, ו-ח; תפלה למשה ח"ג, טו, ג-ד.

ג, ז – טעם גזירת כלי שאינו בן יומו

כפי שלמדנו, גזרו חכמים שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו. הרשב"א הטיב להגדיר גזירת חכמים זו: "כל שבלע מן השבח, אעפ"י שחזר לפגם בתוך דופני הכלי, רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא".

בטעם הגזירה כתב רבנו דוד (פסחים ל, א, עמ' קסג): "נותן טעם לפגם אסור הוא לכתחילה… שעל ידי שתשמיש הקדרות הוא תדיר, גזרו בהן אף לכתחילה". כיוצ"ב כתב פתחי תשובה קכב, ב, בשם החכם צבי (סו"ס עה), שאסור להשתמש אף בכלי שאינו בן יומו שבלוע באיסור דרבנן, משום שבכה"ג גוזרים גזרה לגזרה: "דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גזרה לגזרה".

אמנם המאירי (ע"ז עו, ב) כתב שהטעם משום "שאין מבטלין לכתחלה שום איסור, אפילו איסור בלוע ואפילו פגום, הואיל ויש שם נתינת טעם בכל כלי שתחלת בליעתו היתה מן המושבח".

ובמשמרת הבית (ד, ד) ביאר הרשב"א יותר, שאסור לבטל אפילו איסור שנפגם, וזאת משום שהאיסור אינו ניכר בכלי, והוא עלול מתוך כך להתיר בישול גם בכלי בן יומו: "וטעמא דמלתא, דבכל שאר האיסורין שאיסורן נוהג בכל זמן, מן הדין הוא שאם נבלעו בכלי בשבחן, אפילו נפגמו בתוך דפני הכלי, שיהא אסור לבטלן, משום דאיכא למגזר השתא שאם תתיר את זה שאינו בן יומו יבוא להתיר אפילו בן יומו לפי שאין פגמו ניכר".

ג, ח – החילוק בין המאכל לכלי

כפי שלמדנו, לדעת כמעט כל הפוסקים, אסור לבשל בקדרה שאינה בת יומא. אמנם אם בישל בקדרה זו, המאכל מותר הואיל וקיבל טעם פגום.

ביארו התוס' (עו, א, 'מכאן') את החילוק בין הכלי למאכל: "ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה, אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם". וכ"כ הרא"ש (ע"ז ה, לו), והוסיף טעם: "ועוד, בתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל בנתבשלה בבת יומא, דהא לא שכיח לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה אפילו כשאין בת יומא".

עוד ביאר בעל הכנסת הגדולה בדינא דחיי (לאוין קמח): "והרא"ם בחידושיו על הרב המחבר בהל' חמץ תירץ, דלגבי הטעם הבלוע בכלי דאפשר להוציאו עלי ידי הגעלה – מקרי לכתחילה, וגזרו בה אטו שאינו פגום. אבל לגבי הטעם הבלוע בתבשיל, דאי אפשר שלא יחזור להיבלע בכלי ואין שום תקנה לעשות בו – הוה ליה כמו דיעבד ומותר".

עיין עוד איסור והיתר הארוך לג, ח; מנחת יעקב פה, סה; שם עג; פמ"ג צג, שפ"ד ג; בדי השלחן צג, יב; ביאורים שם 'אבל אם'.

ג, ט – המתירים לבשל בקדרה שאינה בת יומא

כתב רבנו תם (ספר הישר, שו"ת סי' תשצ) שבעקבות הגרסה השונה בגמ' שאינה גורסת את המשפט 'גזירה קדרה בת יומא…', יש אומרים שמותר לכתחילה לבשל בקדרה שאינה בת יומא: "ויש ספרים דלא גרסי' ליה, וס"ל דלכתחילה מותר שאינה בת יומא, וכי אצרכינן טהרה לבת יומא".

וכך עולה מדברי תוס' רי"ד (ע"ז עה, ב; פסקי הרי"ד שם) בדעת רש"י: "לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, פירש המורה: שבישל בה הגוי היום, אבל בישל בה אתמול – כבר הפיג טעמו בלינת לילה, ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם, ומיכן ואילך לישתרי אפילו לכתחלה. ואינו נ"ל, דע"כ לא פליגי אלא בדיעבד, ולאסור התבשיל, כדתני: 'וכולן שנשתמש בהן', אבל להשתמש בהן לכתחלה, אף על פי שהוא נטל"פ – אסור, שאין מבטלין איסור לכתחלה. ומתני' וברייתא סתמא קתני: הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכן להגעיל – יגעיל. ואף על פי שאינן ב"י צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן, אבל מיהו אין איסורן מדאורייתא אלא מדרבנן".

ג, י – הסוברים שכלי שאינו בן יומו אסור מדאורייתא אף לרבי שמעון

לעומת זאת, כתבו כמה פוסקים, מנימוקים שונים, שמהתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו. וזאת אף לדעת רבי שמעון שנותן טעם לפגם מותר, משום שכל ההיתר של נותן טעם לפגם הוא בדיעבד אבל לא לכתחילה. נחלק את הנימוקים לשלושה.

א' כתב הרמב"ן (ע"ז סז, א, בהסבר הראשון) שהתורה 'גזרה' להכשיר כלי שאינו בן יומו משום חשש בישול בבן יומו: "ולמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, דאמרינן 'לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא' – הכי קאמר: כולם משום חשש בת יומא אסרן ולכתחילה, אבל בישל בהן – מותר, שסתם כליהן של גוים אינן בני יומן. ויש שפירש שלא אסרה תורה אלא קדירה שבודאי בת יומא, ואם בישל אסור. והוצרך לומר כן לפי שלא מצינו בתורה בשום דבר שאסור לכתחילה ובדיעבד מותר".

וכדבריו נראה ברדב"ז (שו"ת ח"ו סי' ב' אלפים ר"ה), שלא ביאר נימוק מפורש לאיסור: "ואכתי קשה, והלא סתם כלי גוים לאו בני יומם הם ונותנין טעם פגם, ונותן טעם לפגם מותר, ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה! ויש לומר, דנותן טעם לפגם מותר בדיעבד, אבל לכתחלה אסור לבשל בהם עד שיטהרם כל כלי כראוי לו" (וכ"כ שו"ת חבלים בנעימים ג, קטז, שהרדב"ז כרמב"ן). וכ"כ שאילת יעב"ץ א, קנו: "אטו נטל"פ לכתחלה מי שרי?! והא קיי"ל דלא שרי אלא דיעבד! והקדרה אסורה לבשל בה לכתחלה". וכ"כ במו"ק בהקדמה לחלק שני, עיין לשונו לקמן ג, יח.

ובדרך זו הלך הנצי"ב (העמק שאלה מטות קלז, ב, עמ' קמ), וכתב בדעת השאילתות שזוהי גזירה קדמונית מימות משה, כחלק ממצוות עשה מדאורייתא להיבדל מן הגויים: "… ובא רבינו ללמוד בזה דבעינן הגעלה לכלי שאינן ב"י גם כן, ומשום הכי יש להגעיל סתם כלי עכו"ם אע"פ דסתם כלים אינן ב"י, והטעם איתא בע"ז דף ע"ו – גזירה קדירה שאינה ב"י משום קדירה ב"י, ולא תימא דגזרה זו מאוחרת היא, אלא מימות משה רבינו, והרי הצווי של אלעזר בכלי מדין היה כמה ימים אחר המלחמה, וגם בלא זה סתם כלים אינן בני יומן, אלא וודאי הגעילו אפילו אינן בני יומן… וכל זה נכלל במצות עשה 'והבדלתם'. והא שאמרו: לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, היינו איסור תורה ממש, שיהא אסור אם בשלו בלא הגעלה, אבל לכתחילה ודאי בעי הגעלה משום גזרה, ונכלל במצות עשה 'והבדלתם'".

ב' הראב"ן (ע"ז שיג) כתב שאסור מהתורה לבשל בקדרה שאינה בת יומא, משום שאין מבטלים איסור לכתחילה מדאורייתא: "כל קדירה האסורה בת יומא – אוסרת בין במינה בין שלא במינה בס', דהאי לא פגמה, וכל קדירה דלאו בת יומא – במינה ודאי אוסרת, שלא במינה: אי לא פגמה – אסורה, ואי פגמה מותרת בדיעבד, אבל לכתחילה לא, דאין מבטלין איסור לכתחילה… ואם תאמר אם כן דאיסור הבלוע כמאן דליתיה דמי, אמאי אמרה תורה (ויקרא ו, כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר? לישהייה עד למחר ולישתרי! דהא לא הותיר כלל, דהבלוע כמאן דליתיה, ולמחר הוי נותן טעם לפגם ולישתרי! תריץ: ולטעמיך, יגעילנו או ילבינו ביומו! אלא העידה התורה על כלי חרס שאין בלעו יוצא מידי דפנו לעולם, דעם פליטתו חוזר ובולע מיד ולא מועיל לא הגעלה [ולא ליבון], וכיון דהכי, כי הוה מבשל ביה למחר היה מבטל איסור לכתחילה, ושמעינן מהכא דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא".

ג' הראבי"ה (ב, פסחים תסד), נכדו של הראב"ן, אף הוא סבר שהמתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו אלא שנתן נימוק אחר, שלמדו זאת מדרשת הפסוק (דברים יד, כא) לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ: "ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין. וגם פליאה שלא אמרה התורה תקנה לכלי חרס להשהותן עד למחרת, שיהא נותן טעם לפגם. וכן יש לשאול אקרא דכתיב (ויקרא ו, כא): וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ – יִשָּׁבֵר. ושמא מדאורייתא הוא הא דאמרינן 'אין מבטלין איסור לכתחלה'. ואף אם מדרבנן הוא הא דאמרינן אין מבטלין איסור, הכא לאו ביטול ברוב איכא, שיש קדירות עבות שראוים לתת טעם בכל אשר מתבשל בחללו, ונותן טעם לפגם לכתחלה אסור מן התורה. והכי מתפרש המקרא לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה – שאינה ראויה ללקות עליה את המתרים בו ואוכלה לכתחלה, ואף על גב דאיסורא קא עביד. וכיון שאינה לוקה אלכתחילה – בדיעבד מותר. וכיון דלכתחלה אסור, כלי חרס אין להם תקנה, ושאר כלים יש להם תקנה בליבון או בהגעלה". 1

ג, יא – כלי שאינו בן יומו שבלוע מאיסור דרבנן

כתב השו"ע קלז, ד, שמותר להשתמש בצונן בכלים שנאסרו מסתם יינם, וכתב הט"ז (קלז, ז) שמותר להשתמש בכלים שבלועים מסתם יינם בצונן, אפילו אם משהים את המשקה בתוכם למשך יממה "כיון דהטעם לפגם, ומדרבנן אסור לכתחלה בשאר איסורים משום גזירה, כדאיתא סוף עבודת כוכבים, וסתם יינם אין אסור אלא מדרבנן, הוה גזירה לגזירה, טעם לפגם משום שבחו ושבח גופיה הוא מדרבנן". וביאר הפת"ש (קכב, ב), שלדעת הט"ז מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו שבלוע באיסור מדרבנן. ולכך נטה בערך השולחן (א, ו).

אמנם רוב הפוסקים אסרו לבשל בכלי שאינו בן יומו גם אם הוא בלוע באיסור מדרבנן, וכך מתבאר בחולין קיא, ב, שרב אמי שבר את כלי החרס שמלח בהם בשר, וזאת למרות שדם שמלחוֹ או בשלוֹ איסורו מדרבנן. וכ"כ בשו"ת הרשב"א א, קמג, שאסר להשתמש בכלי שאינו בן יומו שבלוע בו חלב גויים. וכ"כ כנה"ג (יו"ד א, הג' ב"י מא); פר"ח (או"ח תצו, מנהגי או"ה כג); פמ"ג (קג ש"ד יז); פת"ש (קכב, ב) בשם החכם צבי (סוף סי' עה). וכ"כ תפלה למשה ג, טו. ועיין דרכי תשובה קכב, ו; נוד"ב מהדו"ת יו"ד נא.

ג, יב – כלי שאינו בן יומו שבלוע בו היתר

כתב הרשב"א (תוה"א ד, ד) שאסור לבשל בכלי שאינו בן יומו בין אם הוא בלע איסור, בין אם הוא בלע היתר, דהיינו שקדרה בשרית שאינה בת יומא אסור לבשל בה חלב: "ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן הגויים דלכתחילה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו… וכן הדין לקדירה שבישל בה בשר אסור לאכול בה חלב אעפ"י שאינה בת יומה, ואף על פי שכשבלעה – היתירא בלעה, ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב, דכל שבלע מן השבח אעפ"י שחזר לפגם בתוך דופני הכלי, רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא. וקדירות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן, אף כלים שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהיו מותרין בפסח שהרי מן ההיתר בלעו, ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום ואמאי אסורין בפסח, אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחילה עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן, וזה ברור ועיקר". וכ"פ בטור ושו"ע צג, א; קכב, ב. וכן פשוט ברוב רובם של הפוסקים.

אמנם הרא"ה בבדק הבית שם השיג על הרשב"א, וכתב שהסיבה שנותן טעם לפגם מותר היא משום שלאחר שהוא פגום, הבלע "לא חשיב אוכל אלא כעפרא בעלמא". ואף שאם התבשל בקדרה איסור, למרות שכעת הבלע הוא עפרא בעלמא, אסור לבטל אותו, אם התבשל בו היתר ונפגם בעודו היתר, "בכי הא ודאי מבטלין איסורין לכתחילה… נמצאת אומר בקדרה שבשל בה בשר ואינה בת יומא, שכל מדות אלו בה ומותר לבשל בה חלב לכתחילה".

הריטב"א (חולין צז, א) הביא את דברי הרא"ה הללו והוסיף ראיות: "תניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בנותן טעם. היה מדקדק מורי הרא"ה ז"ל דמדקתני 'ואם בישל בנותן טעם', מכלל דבקדרה בת יומא עסקינן, ואם כן למה לן למיתני 'לא יבשל בה חלב', פשיטא! אלא הא קמ"ל דדוקא בבת יומא לא יבשל לכתחלה, אבל לאו בת יומא שריא לכתחלה נמי כיון דנותן טעם לפגם, דלא גזרו חכמים דלאו בת יומא אטו בת יומא כדאיתא בפרק בתרא דעבודה זרה (עו, א) אלא בקדרה דבלעה איסורא שעשאוה בשעת בליעתה איסור, אבל הא דכי בלעה – התירא בלעה, לא גזרו בה דלא דמיא לכלי מדין… וכן ראיתי שהיה עושה מעשה בדבר זו לעצמו, והוא דין חדש שלא נמצא בכל ספרים הראשונים ז"ל וחביריו היו חולקין עליו".

כאמור, רוב הפוסקים חולקים על הרא"ה וכותבים שאסור לבשל חלב בקדרה בשרית שאינה בת יומא, והשיב על הוכחותיו הרשב"א במשמרת הבית. וכ"כ ר"ת (ספר הישר שו"ת סוף סימן תש"צ); מאירי (פסחים ל, א); וראבי"ה עמ' שיג. גם הריטב"א בסוף דבריו נטה להחמיר. ועיין שו"ת חתם סופר יו"ד צח; פמ"ג צג, ש"ד ג; פרי תואר צג, ב.

ואף אם הקדרה שאינה בת יומא היתה בלועה באיסור דרבנן כמו בשר עוף, אסור לבשל בה חלב (עי' הוראה ברורה צג, ה, שעה"צ כד). 1

ג, יג – הגדרת בן יומו

לרש"י (ע"ז עו, א, 'בת יומא') לאחר לינת לילה הטעם שבכלי נהיה פגום: "בת יומא – שבישל בה עובד כוכבים היום, אבל בישל בה אתמול – כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם". וכ"כ ר"ת (מובא בתוס' שם 'בת יומא'): "פר"ת דלינת לילה פוגמת, כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה, כדמשמע בפ"ק דברכות (ב, ב) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם… ולישנא ד'בת יומא' משמע שבישל בה היום, מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת". אמנם למעשה התיר ר"ת "דוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול, שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם – תחלת הלילה או סופו או כולו, אבל מעת לעת לא בעינן, והמחמיר תבא עליו ברכה". ומהר"ם חלאווה (פסחים ל, ב) התיר אפילו אם בישל בכלי בתחילת הלילה, שכל שעבר עמוד השחר הטעם נעשה פגום.

אמנם הרבה ראשונים כתבו שטעם פגום הוא רק כשעוברת יממה מאז הבישול, וכ"כ רשב"ם (מובא באו"ז ד, רנט); ספר התרומה (נה); ר"י (מובא ברא"ש וסמ"ג); סמ"ג (ל"ת עח). וכתב הבית יוסף קג, ה, שכך נראה מדעת הרא"ש (ע"ז ה, לו), "והכי הויין סוגיא דעלמא". וכ"פ בשו"ע קג, ה (ועיין שו"ע קג, ז, שהתחשב בדעת המקילים בדין מסוים).

ביאור פרשת כלי מדין לאור שיטת רבי שמעון

ג, יד – הקושיה המתבקשת על העמדת רבי שמעון בכלי מדין

כפי שלמדנו, לדעת רבי שמעון נותן טעם לפגם מותר, ואם כן אין חובה מהתורה להכשיר כלים שאינם בני יומם. מתוך כך העמידה הגמ' (ע"ז עה, ב) את ציווי התורה להכשיר את כלי מדין רק בכלים בני יומם: "לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא".

רבים מהפוסקים, ראשונים ואחרונים, עמדו על הדוחק בפשט הפסוקים. בפשטות, הציווי להכשיר את כלי מדין נאמר לאחר ששבו מן המלחמה, ומן הסתם עבר לילה או אף יממה מאז שהכלים היו בשימוש. ואף אם לא ידוע מתי השתמשו בכלים, סתם כלים לאו בני יומם. ואף אם נאמר שהכלים היו בני יומם, היה אפשר לחכות עוד כמה שעות שיהפכו לכלים שאינם בני יומם, ולמה נצרכה התורה לבאר דיני הכשרת כלים.

כ"כ ריטב"א (ע"ז סז, ב): "הר"ם הלוי מטיליטולה הקשה, דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל, דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום. ועוד, לשהינהו עד למחר דהא מדאורייתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה!". וכ"כ מאירי (ע"ז סז, ב): "שמא תאמר: והיאך לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, והלא במעשה מדין לא נצטוו בהגעלה עד שבאו לפני משה ואחר הזאתם שלישי ושביעי!"

וכ"כ רדב"ז (שו"ת ח"ו סי' ב' אלפים ר"ה), "ואכתי קשה, והלא סתם כלי גוים לאו בני יומם הם ונותנין טעם פגם, ונותן טעם לפגם מותר, ולמה הוצרכו כלי מדין הגעלה!". וכ"כ מו"ק (הקדמה לחלק ב): "למאי הוה צריכא הגעלה בכלי מדין? לשהיינהו עד דהוו שאינן בני יומן ולשתרו ממילא!". וכ"כ בעל התורה תמימה (במדבר לא, ס"ק לא): "הדבר קשה מאוד בעיני, איך יתכן שהצווי היה רק על כלים בני יומן, שהרי כפי המתבאר מענין הפרשה היה צווי זה בבואם מן המלחמה, ובודאי לא היתה המלחמה והשביה והחזרה למחנה והצווי וההגעלה והטבילה הכל ביום אחד".

ג, טו – יש שביארו שכלי מדין היו בני יומם

כמה פוסקים ביארו שהכלים היו בני יומם בגלל שבישלו בהם השבויים שלקחו החיילים מהמלחמה. וכ"כ מאירי (ע"ז סז, ב): "אפשר שכל אותם שבעה בשלו בהם אותם נשים שהלכו עמהם, שמאחר שהזאתם לא היתה אלא לטהרם מטומאת מת, עלתה להם הזאה אף על פי שנשתמשו בהם ומתוך כך צוה להגעילם". וכ"כ שו"ת הרשב"א (א, תצז). וכ"כ תורה תמימה (שם): "ובהכרח צ"ל דהשבויין נשתמשו לעצמן במשך ימי שביין כמו שהיו רגילים בביתם, ועל כלים כאלו היה הצווי".

בספר אור חדש (מובא בצל"ח חולין יז, א) חידש על פי קושיית הרמב"ן: למה לא נצטוו על הכשרת כלים לפני מלחמת מדין, ובתוך תירוצו ביאר שמלחמת מדין היתה פחות מכ"ד שעות: "ועיין בספר אור חדש שהביא תירוץ על קושית הרמב"ן בשם א"ז הגאון ז"ל על פי מה דאיתא במסכת ע"ז (כה, א): כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה במלחמות סיחון ועוג. והנה בודאי בשעת מלחמה לא בשלו, שהיו טרודים במלחמה, וכיון שהמלחמה נמשך מעת לעת לכל הפחות כ"ד שעה, ע"ש במס' ע"ז, א"כ ממילא כל הכלים נעשו אינן בני יומן והיו כולם נותן טעם לפגם לכך לא הוצרכו הגעלה, מה שאין כן במלחמת מדין שלא נמשכה המלחמה כ"ד שעות והיו להם כלים בני יומן, 1 ולכך נאמר להם דין הגעלת כלים במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג".

בהגהות חשק שלמה (מובא בילקוט מפרשים על שו"ע קג, ה) כתב שהלוחמים עצמם השתמשו בכלים, "שהיו צריכים להגעיל כשבשלו בלילה בעת ששבתו מהמלחמה".

ועדיין קשה, שהיה אפשר להשהות את הכלים עד שלא יהיו בני יומם, וביאר הריטב"א (ע"ז סז, ב, 'לא אסרה'): "וכלי מדין, הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן. ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר, התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן".

ג, טז – יש אומרים שהכלים היו בני יומם כי בישלו בהם היתר

בשו"ע (קג, ז) מבואר שאם חיממו מים או בישלו היתר אחר בכלי בן יומו שבלוע מאיסור, הכלי ייחשב אינו בן יומו רק אם יעברו עשרים וארבע שעות מחימום המים או מבישול המאכל המותר.

על פי דין זה, ביאר הפלתי (קג, ו), שאמנם עברו כמה ימים מאז נתבשלו איסורים בכלי מדין, אך בינתיים חיממו בהם מים או מאכלים מותרים, ולכן נחשבו בני יומם מבליעת איסור: "ואני עשיתי סמוכים דיש להחמיר בהחמת חמין, מהא דאמרינן בכל דוכתי (ע"ז סז, ב; עה, ב) בכלי מדין: 'לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא'. דרחוק במציאות שיהיו כל מלחמות מדין ביום אחד, ובו ביום שבו למחנה ובו ביום נצטוו על הגעלה, כי אם היה כ"כ קרוב מדין ממחנה ישראל, מה זו שמסרו י"ב אלפים, ומה זה שנאמר (במדבר לא, ז): וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן, הלא לפי זה מוכרח להיות קרוב ונראה למחנה עד שיהיה הכל ביום אחד, ודבר זה רחוק בשכל.

אבל זהו דצריך הגעלה, הוא חידוש שחידש אלעזר בשם משה, כמו שכתבו (ע"ז סז, ב) דאי אפשר דלא פגמה פורתא, ואם כן טרם שנתן זה הוראה, היו ישראלים מבשלים בכלי מדין, ואם כן ישראל היו מבשלים ומחממין חמים בתוך הכלי של מדין, ואם כן חזר לשבח והיה עדיין בת יומא, וכן עשו בתמידות, ולכך צוה על הגעלה, וזהו ברור ונכון".

ג, יז – יש שחידשו שהגדרת בת יומא שבושל בה פעם אחת בלבד

כתב הריטב"א (ע"ז סז, ב, 'לא אסרה') בשם הר"ם הלוי מטיליטולה: "לכך פירש הוא ז"ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד, וכדקרו רבנן 'בני יומא' לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד (עי' שבת מט, ב, ורש"י שם), וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה, אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד – מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום, שגיעול התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה".

וריטב"א חלק עליו: "והנה רבינו ז"ל דן אותנו בדין חדש שלא נאמר מעולם, וקבלת הגאונים ז"ל תורה היא… הילכך אין לנו לזוז בזה מפירוש רש"י ז"ל וכל המפרשים ז"ל".

ג, יח – יש אומרים שמהתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו

מכוח הקושיה החזקה, יש סוברים שמהתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו, וכך דעת הראבי"ה, ראב"ן, רדב"ז, מו"ק ונצי"ב, דבריהם מובאים לעיל ג, י.

והטיב לבאר זאת המור וקציעה בהקדמה לחלק שני: "ותחלה תשמעו דברֵי עֵד שני המסייע אותי בעדות אמת חיה וקיימת, שבודאי אף מן התורה למדנו איסור נטל"פ לכתחלה (אפילו למ"ד נטל"פ מותר, דיעבד דווקא הוא דמותר) כדמוכח נמי בע"ז, דפריך תלמודא למ"ד נטל"פ מותר, געולי נכרים דאסר רחמנא היכי משכחת לה? ומשני: לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. ופריך: מכאן ואילך לשתרי (והך קושיא נמי אכלי מדין קיימא)! ומשני: גזרה אטו בת יומא. ויש לדקדק: דילמא אה"נ, שאינה בת יומא דאורייתא שריא אפילו לכתחילה! אלא צריך לומר הכי פירושא: דאי איתא, למאי הוה צריכא הגעלה בכלי מדין? לשהיינהו עד דהוו שאינן בני יומן ולשתרו ממילא! אלא על כרחך צ"ל דאף שאינן בני יומן לא שרו אלא דיעבד, אבל לכתחלה לעולם אסור אפילו אינן בני יומא, להכי לא מהניא שהִיה ולא מידי… מכל מקום צריך לומר דלעולם דאורייתא נמי אסור נטל"פ לכתחלה, אע"ג דשרי דיעבד, דאי לא הכי אכתי קשיא, הוה להו לשהויינהו לכלי מדין (וקרא פסקה למילתא, משמע דלא סגי להו בלא הגעלה לעולם) אלא ודאי גם תורה עשתה סייג לדבריה בזו".

עבר ובישל בכלי שאינו בן יומו

ג, כ – בישל במזיד בכלי שאינו בן יומו – דברי הראשונים

כתב הרשב"א (תורת הבית הארוך ד, ד): "אף על פי שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומו בדיעבד, כיון דלכתחילה אסור, כל שאמר לו לגוי 'עשה לי', כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחילה דמי, ואסור. ואפילו בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו" (בתורת הבית הקצר הביא רק שאסור לומר לגוי, אבל לא מה הדין בדיעבד).

וכ"כ הריטב"א (ע"ז לג, ב, 'ואסיקנא'): "כל שאסרו חכמים לכתחילה, אם עשה כן במזיד – קנסו אותו, כגון המבשל בקדירה דלא בת יומא במזיד שהוא אסור לו". ועוד שם בע"ז סח, א: "ואם בשל בה במזיד, קנסינן ליה ואסרינן לה עליה". וכ"כ מאירי (ע"ז עו, א, עמ' שכ"ט; של"א): "ואם עשה כן במזיד, אסור לו בתורת קנס ומותר לאחרים". ועוד במגן אבות (ענין יג, נח): "אלא שלדעתי לא הותר נותן טעם לפגם להדיא אלא לאחד משני דברים, האחד, שנזדמן במקרה שישראל בישל בקדרה של גוי בשוגג, שהרי במזיד ביטול איסור הוא ואין מבטלין איסור לכתחילה".

וכ"כ בשו"ת רדב"ז ג, תריז: "ואם בישל בה במזיד – אסור, שיודע שאסור לבשל בה לכתחלה קנסינן להו ואסרינן ליה". ובבית יוסף (קכב, ז, 'כתב הרשב"א'), העתיק את דברי הרשב"א אגב דברים נוספים.

ג, כא – רוב האחרונים אוסרים

בכנסת הגדולה (קכב, הגהות הטור כו) הביא את דברי הרשב"א וכתב: "ומבואר מן דברי הרשב"א בתורת הבית, שרבנו יעקב בעל הטורים הביא דבריו בקיצור, שאם במזיד בישל בקדירה שאינה בת יומא, אותו בתבשיל ולמי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו – אסור. והודה לו הרא"ה בספר בדק הבית. גם בספר צדה לדרך מאמר ב כלל ג פ"ז כתב: ואם עשה במזיד – לעושה אסור ולאחרים מותר". ודייק שכך עולה מדעת המרדכי בשם תשובת רש"י, 1 ושו"ת בנימין זאב סי' שיט. 1 והביא שיש שהתירו אבל דחה דבריהם: "אבל בתשובת כ"י למהר"ר אברהם ן' יעיש האריך להוכיח, דאפילו בשלו במזיד בין ישראל בין גוי מותר לאכול התבשיל, אלא שנקרא עבריין, ע"כ. ולא ניחא לן בהכי, דלא יהא אלא קנס כמבשל בשבת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה".

וכ"כ שו"ת קול אליהו (אה"ע סי' ט): "ומן המפורסמות דאם בישל לכתחילה בקדרה שאינה בת יומא, אסור התבשיל משום קנס". 1 כ"כ חמודי דניאל (הל' תערובות ב, אות ג), וכתב שמכיוון שמדובר בקנס, במקרים שבישל במזיד ולא שייך לקנוס, מותר, ע"ש. ודבריו מובאים גם בדרכ"ת קכב, כו. וכ"כ הרבה אחרונים: פרי מגדים (צט, ש"ד ז; או"ח תנא מ"ז ב); בית שלמה (יו"ד סוף סימן קעה); עבודת עבודה לר"ש קלוגר (ע"ז עה, ב); זבחי צדק (קכב, טו); מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון קכט); יביע אומר (ח"ח יו"ד יד).

ג, כב – האחרונים שהתירו ונימוקיהם

בתפארת למשה (צד, על ש"ך כב) כתב בפשטות שאם בישל במזיד בכלי שאינו בן יומו, התבשיל מותר "כיון דלא נהנה מאיסור כיון שהוא נטל"פ, ולא מצינו שקנסו חכמים מזיד בזה". וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קיב: "ואמאי סתמו הפוסקים, והוא מהש"ס ע"ז דף ע"ו דבעבר ובישל בכלי שאינו בן יומו מותר, ומשמע אפילו להמבשל". וביאר את ההיתר: "יש לומר כיון דאין כוונתו במזיד לבטל האיסור אלא כוונתו לבשל והוא מוכרח על הביטול, והוי כמו אנוס, כיון דהבישול מצד עצמו אין בו איסור ורק מכח הבלוע שבתוכו נעשה איסור, ממילא הוי ליה כמו אונס ושוגג, דכל היכא דאמרינן דמחוייב משום קנס אמרינן היכא דלא נתכוון לא קנסו, כמו דאמרינן בדיני דגרמי דהיכא דלא נתכוון לא קנסו".

וכ"כ בשו"ת שם אריה (יו"ד כג), והסכים עמו למעשה בשו"ת שארית יוסף (ידיד ח"ב יו"ד ב). וכ"כ באגרות משה (יו"ד ב, מא), וכתב שלא חילקו הרמב"ם או השו"ע בין שוגג למזיד. ודייק מדברי הר"ן (חולין ו, א) ודרכי משה (קכב, ב) שחלקו על הרשב"א ודעימיה, והסיק: "שרוב הראשונים וגם השו"ע לא סברי כוותיה". וכ"כ גם המהדיר על הרשב"א (תוה"א עמ' שע"ח, הערה 96) שמשמע בתוס' (ע"ז עו, א, 'מכאן'; עי' לעיל ג, ח) שלא ס"ל קנס זה (ע"ע אבני נזר או"ח שנד ד-ז, שגם נטה להתיר. אמנם עי' מה שהשיג עליו ביבי"א ח, יו"ד יד, ט, ובדברי המהדיר על הרשב"א עמ' שעט הערה 97).

ג, כג – לסיכום

דברי האחרונים שהתירו חזקים, משום שלא מצאנו קנס בדברי חז"ל על המבשל בכלי שאינו בן יומו במזיד, ואדרבא, התירו את המאכל המתבשל בו בלי לחלק בין שוגג למזיד. למרות זאת, כמה ראשונים חשובים אסרו וכך דעת רוב האחרונים, ונראה שרוב האחרונים שהתירו לא ראו את דברי הריטב"א והמאירי. וגם מצד הסברא קשה להעמיד את האיסור לבשל בכלי שאינו בן יומו מבלי לקנוס את מי שעשה כן במזיד. 1


  1. . הגדרת הרמב"ם בפיהמ"ש (ע"ז ה, ב): "יש בהנייתו בנותן טעם – הוא הענין הנקרא בתלמוד 'נותן טעם לשבח', כלומר שיהא אותו הטעם משביחו ונותן בו ערבות… שאין בהנייתו בנותן טעם – רוצה לומר שאין בו הנייה אם נמצא בו אותו הטעם, הוא שקורא אותו התלמוד 'נותן טעם לפגם'".
  2. . מירושלמי תרומות י, ד, עולה שישנה דעה תנאית הסוברת שרבי שמעון אף הוא סובר שנטל"פ אסור כדעת רבי מאיר: "א"ר יונה: זאת אומרת פצועין – בולעין ופולטין וחוזרין ובולעין. שלימין – בולעין ופולטין ועוד אינן בולעין. הדא אמרה: לא לשבח ולא לפגם – אסור. מתני' דרבי שמעון היא, דרבי שמעון אמר: נותן טעם לפגם – אסור. והא רבי שמעון אמר נותן טעם לפגם מותר! כהדא: רבי שמעון אומר: כרוב של שקיא ששלקו עם כרוב של בעל – אסור, מפני שהוא בולע".
  3. . ז"ל מהר"ם חלאווה (פסחים שם): "ורבנן – קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא, פי': ורבנן, אין הכי נמי דבקדרה בת יומא הוא דאסר רחמנא, ואפילו הכי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ואי אפשר לפרש דלדבריו קאמרי ליה, דהא במסכת ע"ז כל מאן דשרי נותן טעם לפגם מוקי גיעולי גוים בקדרה בת יומא, והכי נמי קיימא לן נותן טעם לפגם בקדרה שאינה בת יומא". כך עולה מתוס' ע"ז סז, ב, 'מאידך' בביאורם הראשון, אמנם עיין תוס' ר"ש משאנץ (פסחים שם) שדחה דעה זו.

    עיין עוד טל חיים (בב"ח ותערובות) סי' ג, עמ' צח-קג, בביאור יסודי של דברי התוס' ע"ז שם.

  4. . הר"ן (לב, א, מדפי הרי"ף) תירץ שיש בדבר חידוש: "ואף על גב דליכא דפליג עלה במתני', אמר הכי משום דהיא מילתא דרבותא, ודכוותה אשכחן ביבמות". וכ"כ רא"ה.
  5. . ואיך אפשר ליישב את דברי הפוסקים הללו עם הגמ' ע"ז עו, א, שאמרה במפורש: "גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא"? ביבי"א (ח"ח יו"ד יד, ו) כתב שכנראה הרדב"ז לא גרס משפט זה בגמ', וכך למדנו לעיל ג, ו, שלרמב"ן לא היתה גרסתנו בגמ'. אמנם במור וקציעה (הקדמה לחלק ב) מפורש שגרס את המשפט בגמ', ואעפ"כ אסר מהתורה לבשל בכלי שאינו בן יומו, וביאר: "אלא ודאי גם תורה עשתה סייג לדבריה בזו". וכ"כ בשו"ת דברי יציב יו"ד רה, בדעת הרדב"ז, שהתורה עצמה גזרה כן. וכך נראה מהנצי"ב שביאר שזו גזירה מימות משה.
  6. . כתב בחמודי דניאל (בב"ח אות יח): "נראה דמותר לבשל בשר לנכרי בקדרה של חלב שאינו בן יומו, דכל שאינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו בבישול ובהנאה", אמנם למעשה החמיר על סמך הרמ"א פז, ו. ועיין יבי"א ד, יו"ד ו, שהתיר בשעת הדחק, כשאין ברירה ולצורך פרנסה, להיות מבשל במסעדה של גויים ולסמוך על הפוסקים שלא חששו שמא יאכל מהנבלות והטריפות. אמנם הזהיר שאסור לבשל בשר בחלב, ואף בשר בקדרה חלבית בת יומא אסור לבשל, ואין לסמוך על מ"ד טעם כעיקר מדרבנן. אמנם התיר לבשל בשר בקדרה חלבית שאינה בת יומא, כי אין איסור בישול בב"ח על קדרה שאינה בת יומא, וכדברי החמודי דניאל (ע"ש אותיות י-יא).
  7. . הגרסה המצויה בצל"ח היא "והיו להם כלים שאינן בני יומן", אמנם כנראה שזו ט"ס, שכל החידוש שהכלים היו בני יומם כי המלחמה היתה פחות מיממה. וכך ראינו בכמה ספרים שציטטו את הצל"ח ותיקנו את הגרסה כפי שמתוקן למעלה. אפשר גם ליישב את הגרסה המצויה, ואכמ"ל.
  8. . ז"ל מרדכי (ע"ז תתל"ד): "באותה תשובה פסק דקדירה שאין בת יומא שנתבשל בה היתר ומותר התבשיל משום נותן טעם לפגם, אפילו חזר ובישל בו היתר בו ביום בשוגג דכשר, דאע"ג דיהיב השתא טעמא לשבח מ"מ השבח בא מכח ההיתר". ממה שכתב 'ובישל בו היתר בו ביום בשוגג', משמע במזיד אסור.
  9. . ז"ל תשובת בנימין זאב סי' שיט: "ולקדרה בת יומא לא חיישינן, דסתם כלי גוים אינן בני יומן כדפרישית, מה שאין כן בסתם כלי ישראל דלא סמכינן אהא, וטעמא מאי, דלגבי כלי ישראל יש להם תקנה בשאלת הבעלים אם הוא בן יומו או לא, ואם לא ידע אם הוא בן יומו או לא אזלינן לחומרא. אמנם אכלי גוים לא שייך הא כיון דליכא תקנה בשאלה ולכן אזלינן לקולא מטעם ספק ספקא, ספק בן יומו ספק אינו בן יומו, ואף אם תמצא לומר שהוא בן יומו, שמא נתבשל בו דבר הפוגם לטעם דתבשיל זה. ועוד טעם אחר דמקלינן בכלי גוים, משום דמנהג הגוים הוא שמדיחין כליהם יפה והכלי שבשלו בו היום אין מבשלין בו עד למחר. ומטעם זה אין לומר לגוי לכתחילה בשל לי ירקות אלו בקדרה שלך או עשה לי מרקחת או פת ובכה"ג, דכל האומר 'עשה לי' הרי הוא כמו שיבשל בידים, ואנן לא מכשרינן אלא בדיעבד, וכיון דסתם כלי גוים אינו בני יומן לא חיישינן".

    בפמ"ג (צט, שפ"ד ח) הבין שהבנימין זאב התיר במזיד, ותמה עליו: "ראיתי בתשובת בנימין זאב סי' שי"ט כתב באשה שפשעה ובשלה לאחר מעת לעת, וכפי הנראה שם דהתיר התבשיל דיעבד, ולא אבין לה כי לע"ד דאסור במזיד, וצ"ע". אבל נראה שהבנימין זאב עוסק באשה שבישלה בשוגג, ואדרבא, אוסר במזיד, וכפי שהבין כנה"ג.

  10. . בשו"ת קול אליהו שם עסק בגדרי שוגג ומזיד, דרך מעשה באחד שקידש אשה שזקוקה לייבום, ואחר שהורו להם שהוא צריך לתת לה גט, והיבם יחלוץ לה, שאלו אם האשה מותרת למקדש. ואמנם לפי השו"ע (אה"ע קנט, א) אסורה למקדש בין בשוגג בין במזיד, אבל לר"ת אם קידש אותה בשוגג היא מותרת לו, ויתכן שקידש אותה בשוגג. שאלו את בעל המעשה איך חשב שמותר לקדש אותה, וענה שתי טענות: א' חשב שהיא לא היתה צריכה ייבום משום שהיא הפילה בעודה תחת בעלה. ב' מכיון שלפי חוק המלכות אסור לשאת שתי נשים, חשב שהואיל והיבם אינו יכול לייבם את האשה הזו משום שהוא כבר נשוי, "אם כן היה סבור דאין בזה שום איסור לקדשה, דכיון דבלאו הכי אינו מיבם אותה היבם, שהרי הוא נשוי". ובתוך הדיון על גדרי שוגג ומזיד הביא דין מי שבישל בכלי שאינו בן יומו.
  11. . אולי אפשר לצרף לחומרא את הפוסקים שסוברים שמהתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו. מאידך, הם כתבו במפורש שהאיסור הוא לכתחילה, משמע שבדיעבד לא אוסרים וגם לא קונסים, וצ"ע.

תפריט