ד – הכשרת כלי קודש – מירוק, שטיפה ושבירה [טיוטה בלבד]

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/17-12-04/

הכשרת כלי קודש – מירוק שטיפה ושבירה 1

ד, א – הכשרת כלים שבושלו בהם קדשים

ויקרא ו, כא: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם".

לאחר בישול קרבן חטאת, מצווה להכשיר את הכלי שבו בושל הקרבן, כלי מתכת במירוק ושטיפה, וכלי חרס בשבירה. ולא רק בישול מחייב הכשרה, "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח" (משנה זבחים צה, ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ח, יא). ועיין לקמן ד, ח, בישול בלא בליעה.

אף שהמצווה נאמרה בפרשת קרבן חטאת, היא נוהגת בכל קדשי הקדשים (משנה זבחים שם; גמ' שם צו, ב; עיין כלי יקר ויקרא שם למה המצווה נאמרה דוקא בקרבן חטאת). לרבי יהודה גם כלים שבושלו בהם קדשים קלים טעונים מירוק ושטיפה, ואילו לרבי שמעון רק כלי קדשי קדשים. והלכה כרבי יהודה (זבחים צו, ב; רמב"ם שם יד). לרוב הראשונים (רש"י ויקרא ו, כא; פסקי רי"ד זבחים שם; ראב"ד מעשה"ק שם, ועוד) גם מצוות שבירת כלי חרס נוהגת בכל הקדשים. אמנם לרמב"ם (מעשה"ק שם) המצווה לשבור כלי חרס נוהגת רק בקרבן חטאת, אבל כלי חרס שבושלו בו קדשים אחרים, מצוותו במירוק ושטיפה, עיין שערי היכל מסכת זבחים מערכת רמד.

מירוק כלי המתכת ושטיפתם ושבירת כלי החרס נעשים בעזרה (משנה זבחים צג, ג; רמב"ם מעשה"ק ח, יא). ויש אומרים שקדשים קלים שאפשר לאוכלם בכל ירושלים, גם מירוק כליהם, שטיפתם ושבירתם יכולים להיעשות בכל ירושלים, עיין שערי היכל מע' רנב.

ד, ב – מה זה מירוק ושטיפה

זבחים צז, א: "תנו רבנן: מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי; וחכמים אומרים: מריקה בחמין, ושטיפה בצונן. מאי טעמא דרבנן? מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים. ורבי? אמר לך: הגעלה לא קאמינא, כי קאמינא – למריקה ושטיפה דבתר הגעלה". הרי שלכו"ע צריך להגעיל את הכלים, לחכמים המריקה היא ההגעלה, ואילו לרבי בנוסף להגעלה, צריך גם מריקה ושטיפה בצונן. והלכה כחכמים (רמב"ם מעשה"ק ח, יב; ספר התרומה נה; ראבי"ה תתקע"ז; שבולי הלקט רז).

כתב רש"י (זבחים צה, ב, 'ר"ש אומר'; צו, ב, 'אלא למ"ד') ש'מריקה בחמין' פירושה – הגעלת הכלי במים רותחים, וכפי שאמרו חכמים "מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים". כלומר מטרת המירוק להוציא את הבלוע בכלי, כמו בהגעלת כלים. וכן דעת רוב הראשונים.

אבל הרמב"ם בפיהמ"ש כתב: "והרחיצה המדוקדקת שהיא מסירה כל הנדבק בכלי – נקראת מריקה, ותוספת הנקוי נקרא שטיפה, והוא שישפוך את המים בשפיכה בלי שישפשף את הכלי בידו ובלי שכשוך, ואמרו: מריקה בחמין שטיפה בצונן". כלומר המריקה היא נקיון של הכלי ולא הוצאת הבלוע מתוך הכלי. ולפי זה, מריקה בחמין – הכוונה במים חמים שאפשר להכניס בהם את היד, ולא רותחים כמו בהגעלה. וכ"כ מאירי (פסחים ל, ב) ורדב"ז (מעשה הקרבנות ח, יב) בביאור שיטת הרמב"ם. ותמה המאירי איך אפשר להסתפק רק בנקיון? וביאר הרדב"ז: "ונראה לי דעת רבנו דכיון דהתירא בלע, לא צריך הגעלה כשאר כלים הבלועים מאיסור, וסגי במריקה בחמין להסיר השמנונית הנדבק בדופני הכלי ושטיפה בצונן לבשל בהם לכתחילה, ואפילו למחר, כי הבלוע נותן טעם לפגם הוא ואין שם נותר עליו". 1 ועיין פלתי צג, א; שער המלך חמץ ומצה ה, כה.

עיין על כל זה בשערי היכל מע' רנג; מתיבתא זבחים אוצר עיונים נו, ב.

ד, ג – מטרת המירוק, השטיפה והשבירה

רבים ביארו שמטרת המירוק והשבירה היא שעל ידי הוצאת הנותר הבלוע בכלי או על ידי שבירת הכלי – מקיימים מצוות ביעור הנותר. וכ"כ הר"ן (ע"ז מ, א, מדפי הרי"ף): "הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור, אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו, וכיון שעדיין שם נותר עליו, צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו, וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות". וכ"כ הראב"ד (ספרא שמיני ז, יג); רמב"ן (פסחים ל, ב), ועוד. ועיין חכם צבי סי' פ; אבני נזר או"ח שסה.

אמנם יש אומרים שאין מצווה לבער את הנותר שבלוע בכלי, אלא המצווה להוציא את הנותר כדי שהטעם לא יעבור לתבשיל הבא (ראב"ן ע"ז שיג; מאירי ע"ז עו, א). ויש שביארו שמטרת המירוק והשבירה היא כדי שהבלוע כלל לא יגיע לידי נותר (מהר"ח או"ז סד). ולדעת הרמב"ם שלמדנו באות הקודמת, מטרת המירוק – נקיון הכלי (לרמב"ם שבירת כלי חרס מתקיימת רק בכלי שבושל בו קרבן חטאת, עיין לעיל ד, א). ועיין ערוה"ש העתיד (מעשה"ק עט, טז-כג) ליתר ביאור בשיטת הרמב"ם. ועיין שערי היכל מע' רמג, עמ' תתנא-תתנג.

ד, ד – מריקה ושטיפה לעומת הגעלת כלי איסור

כפי שלמדנו, מטרת המירוק היא כנגד הנותר, דהיינו לבער אותו, להוציאו, או למנוע ממנו להיווצר. וזה דומה לכלי שבלוע בו איסור, שהגעלת הכלי מוציאה את טעם האיסור הבלוע בכלי. אעפ"כ, הגמ' (זבחים צו, ב) מחלקת בכמה דינים בין מירוק ושטיפה לבין הגעלת כלי איסור: בהגעלה, כשבישל בחלק מסוים מהכלי, אפשר להסתפק בהגעלת מקצת מהכלי, אבל במירוק ושטיפה: "בישל במקצת הכלי – טעון מריקה ושטיפה כל הכלי". אפשר להגעיל כלי שבלע איסור במשקים שונים, אמנם מירוק ושטיפה נעשים רק במים: "במים – ולא ביין, במים – ולא מזוג".

הרי שלמרות שעיקר מטרת המירוק והשטיפה היא לפעול נגד איסור נותר, נותרה המצווה בגדר גזירת הכתוב, וכ"כ רש"י (זבחים צו, ב, 'אלא מקום'; 'הא') בביאור ההבדל בין מירוק ושטיפה לבין הגעלת כלי איסור: "הא דאמרינן בקדשים צריך מריקה כל הכלי – גזירת הכתוב היא בדת מריקה ושטיפה", ואילו לגבי כלי איסור כתב "דלא קפדינן אלא אהגעלת איסור הנבלע בו".

והיטיב להגדיר זאת בערוה"ש העתיד (קדשים מעשה"ק עט, ג): "ודע, דזהו ברור, דאף על גב דהטעם הוא משום דהבלוע נעשה נותר לאחר זמן אכילה, מכל מקום עיקר הדין הוא גזירה שגזרה תורה, דאם מפני האיסור בלבד, לא הוה צריך מדין תורה לא שבירה בכלי חרס ולא מריקה ושטיפה בכלי מתכות, דהא מן התורה נותן טעם לפגם מותר ואחר המעת לעת נעשה לפגם, ולמה לא יבשלו בהם אחר המעת לעת, אלא וודאי דזהו גזירת הכתוב. וראיה לזה שהרי צריך שבירה ומריקה ושטיפה דוקא בפנים (בעזרה), כמו שיתבאר, ואי לעניין איסור בלבד, מאי נפקא מינא אם יעשום בחוץ, אלא וודאי דכך גזרה תורה" (ע"ש לתוספת ביאור בסעיפים ט-יא). ועיין לקמן ד, ז-ח.

ד, ה – כלי חרס אינו יוצא מדי דפיו לעולם

מצוות התורה מחייבת לשבור את כלי החרס, ולא מועילה להם הגעלה, כמבואר בספר ויקרא ו, כא: "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". ביארו חז"ל (פסחים ל, ב; ע"ז לד, א): "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם". אין הכוונה שכלי חרס אינם פולטים כלל אפילו בבישול הבא, אלא "פולט תמיד בכל הגעלותיו… ולא אמר כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה, אלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם" (תוס' חולין ח, א, 'שלבנה').

וכ"כ רוקח (תפד) – "ואין תקנה לכלי חרס בהגעלה לבשל בה אחר הגעלה, ולא אמרינן כשם שלא פלט מן האיסור הבלוע בתוכה על ידי הגעלה כך לא תפלוט על ידי בישול, דהא איכא למאן דאמר כיון דלא גמר פליטתו בהגעלה על כל בישול ובישול יפלוט מה שנשאר בלוע בדופני הכלי. על כן העידה עליו תורה דאינו יוצא מידי דופיו לעולם, כדכתיב: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר". וכ"כ מרדכי (פסחים תקסג); רא"ש (ע"ז ה, לד); ומאירי (ע"ז עו, ב). 1

צורת שבירת כלי החרס לא נתבארה בגמרא. כתב רבנו בחיי (ויקרא ו, כא): "שישבור הכלי שנים ושלשה שברים כדי שלא יצלח למלאכה ההיא שהיה ראוי תחלה". בשערי היכל זבחים מע' רמג, הביאו שבממצאים ארכאולוגיים מצאו כלי חרס סביבות ירושלים העתיקה נקובים בדפנותיהם, מה שמעיד שדי בנקב קטן כדי לשבור את כלי החרס, והעיקר שלא יהיה עוד ראוי לבישול. עיין שם עמ' תתנ-תתנג.

ד, ו – למה צוותה התורה לשבור כלי חרס

הקשו הראשונים, למה התורה צוותה לשבור את כלי החרס, הרי בבוקר, כשהטעם הבלוע בו נעשה נותר – הטעם כבר פגום. נאמרו כמה ביאורים בראשונים:

א' מתוך הקושיה, הוכיח ר"י (מובא ברא"ש ע"ז ה, לו) שהבלוע נעשה פגום רק לאחר יממה: "אם באנו להצריך מעת לעת, אתי שפיר טפי מה שהצריך שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול החטאת, כי כל שעה שיבשלו, אפילו שחרית בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר, יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר, וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע".

ב' כתב הרא"ש (שם) שגם אם מספיקה לינת לילה להיחשב טעם פגום, רק לינה של כל הלילה פוגמת, והציווי עוסק ב"כלים שבשלו בהן בלילה, דכדי שלא יבאו קדשים לידי נותר היו מבשלין גם בלילה, ואותו טעם לא נפגם בבקר ונעשה נותר, וחלה עליו תורת שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחשת. הלכך אפילו הניח הכל עד אחר שנפגם טעמו והותר מן התורה, אפילו הכי כיון שחל עליו חיוב שבירה מריקה ושטיפה שעה אחת – שוב לא פקע. ומשום הכי היו שוברין כל הכלים במקדש אפילו אותם שבשלו בהן אתמול, כי לכתחילה לא היו מבשלין בהן גזירה אטו בת יומא, כי ברוב הבישול שהיה בעזרה אתי למיחלף. וכיון שכן הוא, היו שוברין אותן במקום קדוש כמו הטעונין שבירה מדאורייתא, וכן מריקה ושטיפה, כי היכי דלא אתי למיטעי אף באותן שהן בני יומן לשוברן שלא במקום קדוש ולהכשירן בלא מריקה ושטיפה".

ג' ביאר הר"ן (ע"ז מ, א, מדפי הרי"ף) שאמנם כאשר הבליעה יוצאת מדופן הכלי היא פוגמת תבשיל אחר, אך היא עצמה אינה פגומה: "הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור, אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו, וכיון שעדיין שם נותר עליו, צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו, וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות".

ד, ז – מירוק ושבירה – גזירת הכתוב בקדשים

תירוץ נוסף הביא הרא"ש (שם) שחובת המירוק והשבירה היא גזירת הכתוב, ולכן היא קיימת אף אם הטעם פגום: "מיהו יש לומר דאע"פ שכשנפגם הותר מן התורה אם נעשה נותר, מכל מקום גזירת הכתוב הוא שבירה בכלי חרס, מריקה ושטיפה בכלי נחשת, מידי דהוה אמריקה ושטיפה שהיא גזירת הכתוב אפילו כשהיא בת יומא. שהרי אחר ההגעלה שכבר נפלט כל האיסור טעון מריקה ושטיפה, לרבי בצונן ולרבנן שטיפה יתירתא (זבחים צז, א), והכא נמי אף על פי שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום, גזירת הכתוב הוא. 1

ובמאירי (שם) נתן טעם לגזירת הכתוב: "ואף על פי שלענין גיעולי גוים לא אסרה תורה אלא בת יומה, בקדשים פרשו קדמונינו שנאסר, ואין פגם הטעם מעלה ומוריד בו, אדרבא, פגמו הוא טעם איסורו – שהתורה הקפידה על אכילת קדשים שלא תהא במיאוס".

וכ"כ ר' חיים פלטיאל על התורה (ויקרא ו, כא): "ויש לומר, גבי קדשים כתיב (במדבר יח, ח): לְמָשְׁחָה – כדרך שהמלכים אוכלים, בלא נתינת טעם פגם". וכ"כ ריב"א בשם ר"ת שם: "ותירץ ר"ת, שבקדשים לְמָשְׁחָה לשון רבוי לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים בלא שום נתינת טעם בעולם".

ד, ח – בישול בלא בליעה

זבחים צה, ב: "בעי רמי בר חמא: תלאו באויר תנור, מהו? אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בילוע?". לאחר כמה נסיונות להביא ראיות, הגמ' לא פושטת את הספק.

רש"י (שם 'תלאו') ביאר ששאלת הגמ' היא האם המצווה להכשיר את הכלים, נאמרה גם במצב שלא היתה בליעה בכלי: "תלאו – לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו, אבל לא נבלע בו כלום". וכך מבואר בתוס' (שם צו, א, 'אלא'), וביארו שעיקר מה שצוותה התורה לשבור את כלי החרס הוא מחמת הבליעה בדפנות הכלי, ולכן התורה חילקה בין כלי נחושת שדינם בהגעלה לבין כלי חרס שדינם בשבירה, והספק של הגמ' הוא האם יש גזירת הכתוב להחשיב גם מצב שאין בו בליעה כאילו יש בו בליעה ולחייב הכשרה: "ונראה לפרש דמאחר שהתיר הכתוב כלי נחשת במריקה ושטיפה, ובכלי חרס לא התיר, שמע מינה דטעם משום בליעה הוא, דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא מידי דופיו, ובישול בלא בלוע טעון שבירה, בזה סברא לומר לפי שהחמיר בו הכתוב לחושבו כבלוע".

בדומה לזה הביא מרן הרב קוק (עץ הדר עמ' מג-מד): "דרך התורה הוא שלא לחלק משום פרטים היוצאים מהכלל, וכדברי הרמב"ם במורה נבוכים (פרק לד), וכמו שעשו חכמים כעין דאורייתא, ואמרו: לא פלוג רבנן בכה"ג. והגאון רבי ראובן ז"ל מדענעבארג העיר לי זה רבות בשנים האי כללא מסוגיא דזבחים (צה, ב) בבעיא דרמי בר חמא: תלאו באויר תנור מהו, ומפרש: דילמא קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע ג"כ. ובודאי הדבר פשוט דעיקר השבירה הוא משום בליעת הטעם, והוא הדין ענין מריקה ושטיפה, והרי גמרינן מניה שאר איסורים, וכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם משום שהעידה תורה על זה מדאמרה וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר (פסחים ל, ב), אלא משום דרוב עניני בישול אי אפשר להם בלא בלוע, יש לומר דבמיעוט לא חלקה תורה, כמו דלא פלוג רבנן בתקנתם". 1

מרש"י ותוס' משמע שהסתפקותו של רמי בר חמא שמא התורה מחייבת הכשרה גם כשאין בליעה, עוסק רק בשבירת כלי חרס, אבל במירוק ושטיפה חייבים רק אם היתה בליעה. וכ"כ הרמב"ם (מעשה"ק ח, יד): "צלה הבשר באוויר תנור של חרס – יש בדבר ספק". 1 לא שייך כלל בדליכא בליעה, רק שבירת כלי חרס אפשר דגזרת הכתוב הוא". כלומר לא שייך להסתפק האם הכשרת כלי מתכת נאמרה במצב שאין בליעה, כי כל מטרת ההגעלה להוציא את הבלוע, ורק בכלי חרס שהשבירה לא נועדה כדי להוציא את הבלוע, יש מקום להסתפק. וכ"כ חזו"א זבחים קמא לז, א. ועיין בשערי היכל מע' רנא, עמ' תתעח; מתיבתא זבחים כרך ה, אוצר עיונים נו, ח-ט.  ]

אמנם בלחם משנה שם תמה על הרמב"ם: "צלה הבשר בתנור של חרס יש בדבר ספק וכו'. זו היא בעיא בפרק דם חטאת (שם) ולשון הבעיא – תלאו באויר תנור מהו, אפשר דאתרוייהו בעי, אתנור של חרס אי בעי שבירה או של מתכת אי בעי שטיפה ומריקה, אבל לשון רבינו ז"ל שכתב 'בתנור של חרס' משמע דלא בעי אלא בחרס לחודיה, וקשה קצת למה לא פירש דאתרוייהו בעי וכדכתיבנא". וכ"כ שפת אמת שספק הגמ' נוגע הן לכלי חרס והן לכלי מתכת, ודייק שכך הוא בהמשך הגמ'. וכ"כ ערוה"ש העתיד (זבחים עט, ז), וכתב שאף הרמב"ם מסכים לכך, אלא שנקט דוגמא של תנור מחרס.

הרמב"ם (מעשה"ק ח, יד) לא הכריע את הספק: "צלה הבשר באויר תנור של חרס – יש בדבר ספק". והקשה בכס"מ שם: "ויש לתמוה, למה לו להודיענו שהוא דבר ספק ולא פסקה לחומרא סתם כדרכו בשאר ספקי דאורייתא, וצריך עיון". ונאמרו תירוצים שונים, עיין שערי היכל מע' רנא, עמ' תתעח-תתעט; מתיבתא זבחים כרך ה, אוצר עיונים נו, ח.

כלי חרס של איסור

ד, ט – דין כלי חרס לעניין איסור והיתר נלמד מקדשים

כפי שלמדנו, בדיני קדשים כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם. והוא הדין לאיסור והיתר, כמבואר בע"ז לד, א, שלמדו שאין הכשרה לכלי חרס לגבי יין נסך וחמץ בפסח, ממה שהתורה העידה על כלי חרס שבישלו בו קדשים שאינו יוצא מידי דופיו. וכ"כ שו"ע תנא, א.

הביא הטור (צג, א) בשם בעל העיטור: "כתב בעל העיטור: אם בישל חלב בקדרה של בשר, והיא בת יומא, ויש בה ס', איכא מאן דאמר: מבשל בה ממין שבישל בה עכשיו, כיון שהתבשיל מותר – טעם הראשון בטל, וקדרה נמי מותרת… וכתב הוא שיכול לבשל בה מאיזה מין שירצה". ותמה עליו הטור: "ואני תמה, היאך מותר לבשל בה חלב, וכי עדיף מהגעלה, דאפילו הגעלה לא מהני לכלי חרס שפולט תמיד מעט מעט".

ביאר הט"ז צג, א, את דעת בעל העיטור, שהיה לו קשה איך אפשר ללמוד ממה שהתורה העידה בדיני קדשים, לדיני איסור והיתר: "וקשה, אדרבה, נימא מדגלי רחמנא גבי קדשים דאמרינן יִשָּבֵר, שמע מינה דחולין הוה קיל מזה… ונראה דבעל העיטור היה ס"ל מכח קושיא זו דבחרס בחולין אין הכי נמי, דמן התורה מותר בהגעלה, אלא דוקא בקדשים אמרה תורה אינו יוצא מידי דופיו, ורבנן אמרו דגם בחולין אמרינן כן. והשתא ניחא דס"ל לבעל העיטור כאן דכבר נפלט טעם הבשר מכח הגעלה שבא על ידי בישול חלב, אלא שמדרבנן יש איסור מכח אינו יוצא מידי דופיו, וכן אם בא לבשל בו בשר אחר שישהה מעת לעת וטעמו פגום. ממילא אם תחוש כאן לאיסור דרבנן יבוא לידי פסידא, דאי אפשר להשתמש בו עוד, ואנן חזינן בגזירה דטעם פגום דלא חשו בו חכמים אלא לכתחלה אבל בדיעבד שרי, וכאן הוה כדיעבד כיון שא"א להשתמש בו, על כן שבקוה כאן אדין תורה ואין כאן גזירה דרבנן כלל". 1 ועיין חתם סופר (פסחים ל, ב, 'התורה').

ד, י – כלי חרס שבלוע בו איסור דרבנן

ירושלמי תרומות יא, ד: "תני רבי חלפתא בן שאול: קדירה שבישל בה תרומה – מגעילה בחמין ג' פעמים ודיו. אמר רבי בא: ואין למידין ממנה לעניין נבילה. אמר רבי יוסי: קשייתה קומי רבי בא – תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה, ואת אמר הכין?! א"ל: כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות (ואינו אלא מדרבנן בזמן הזה, מהר"א פולדא)".

למדו כמה ראשונים מתוך מקור זה, שכלי חרס שנבלע בו איסור דרבנן, אפשר להגעיל שלוש פעמים ובכך הוא נכשר. כ"כ הרשב"א (תוה"א ד, ד):  "ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם… ותדע לך, שאם אין אתה אומר כן, כי אמר ר' בא: אין למדין ממנה לענין נבילה, לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכל שכן נבילה, אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי ז"ל". וכ"כ העיטור (שער א הכשר הבשר יד, ג) שאפילו נבלע בכלי חרס איסור דאורייתא, אבל עתה הוא אינו בן יומו, מועילה הגעלה שלוש פעמים: "ואי לא דמסתפינא מרבוותא, אמינא אפילו כלי חרס בקדירה דלאו ב"י, כיון דמדרבנן הוא דאסור, מגעילה שלוש פעמים". וכ"כ מאירי ע"ז (עו, א).

אמנם רבים כתבו שלא הקלו להגעיל כלי חרס שלוש פעמים אלא באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, וכ"כ ראבי"ה (תתקע"ז): "ואף אני אומר דווקא באיסור דרבנן שאין לו שורש דאורייתא, כגון תרומה בזמן הזה שהוא מדרבנן אפילו בדגן תירוש ויצהר, דליכא למגזר אטו דאורייתא, דלא שכיחא. אבל בשאר איסורי, אפילו אם הוא דרבנן, כגון טעמו ולא ממשו למאן דאית ליה דרבנן, או 'מין במינו במשהו', דלכולי עלמא הוא דרבנן אפילו גבי חמץ בפסח, ונאסר הכלי חרס, בכי האי גוונא כיון שיש לו שורש לאיסורו מדאורייתא, אפילו בזמן הזה, היכא דאיכא טעמו וממשו". וכ"כ רבנו שמחה (מובא בראבי"ה שם ובאו"ז פסקי ע"ז רצט); אור זרוע שם; הגהת אשרי (ע"ז ה, לו); טור (קכא) בשם תורת הבית הקצר. 1

וכ"פ השו"ע למעשה (קיג, טז): "כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו, דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא".

לעומת זאת, כתב הרמב"ן (ב"ב פז, ב) שאין ללמוד מתרומה דרבנן לשאר איסורי דרבנן: "ואומר אני, אין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן, ואין צריך לומר לסתם יינם שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין". וכ"כ הרא"ה (בדק הבית ד, ד), והביא כמה ראיות לדבריו, וביאר שתרומה דרבנן "קילא משאר איסורין לפי שאין איסוריה שוה בכל, דבחו"ל מקומות מקומות יש, דאיכא מקומות דאין נוהגת בהם תרומה כלל… אבל כולהו שאר איסורין דרבנן אין מבטלין בהם איסור לכתחילה, קל וחומר מקדרה דלאו בת יומא דאמרינן דלא מבטלינן, ואע"ג דרבנן, והוי נמי איסור פגום".


  1. . בהרחבות הבאות נעזרנו הרבה מאד בספרים הנפלאים והבהירים – 'שערי היכל' על מסכת זבחים, ממכון המקדש, בעריכת הרב עזריה אריאל שליט"א. 
  2. . המשנה שם צו, ב, מביאה ביאור נוסף למירוק ושטיפה: "מריקה – כמריקת הכוס, ושטיפה – כשטיפת הכוס; מריקה ושטיפה בצונן". פירש רש"י שם: "מריקה כמריקת הכוס – מבפנים, ככוס של ברכה, כדאמרינן בברכות (נא, ב) שטעון הדחה בפנים ושטיפה מבחוץ". אם כן הגדרה זו היא רק למ"ד 'מריקה ושטיפה בצונן', וכפי שממשיכה המשנה. וכ"כ מאירי פסחים ל, ב; רא"ה בדק הבית ד, ד. אמנם לדעת הרמב"ם שגם מירוק בחמין היינו שטיפה חיצונית, ממשפט זה לומדים עוד דין, שלא צריך ניקוי מוחלט של הכלי, וכ"כ בפיהמ"ש: "ואמרו: כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס, רוצה לומר שאינו חייב לדקדק בכך עד שיסיר כל סימן".

    ויש שלמדו ממשפט זה גם לדיני איסור והיתר, וכ"כ הר"ן (ע"ז לט, ב, בדפי הרי"ף) בשם הראב"ד: "ועוד דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני: מדיחן מטבילן, שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה, ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולהטבילה, תסגי ליה בטבילה לחוד. וגם נראה שצריך לשוטפו במים אחר השפשוף, והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (צו, ב): מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ובכוס איסור קאמר, דומיא דכלי איסור דאיירי בגויה, אלו דברי הרב ז"ל". עיין לעיל א, ה, על הכשרה בצונן.

  3. . בשועה"ר (תנא, ו) כתב: "לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעלה, ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי, וכשיבשלו בו היתר אפילו אחר כמה הגעלות, יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל". אמנם בשו"ת זכר יצחק (לרבי יצחק יעקב רבינוביץ מפונוביז' סי' לח) ביאר: "בודאי דאי אפשר לומר דכלי חרס לעולם תפלוט, דהרי דבר בלתי תכלית הוא, רק דלא נוכל לשער עד כמה תגמר, וכיון שכן – לעולם אסור, וכמו שאמרו לענין דמשערינן במאי דנפיק מיניה… אמנם בג' פעמים רגיל הדבר שתצא, אבל אין ספק דבר הרגיל מוציא מידי איסור". 
  4. . הקשה הרא"ש: איך אפשר ללמוד שכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם אם זו גזירת הכתוב: "ואם תאמר, אם כן מנלן דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו במה שטעון שבירה, כיון שהשבירה אינה מחמת איסור אלא גזירת הכתוב. ויש לומר מכל מקום מדכתב מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכלי חרס, זהו משום שזה יוצא מידי דופיו וזה אין יוצא מידי דופיו הלילה, והוא הדין ביום שעבר כדפרישית. וכל דחוקים הללו צריכין אנו לומר לפי רבותינו שאינן מצריכין מעת לעת".
  5. . וכך ביאר בערוה"ש העתיד (מעשה"ק עט, ח-ט), שהספק של רמי בר חמא הוא "אם הוא גזירה או ככל האיסורין". וביאר על הצד שהשבירה אינה גזירה, למה הצריכה התורה שבירה, הרי אפשר לחכות עד שהטעם בכלי יהיה פגום: "יש לומר דהתורה לא רצתה שיבשלו קדשים בקדירה פגומה דאין זה כבוד לקדשים, ועוד דהא כתיב למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין (זבחים צא, א), ואין דרך המלכים לאכול בכלי פגומה".

    ויש שביארו שהסתפקות הגמ' היא האם המצווה להכשיר את הכלי נאמרה גם כשריחא בלבד נבלע בו ולא בליעת טעם, וכ"כ חתם סופר ע"ז סו, ב.

  6. . בשפת אמת ביאר לשיטת הרמב"ם ודעימיה: "והטעם יש לומר דמריקה ושטיפה [למ"ד מריקה בחמין
  7. . והמשיך הט"ז שם: "ואין לומר בכלי חרס של איסור נמי נימא הכי, ונשהה אותו מעת לעת; לא קשיא מידי, דלכתחלה פשיטא שאין להגעילו, וזהו עיקר גזירה דרבנן, ואפילו אם הגעילו בלא מתכוין, מ"מ לא מועיל, כיון דעכ"פ היה כבר שם איסור על כלי זה – לא מועיל לו הגעלה, משא"כ כאן, דנאמר דעל ידי הגעלה זו דחלב יבוא האיסור, ומתיקון זה נעשה הקלקול, זה לא גזרו רבנן".
  8. . הרשב"א הכריע בתורת הבית הארוך כמקילים בכל איסור דרבנן, וכך נראה ממשמרת הבית שם, אבל גם הזכיר את הסברא להחמיר: "ואפשר שלא הקילו אלא בתרומה בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא, כמאן דאמר 'מאיליהן קיבלו את המעשרות', והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם, אם יש בהן עיקר בדאורייתא – אין מקילין בהן כבתרומה". ועיין סוף דבריו בתוה"א שם, מה שהקשה מדם שמלחו, ותירוצו שם. ובתורת הבית הקצר כתב ש"אפשר לומר שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה כתרומה וחלה בחו"ל, וכן בישולי גוים, אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהן כשל תורה, וראוי לחוש שלא להקל בהן".

    בטעם שהקלו באיסור דרבנן, כתב בזכר יצחק (סי' לח) על פי סברתו שהבאנו לעיל ד, 23, שמכיוון שבשלוש פעמים בדרך כלל הפליטה יוצאת אף בכלי חרס, "בדרבנן אמרו שם דספק הרגיל מוציא מידי ודאי איסור".

פורסם בקטגוריה פרק יב - דיני כלים [טיוטה בלבד]. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן