דאשתמש בתגא חלף
מקורות ופירושי הראשונים למשנה
מקורות ראשוניים
משנה אבות א, יג
"הוא (הלל) היה אומר… נגד שמא אבד שמיה… ודאשתמש בתגא – חלף."
משנה אבות ד, ה
"…רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר, ודאשתמש בתגא – חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם".
אבות דרבי נתן (פרק יב, יג)
"ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה, כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא".
מגילה כח, ב
"תנן התם (אבות א, יג) ודאשתמש בתגא חלף – תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה, ואמר עולא לשתמש איניש במאן דתני (שלמד) ארבעה, ולא לשתמש במאן דמתני (שמלמד) ארבעה".
*ראשית יש לציין שדברי הלל אלו "ודאישתמש בתגא חלף" הובאו פעמיים במסכת אבות, ובאופן כללי הפרשנים (ראשונים ואחרונים) נטו לפרש את המשנה שבפרק א' בשלושה אופנים מרכזיים: א) בעניין שימוש בתלמידי חכמים לצרכיו, שהם מבטאים את כתר התורה ואת כבוד התורה. ב) בעניין רתימת כבוד התורה לכבוד עצמו. ג) בעניין שימוש בשמות הקודש לצרכיו. ואת המשנה שבפרק ד' לעניין הסוגיא של הנאה וקבלת שכר מלימוד תורה "קרדום לחפור" (הרמב"ם בפירוש המשנה כאן האריך בסוגיא זו ובעקבותיו עוד רבים הרחיבו בסוגיה זו כאן) והואיל ואין זו הסוגיא שלנו לא הבאתי אותם.
ראשונים
ר' עובדיה מברטנורא (אבות א,יג)
הביא את שלושת הפירושים על "אישתמש בתגא חלף", שימוש בכבוד תורה, שימוש בתלמידי חכמים ושימוש בשמות קודש לצרכיו:
"ודאשתמש בתגא – (1) המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש בכליו, חלף ועבר מן העולם, תגא בלשון ישמעאל כתר. (2) ויש מפרשים, תג"א ר"ת "תלמיד" "גברא" "אחרינא". שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו. (3) ואני שמעתי, ודישתמש בתגא – המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא:
רש"י אבות (א,יג)
על "אישתמש בתגא חלף" לא הזכיר את הפירוש של שימוש בשמות קודש, אך הזכיר פירוש זה על תחילת המשנה "נגד שמא – אבד שמיה" שמי שמשתמש לצרכיו בשמות ה' יאבד מן העולם:
"נגיד שמא אבד שמיה – כל מי ששמו נמשך ועולה לגדולה מיתתו מתקרבת… שנא' לפני שבר גאון כלומר קודם שיבא לו לאדם שבר יעלה לגדולה. ואית דאמרי נגד שמא כל מי שאינו לומד אלא כדי ליגדל שמו לקרותו רבי. נ"א נגד שמא שמשתמש בשם המפורש. "ודישתמש בתגא חלף – (1) המשתמש בתלמידי חכמים והמשחר אותם. "נשאתי" תרגום שחרית הדבק לשחוור, עושה אנגרא בתלמידי חכמים תמיד, נכרת בחצי ימיו מפני שמבטלם מלשגות באהבת התורה: (2) ודאשתמש בתגא חלף – המשמש בכתרה של תורה כמו ששנינו בנדרים (סב, א) בר' טרפון כאילו חלף ובטל מן העולם. אי נמי המשתמש בתלמידי חכמים חלף עבר שכרו ממנו שהרי כבר קבלו בכאן" (נראה שכוונתו שכל הנאה שאדם מקבל עבור התורה בעוה"ז, זה ניטל מחלקו בעולם הבא. וכך פירש רש"י בפרק ד, משנה ה').
רבינו בחיי (אבות א, יג)
הביא גם הוא את שלושת הפירושים, והאריך מעט בפירוש השלישי על השימוש בשמות ה', והוסיף שהמשתמשים בשמות אלו לצרכיהם מאבדים עולמם ואחריתם רעה והעיד "וזה ראינו בעינינו ושמענו באזנינו ואבותינו ספרו לנו":
"ודישתמש בתגא חלף – (1) וכן תלמיד חכם שהוא משתמש בכתרה של תורה ורוצה ליהנות בכבוד תורתו ימיו מתקצרין שהרי הוא מעיד בעצמו שאין לו יראת התורה ולא יראת השי"ת וכן כתוב (קהלת ח, יג) ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני אלקים וכן מצינו (נדרים סב, א) בר' טרפון שדאג כל ימיו על פעם אחת שניצל מן המיתה בכבודה של תורה. (2) או יאמר ודאשתמש בתגא חלף – המשתמש בתלמיד חכם שהוא כתרה של תורה חלף וכן מצינו באברהם שנענש על שנשתמש בתלמידי חכמים שלו בני ביתו וכן דרז"ל (נדרים לב, א) וירק את חניכיו עשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר (בראשית י"ד) וירק את חניכיו ("שהוליכן למלחמה, כדכתיב וירק את חניכיו דהיינו בני אדם שחנך לתורה". ר"ן שם), לפי שתלמיד חכם כלי תשמישו של הקב"ה וק"ו ומה מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בכתרו ולא בשרביטו (סנהדרין כב, א) המשתמש בשרביטו של מלכו של עולם עאכ"ו שהוא חייב מיתה. ועוד דרשו רז"ל (נדרים סב, א) ודישתמש בתגא חלף המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם ק"ו מבלשצאר ומה בלשצאר ע"י שנשתמש בכלי קדש שנתחללו שנאמר (יחזקאל ז' כ"ד) ובאו בה פריצים וחללוה, נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה שהיא קדש לעולם עאכ"ו. (3) ועוד דרז"ל (אבות דר' נתן יב, יג) ודישתמיש בתגא חלף – מלמד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא, וכן מן הידוע בכל אלו שהן מתעסקין בשמות ומשתמשים בכחות שהם חטאים בנפשותם ומאבדים עולמם בשעה אחת, ואחריתם לרע, וזה ראינו בעינינו ושמענו באזנינו ואבותינו ספרו לנו, ולכך ראוי לו לאדם להיות ירא וחדר לדברים שלא ישתמש בהם בהגייה אלא אם כן היה צורך גדול להצלת נפשות. או לקדש את השם יתברך".
מאירי (בית הבחירה אבות א, יג)
הביא גם הוא את שלושת הפירושים הנ"ל:
"ואמר ודישתמש בתגא חלף – (1) פירוש כל שהוא מקבל תשמיש מצורבא מרבנן שהוא נקרא עטרה על שם שהוא מעטר את מקומו ומהדרו חלף ר"ל שיענש בכך, אא"כ הוא תלמידו. (2) ויש מפרשים תגא על התורה כל שנהנה בכבוד התורה כמו שמצינו ברבי טרפון (נדרים סב, א) שהיה צועק אוי לי שנהניתי בכבוד התורה וכ"ש (אם) הוא מתכבד בה ומתגדל על שכניו בסיבתה. (3) וכן בברייתא פי' שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא. וראשון עיקר.
וכן כתב המאירי בפרק ד, משנה ה. והרחיב בפירוש השני על הנהנה מכבוד התורה ומקבלת שכר על לימודה והביא עוד מהגמ' מעשים שלא רצו להנות מכבוד התורה כלל.
מגן אבות לרשב"ץ (אבות א, יג)
מביא גם הוא את שלושת הפירושים הנ"ל ל"אישתמש בתגא חלף":
"(1) בפ' בן זומא (אבות פ"ד מ"ה) היא מתפרשת משנה זו על מי שעשה מהתורה כלי למעשהו ואינו עוסק בה אלא להנאתו וכיון שהוא משתמש בכתרה כמו שנשתמש בשאר כליו והוא מבזה את התורה ראוי לו שיעבור ויחלוף מן העולם, פי' "תגא" כתר בלשון ישמעאל…
(2) ובגמ' מגילה (כח, ב) פ' בני העיר פירשו זה במי שמשתמש בת"ח דאמר ריש לקיש ודישתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות. וכן אמרו בנדרים (לב, א) מפני מה נענש אברהם אבינו מפני שעשה אנגריא בת"ח פי' שהוציאם שנאמר (בראשית יד יד) וירק את חניכיו. וכ"א באסא פ"א מסוטה (י, א), לפי שת"ח הם כלי תשמישו של מלכו של עולם וכמו שאין רוכבין על סוסו של מלך כמ"ש בסנהדרין (כב, א) פ' כ"ג ואין משתמשין בשרביטו כן אסור להשתמש בת"ח, ועל כן אמרו בפרק בני העיר (מגילה כח, ב), לישתמש איניש במאן דתני ארבעה, פירוש, ארבעה סדרים, ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה, פירוש, שיודע פירושיהן ותלמודן. ויש נותנים סימן לדבר, תג"א – ראשי תיבות: תלמיד גברא אחרינא – שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו.
(3) ובברייתא (מגילה כח ב) שנינו, ודאשתמש בתגא חלף, אבד והלך לו – שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא".
רבי יעקב ב"ר שמשון (אבות א, יג)
הביא גם את שלושת הפירושים הנ"ל, הבאתי את הפירוש השלישי הנוגע לסוגיא שלנו:
"…ובברייתא שנינו ודי ישתמש בתגא חלף – אבד ואזיל ליה, מלמד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא".
רבינו יונה (אבות א,יג)
הביא רק את הפירוש הראשון שרותם את כבוד התורה לכבודו ולצרכיו:
"ודישתמש בתגא חלף – המתכבד בכתרה של תורה ונהנה בכבודה ועושה אותה ככלי לעשות בו צרכיו הרי זה נספה כדתנן לקמן אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם עצים וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף:
רמב"ם פירוש המשנה (אבות א, יג)
רומז לפירושו העיקרי על "אישתמש בתגא חלף" שהוא קבלת שכר מלימוד תורה:
"ומי שמשתמש בכתר – יאבד, רצונו לומר: מי שיקח לו התורה לפרנסה, וזו היא כוונתו בזה המאמר, כמו שיתבאר בזו המסכתא (וכפי שמרחיב מאד בפירוש הזה בפרק ד, משנה ה'). ונאמר בו על דרך הסימן: תלמיד גברא אחרינא, כלומר שאין מותר לו להשתמש בתלמיד חכמים אלא אם כן הוא תלמידו".
מרכבת המשנה (לר"י אלאשקר אבות א, יג)
"ודישתמש בתגא חלף, יש מי שפירש המשתמש בכתרה של תורה. וכפי זה הדבר כפול, שכבר אמר נגד שמה וגו'. ועוד י"ל שזו אזהרה למשתמש בת"ח, וכבר אחז"ל (נדרים לב, א) מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מפני שנשתמש בת"ח, שנאמר וירק את חניכיו (בראשית יב, יד). ויש מי שפירש זה המשתמש בשמות הקדש, או בתגי התורה, שכל תג יש לו סוד נעלם".
מדרש שמואל (לר' שמואל די אוזידא 1545-1604)
על המשנה (אבות א, יג) מביא פירושים של כמה ראשונים על "ודאשתמש בתגא חלף":
"וה"ר ברוך ן' מלך ז"ל כתב: "נגד שמא – מי שמשתמש בשם המפורש. א"נ כיון דכתיב כי ביה ה' צור עולמים ואמרינן בשתי אותיות ברא הקב"ה שני עולמים, העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"א, והן אלו שתי אותיות משמו של הקב"ה ולפיכך כינה אותם "שמא", וכן פירש נגד שמא נגיד וגדול בעולם הזה ברור לו שאבד שמא כלומר אבד שכרו מן העוה"ב שנברא ביו"ד שהוא שמא וכן למפרע אבד שמא בעולם הזה ברור לו לאדם כי נגיד וגדול יהיה לעולם הבא. אי נמי העושה לו שם גדול בעולם נותנים עליו עיניהם ואבד שמיה כדאמרינן לעולם הוי קבל וקיים פירוש לעולם תהיה בסתר בקבל ובחשך ותהיה קיים לעולם עכ"ל. והחסיד ה"ר יוסף ן' שושן ז"ל כתב… ודאשתמש בתגא וכו' שלא ישתמש אדם בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה כי כל הכתרים זולתה אינן כלום עכ"ל".
המהר"ל בדרך חיים (אבות א, יג)
ביאר שהמשתמש בכתרה של תורה לצרכיו ולכבודו ראוי למות משום שהתורה היא נבדלת ואין לה חיבור עם הגוף החומרי. לא הזכיר עניין שימוש בשמות ה':
"ואמר עוד ודאשתמש בתגא חלף. בגמרא בפרק בני העיר (מגילה כח,ב) תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ריש לקיש והמשתמש במי ששונה הלכות ע"כ. ופירוש זה כי לכך חלף מן העולם מפני שהתורה יש לה קדושה אלוהית… והטעם שהוא חייב מיתה, כי האדם שהוא בעל גוף וחומר, ואין ראוי שיתחבר אל הדבר שהוא קודש ונבדל מן האדם והוא חלק שמים… ולכך קאמר ודאשתמש בתגא חלף שהתורה היא שכלית ונבדלת מן האדם שהוא בעל חומר ואין לאדם בעל חומר מציאות עם התורה… הרי המשתמש בדבר שהוא נבדל קודש מאחר שאין לו חבור עמו הוא נדחה ונעקר מן העולם…".
גאונים, ראשונים ואחרונים על דאישתמש בתגא חלף בהקשר לשימוש בשמות
תשובות הגאונים סימן קטו
רב האי גאון נשאל על אודות אמיתת עשיית פלאות בעזרת שימוש בשמות הקדושים בזמנו, והשואלים טוענים שיש בידם עדויות רבות על מקרים כאלו שנעשו על ידי גדולים. והשיב להם כי מה שראו או שמעו זה תימה והכל הבל ורוח כי הדברים נחקרו ונבדקו על ידו ועל ידי רבותיו ולא נמצאו אמיתיים. אבל בדורות קודמים אכן נעשו פלאות בשימוש בשמות קדושים, אבל בדורות שלנו אין להשתמש בשמות אלו כלל
"כי כמה נתעסקו בהם ואבדו מהרה, וכל זה בעבור קדושת השם וקדושת השכינות והמלאכים אשר סביבותיהם וקדושת המרכבה, וכי העוסק במעשה הזה המלאכים רוגשים סביביו… וכן חזקה ומסורת שכל שאינו ראוי ומתעסק בשם המפורש מיתתו קרובה, ואפי' צדיק גמור טהור ונקי, שנינו ודישתמש בתגא חלף"
והוסיף שגם בזמנם נזהרו להשתמש בשמות אלא לצורך גדול מאד, והביא ראיה לכך מהגמ' בסוכה (נג, א-ב) גבי דוד המלך שבשעה שכרה את השיתין במזבח עלה התהום וביקש לשטוף את העולם, ושאל דוד האם יש מישהו שיודע האם מותר לכתוב שם על חרס ולזרוק לתהום כדי שלא יחריב את העולם, וכולם חששו לומר מחמת הפחד, עד שאחיתופל נשא ק"ו – ומה לעשות שלום בין איש לאישתו אמר הקב"ה ימחה שמי על המים, כל העולם כולו שעומד ליחרב על אחת כמה וכמה:
"שאלה לרבינו האיי ז"ל: שאלנו מאדונינו על אודות השם וכי כמה שמות יש מי שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותן אלא בדרך אות ומופת, כגון המחביא את עצמו מן הלסטים והאוסר אותם, והשיב כי כל אלה וכיוצא בהם דברים בטלים, ואמר כי אפילו הם צדיקים גמורים אין נעשה להם כזאת. ותמהנו מזה כי כמה מחכמי ארץ ישראל ומחכמי ארץ אדום אנשים חברים חכמים ונאמנים מגידים כי ראו זאת בפרהסיא… (כאן מביא עוד דוג') וכמה וכמה דברים מגידים ממה שראו וממה ששמעו מאבותיהם ומקפיצת הדרך… ודבר ברור ומפורסם לאנשי ספרד ומסורת בידם מאבותיהם כי מר נטרונאי גאון ז"ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל ורבץ תורה וחזר וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך. וכמה ספרים מצויין אצלינו כתוב בהם מהשמות וכמה שמות מלאכים וצורת חותמות ואומר הרוצה לעשות כך והרוצה להגיע לכך יכתוב כך וכך כמו זה על כך וכך ויעשה כך ויתקיים לו המעשה. והיו הזקנים ואנשי היראה כשרואים אותן הספרים מתפחדים מהן ולא מגיעים אליהם, ואומרים כי פלוני עשה מעשה כך וכך כמו זה הכתוב בספרים ונתקיים המעשה אבל נסתמו עיניו, ויש מי שלא הוציא שנתו, ויש מי שלא הוציא שבתו לפי שלא היה בטהרה בעת שזכר את אותו השם, ואם על כל זה יאמר אדוננו דברים בטלים? אדוננו יודע באמת וחכמתו למעלה ממה שהגיע לנו!… (מאריך בדוג' מהש"ס על שימוש בשמות קודש)
ולענין השם שאמר אדונינו שפירש אותו לצדיק הזקן רבינו נ"ע ואמרינן (קידושין עא, א) כי מי שיודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה יהיה אהוב למעלה וכו', זו הידיעה מה היא? ידיעת צירופו וחיבור האותיות עד שיזכור אותם כמה שפירש אדונינו, או יש ידיעה אחרת? ועוד מי שהיו בו המידות התמימות וזקן, ושבור לב וכל מידות השבח שרוצה להתפלל בו ולהתחנן בו ולבקש מהקב"ה בקשה, היאך אומרו, בתוך התפלה מחוברת כגון סליחות ורחמניות ומזכיר הצורך שיש לו והצרה שהוא בה ומזכיר אותו השם במקום שיאמר יי', או בשמנה עשרה זוכר אותו בברכה מה שראוי להזכיר בה הדומה לה, כגון תפלה על החולה בברכת חולים וכן כל ברכת וברכה מה שראוי להזכיר בה ובחתימות הברכה במקום שרוצה להזכיר יי' יזכור אותו השם?… (כאן שואלים עוד בעניין שאלת חלום וכו') אדונינו ויבאר לנו כל זה בחכמתו. ואם יזכור אותו השם באותה התפלה של חלום על דרך בקשה והיאך יהיה והיאך יעשה. ואם יראה אדונינו שיכתוב לנו אחת או שתים ממה שאתו וממה ששמע מאיתני עולם אבותיו כי היו עושין אותה והיאך היו עושין אותה כדי שתהא לנו מסורת מפיו הקדוש והטהור, יעשה בחכמתו, כי כמה מצויות אצלנו ואומרין לנו בני ארץ ישראל ונתפחדנו מלהגיע אליהם אלא כדי שנסמוך על פי קדוש וטהור כמו אדונינו…
(וכעת מתחיל להשיב:) כך ראינו כי יש בשאלה זו כמה עניניים, מהם ראוין לתשובה ומהם תואנות ועלילות ודברים שאינן כדי, כגון מה שכתבנו אליכם בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר – כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותן אלא בדרך אות ומופת. והשבנו כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים, ותמהתם עכשיו בשאלה זו כי כמה מחכמי ארץ אדום וארץ ישראל אנשים חכמים חבירים ונאמנים מגידים כי ראו זאת בפרהסיא. ולא ידענו ממי תמהתם, ממנו או מהם, אי מהם תמהתם, כך ראוי. ואם לאו, כי מאחר שעמד בלבכם כי נעשה בשם מעשים שלא יעשו אלא אות ומופת, במה תכירו אותות של נביאים ממה שהדיוטות עושין בשם (היינו בשמות ה'. א.ב) ומה יהיה הפרש בין נביא ובין זולתו?
ודבר זה האמור בשאלה בעבור צדיקים גמורים כלומר האם נעשים נסים לצדיקים גמורים חלוקה היא בין חכמי שיקול הדעת. י"א כי אפשר שהקב"ה עושה ניסין לצדיקים שהן כאותות הנעשות לנביאים, וי"א כי האותות אין נעשות אלא מופת להפריש בין שקר לאמת ולהיות אות למדבר בשם אלוהים אשר הוא שלחו באמת… ויש דברים שאי אפשר היותם כל עיקר כאשר אמרתם, כי יש שאומרים שם ומחביאין עצמם מן הלסטים. ודברים הללו צריכין פרט, כי אם כן אומרים שעיניהם חשוכות כמו מוכה בסנוורים שאינו רואה לא את אילו ולא את זולתם, עיקר דבר זה חולי הוא ומצוי בעולם, אבל להיות שני בני אדם זה רחוק כמו זה ושניהם גופים עבים, ולא כראי הרוח שאינה עבה ואין בה שהוא קטן מלהראות, ולסטים רואין את זה שלא אמר שם (משמות הקודש) ואין רואין זה שאמר שם, דבר זה אי אפשר להיות כל עיקר, כי ההרגשה אינה דבר שניתן לזה ולא ניתן לזה. ואם יאמר לך אולי יש כנגדך ברחוק ארבע אמות פיל וגמל מתנגחים ואתה רואה זבובים ויתושים שהן רחוקים מאותו המקום ואי אתה רואה פיל וגמל קרובים, ההיתה אומ' אולי יש כן אבל לא השליטני הבורא לראותו, הלא תדע כי המדמה כזאת בשוטים הוא נחשב. … ובדעתכם כי אדם יש בו דעה לא יחשוב כזאת תדעו כי זאת דבר שאי אפשר להיות, והטוען כי איפשר להיות כן כטוען כי הייתי ביום הזה בבבל מבקר עד ערב וגם ביום זה הייתי במדי מבקר עד ערב אבל במעשה נס ובאמירת שם, וכל אלה דברי רוח.
וודאי כי יש דברים שהן גופן דקיקין וקלין כמו הרוח שאין במאור עיני אדם כח לראותם, וכשחפץ הקב"ה להוסיף במאור עיני אחד לראותם מוסיף ורואה אותם אותו אדם שנפקחו עיניו יותר מחבירו, ולפיכך כתיב (במדבר כב, לא) "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך" – כי המלאכים כרוח הם שאין מאור עיני האדם שולט בהם אלא מי שמשנה יוצרו את מאור עיניו ממאור עיני אדם. וגם משום כן כתיב (דניאל י, ז) "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה" – כי אם לא במחזה ראה שינה הקב"ה את מאור עיניו, ואם במחזה נבואה הרי הוא כחלום ותמהנו כי חרדה גדולה נפלה עליהם. וכן לעניין "פקח נא את עיני הנער וירא" שאמ' אלישע (מלכים ב ו, יז) אבל להתכסות מאדם זה דבר שהוא נראה לאדם זה כמהו והם שניהם במרחק אחד מן הנראה ומאור עיני שניהם שוה, זה דבר שאי איפשר.
וזה שכתבתם כי הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל בנוסחים נראה, ואותם הנוסחים או כיוצא בהם אצלינו הם ויש בהם עוד דברים אחרים, ומהם כי שם זה אתה אומרו על המת והוא חיה. והמעידים עדיכם נתביישו להעיד כי ראו מי שיאמר את השם על המת וחיה, ואין טענותיהם של אילו ראיה על מה שכתבנו אליכם. והמסורת שהזכרתם כי ביד אנשי אספמיא בעבור מר נטרונאי ז"ל, שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר אני נטרונאי, ואלו היה מר נטרונאי נודע בכמו אלה לא נכחד ממנו, כי לא שמענו עליו מדרכים אלו כלום, אבל למר משה הכהן ז"ל היו טוענים כי היה רגיל בקמיעין ובלחישות וכיוצא בהן, וחקרו קדמונינו הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות אלה דברים שאי אפשר לכמותן להיות. ובישיבת סורא היו דברים הללו רחבים כי הם קרובין למדינת בבל ובית נבוכדנצר ואנו רחוקים משם. וקפיצת דרך אינו מן הדברים שאי אפשר, וכבר שמענו על אנשים כאשר שמעתם, והרבה חקרנו ושמענו מאבותינו ואבות אבותינו שחקרו על זאת ושמו לב לחקור ולבדוק ולא ראו אמיתת דבר זה.
ואשר הגידו לכם כי הים נח מזעפו וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאד. וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד, טו). ואלו היה לדבר זה אמתה לא נכחד ולא נסתר, וחסים אנו עליכם מהאמין באלה.
והנוסחים שראיתם הרוצה לעשות כך וכך, יעשה כך וכך, הרבה מאד יש אצלנו מזאת כאשר נקרא ספר הישר ואשר נקרא חרבא דמשה אשר תחלתה ארבעה מלאכים ממונים על החרב, כי יש בה גבהות ונפלאות ובספר הנקרא רזא רבה חוץ מן המחותכות והפרטים שאין להם קץ ולא מספר, והרבה יגעו והוציאו שנותיהן ולא מצאו אמתה לדבר. אבל קמיעין מומחין לרפואות ולחכמה ולשמירה ולדברים אחרים יש ורובן תלויין בכותב ודאיתמחי גברא – טפי שכיח מדאתמחי קמיעא. ואף גם זאת לא לעולם כסדר אחד מועלין, אלא יש עיתות שאין מהנין כלום. וכל מי שיאמר לכם חוץ ממה שאמרנו אל תאמינו בו ואל תסמכו על דבריו כי טענות הרבה יש בדבר הזה ודבר אמת מועט הוא מאד וביותר בדורות הללו שאין הלבבות שלמין. וודאי הדבר עדינו כאשר אמרתם כי יש ספרים ושמות וחותמות והיכלות רבתא, והיכלות זעירתא ושר תורה ומשניות אחרות שהרואה אותם מתפחד מהן, וכך היו קדמונינו ואף אנחנו כן שאין אנו מגיעין אליהם אלא בטהרה וברתת ובזיע, וגם שמענו שמועות חזקות כי כמה נתעסקו בהם ואבדו מהרה, וכל זה בעבור קדושת השם וקדושת השכינות והמלאכים אשר סביבותיהם וקדושת המרכבה, וכי העוסק במעשה הזה המלאכים רוגשים סביביו כדתנו רבנן (חגיגה יד, ב) מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה ר' אליעזר בן ערך מחמר אחריו, אמר לו ר' שנה לי פרק אחד ממעשה המרכבה, א"ל ולא כך שניתי לכם ולא במעשה מרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, א"ל ר' הרשיני שאומר לפניך דבר ממה שלמדתני, א"ל אמור, מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ונתעטף וישב על האבן, א"ל ר' מפני מה ירדת מן החמור? א"ל איפשר שכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור? מיד פתח ר' אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירדה אש וסיבבה את האילנות, ובסוף מעשה זה מפורש "וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע ור' יוסי הכהן אמרו אף אנו נפתח ונדרוש במעשה מרכבה ואותו היום תקופת תמוז היתה ונתקשרו שמים בעבים והיו גשמים מזלפין ויורדין והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין כבני אדם שבאין לשמוע ולראות במזמוטי חתן וכלה". וכן חזקה ומסורת שכל שאינו ראוי ומתעסק בשם המפורש מיתתו קרובה, ואפי' צדיק גמור טהור ונקי, שנינו (אבות א, יג) ודישתמש בתגא חלף, ושנו בו רבותינו (נדרים סב, א) קל וחומר מבלשאצר שנשתמש בכלי בית המקדש שהן מעשה בשר ודם ויש להם דמים ויש להם חליפין, שניטלו חייו מן העולם…
ותמהנו מאשר הזכרתם עזקתא דשלמה דכתיב עלה שם המפורש (הטבעת של שלמה שהיה כתוב עליה שם המפורש כמבואר. בגיטין סח, ב), האין אנו יודעין כי השם נעשו בו כמה דברים נפלאים? ואי אתם צריכין למעשה זה דאשמדאי שיש בו דברים שאינן נכונים. הנה מעשה דאחיתופל דפרק החליל (סוכה נג, א-ב) ממנו אנו למדין תלמוד ברור שאסור להשתמש בשם אלא בעבור דבר גדול מאד כמה שאמרו חכמים בשעה שכרה דוד שיתין נבקע תהום וביקש להחריב את העולם, אמר דוד מי שרי למכתב שם ואשבועיה לתהומא דניחות וניקום בדוכתיה? ליכא דאמר ליה ולא מידי, אמר כל היודע בדבר זה ואינו מגיד יחנק בגרונו! ונשא אחיתופל קל וחומר מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה הקב"ה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים כל העולם על אחת כמה וכמה, אמר ליה שרי, כתב שם אחספא ושדייה לתהומא ונחית תהומה וקם בדוכתיה, כיון דחזייה דוד דעמיק טובא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה.
וגם למדנו שאין אומרים שם המפורש בגבולין כי במדרש (יומא סט, ב) ויברך עזרה את ה' האלהים הגדול (נחמיה ח, ו) אמרו מאי גדול? אמר רב יוסף ברוך ה' המבורך, רב מתנא אמר ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם (דברי הימים א טז, לו). אמר ליה אביי לרב דימי אימא שגידלו בשם המפורש? אמ' ליה לפי שאין אומ' שם המפורש בגבולין, ומקשינן ולא? והכת' (נחמיה ח, ד) ויעמוד עזרא על מגדל עץ ואמר רב יהודה אמר שמואל שגדלו בשם המפורש, ומפרקינן התם הוראת שעה היתה דכתיב (שם ט, ד) ויזעקו בקול גדול אל ה" אלהיהם. ואעפ"י שחזרנו ואמרנו במערבא אמרי גדול שגידלו בשם המפורש, כלומר כי אמר את השם הגדול. אבל למדנו כי במקומות אחרים אין אומרים שם מפורש. וכל רבותינו ואבותינו אוסרים להזכיר שם מפורש בבבל וכשמזכירין אין אומרין אלא אתניק (?), כי מועתק הוא בקריאתו והגיונו ומסור מאחד לאחד. ואין אומר אותו אלא בקדושה ובעת צרה ולא בכל עת וענין בהאמרו… ומי הוא זה בדורות הללו שאומ' שם המפורש על הים וינוח על החי וימות וכיוצא באילו המעשים, אין אלו כלום אלא דברי שוא, אל תאמינו בם".
סמ"ג (עשין יב)
הביא גם הוא את דברי האבות דר' נתן:
"גרסינן בנדרים (סב, א) המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם[1]… ומפרש לה בפרק בני העיר (מגילה כח, ב) דגרסינן שם תנן במסכת אבות (א, יג) ודאשתמש בתגא חלף אמר ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות, ופירש בערוך (ערך תג) המשתמש בכלי שהוא מוכתר בכתר של תורה, ראוי להריגה. ובאבות דר"נ (פי"ב הי"ג) דורשו למשתמש בשם המפורש."
הסמ"ק במצווה ג'
כשעוסק במצוות אהבת ה' ומסירות נפש, מביא אגב אורחא את הסיפור על רבינו יהודה החסיד שהקפיד על תלמידיו שהשתמשו בשמות ה' לצרכיהם:
"וראיה מרבינו יהודה חסיד שהזהיר לתלמידיו שלא לילך לחופה מפני לסטים שבדרך, והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את השם, הלכו והזכירו ונצולו, בחזרה אמר להם אבדתם העולם הבא אם לא תשובו בלא שום הזכרת השם ותמסרו נפשכם להריגה והלכו ונהרגו".[2]
ספר העיקרים (מאמר א פרק יח)
עוסק בעניין האותות שיעשה הנביא, ובסוף דבריו מביא את ענייני השימוש בשמות הקדושים.
"…או על ידי שם משמות הקודש, כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם ברצונו של מקום כנביאים, או לכבודו של מקום כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו… אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת בחצי ימיו ונופל ביד שונאיו וסוף שיחתום ברע, אמרו רז"ל ודישתמש בתגא חלף, והרי זה כמי שגנב טבעתו או כליו או חותמו של מלך ומשתמש בהם, שהוא חייב מיתה, ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יבמות (מט, ב) אמר שם ואבלע בארזא, נענש ונפל ביד שונאיו והרגוהו כמו שנזכר שם[3]. והבן זה מאד, כי בדבר הזה יבחן המשתמש בשמות שלא ברצונו של מקום, בשימות מיתה משונה או יכרת בחצי ימיו. וזה הדבר נבוכו בו רבים ולא ידעו איך אפשר שישתמשו הפריצים בשמות ויגיע המעשה על ידם, אחר היות הנביאים משתמשים בהם לפי מה שנמצא לקדמונים ונרמז בפסוק ויסע ויבא ויט…".
שו"ת מן השמים סימן ט (עם הערות הרב ראובן מרגליות. מוסד הרב קוק)
שאל בעניין שימוש בשמות הקודש, והשיבו לו "קדוש קדוש ה' וכו' והוא לבדו יעשה לכם כל צרכיכם", כלומר שהטוב ביותר הוא לפנות אל ה' בתפילה והוא יענה לנו לכל צרכינו, ולא להשתמש בשמות הקדושים:
"ועוד שאלתי על השם הקדוש בן ארבעים ושתים אותיות אם מותר להשתמש בו להשביע המלאכים הקדושים הממונים על התורה להתחכם בכל מה שילמוד, ושלא ישכח מה שילמוד, וגם להשביע בו המלאכים הממונים על העושר ועל ניצוח האויבים, ועל מציאת חן בעיני השרים, או אם אסור להשתמש בו באחת מכל אלה. והשיבו: קדוש קדוש קדוש השם ה' צב-אות והוא לבדו יעשה לכם כל צרכיכם".
ובהערות שם הביא הרב ראובן מרגליות מדברי המקובלים שמי שכן השתמש בשמות ה', זה היה או בזמן שהיה אפר פרה אדומה ויכל להיטהר, או באדם שיודע שאין בו שום חטא ועוון שלא יוכל המקטרג לקטרג עליו:
"עיין שער רוח הקודש למהרח"ו שער ז' (י"ג ע"ב) שכתב: שאלתי למורי ז"ל על ענין השימוש בקבלה מעשית הנאסרת בכל ספרי המקובלים האחרונים, ואיך ר' ישמעאל ור' עקיבא ע"ה בפירקי היכלות היו משתמשים בשמות נוראים לענין זכירה ופתיחת הלב? והשיב לי כי בזמנם היה אפר פרה והיו נטהרים מכל הטומאות לגמרי, אבל אנחנו כולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה ליטהר מטומאת מת, ומה תועלת כשנטהר משאר הטומאות ועדיין טומאת מת במקומה עומדת ולכן אין לנו רשות בזמנים אלו להשתמש בשמות הקדושים, והמשתמש בהם ענשו גדול. וע' בס' מדבר קדמות (של החיד"א מערכת א אות כו) שכתב: פשיטא לי דרבינו האר"י ז"ל היה נטהר באפר פרה ע"י אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא כו'. והר' אליהו די וידש (בעל ה"ראשית חכמה") הגיד לי כי גם הוא שאל למורי ז"ל שאלה הנזכרת כי הרי מצאנו ראינו הראשונים כולם היו משתמשים בשמות? והשיב לי כי כל אדם שיוכל לקיים בעצמו "על כן עלמות אהבוך" ניתן לו רשות להשתמש בהם, והעניין הוא כי אמרו חז"ל (עבודה זרה לה, ב) אל תקרי עלמות אלא על מות שאפי' מלאך המות נעשה אוהבו של הצדיק, והנה מי שאין בו שום עון כדי שהמקטרג לא יוכל לקטרג עליו לפני הקב"ה לומר לפניו הנה פלוני בן פלוני משתמש בשמותיך והנה ביום פלוני עבר עבירה פלונית כי אז יענשוהו מן השמים אם ישתמש בשמותיו יתברך, אבל אם אין בו שום עון כלל ואין עליו שום קטרוג כו' הנה איש כזה יוכל להשתמש בשמותיו ית' ולא יענש…
ובשולחן ערוך להאריז"ל הובא שאלו תלמידיו את אדונינו מורנו ורבינו אם יש רשות להשתמש בשמות הקדושים לא לשום פעולה ח"ו כי אם להשיג חכמת תורתינו הקדושה? והשיב חס מלהזכיר הגם שאנחנו בארצנו הקדושה ונוהגים בפרישות עם כל זה אין לנו אפר פרה…". ויעוין בשער רוה"ק למהרח"ו שער ז' שכתב פעם אחרת השיב מורי ז"ל לאיש הנזכר על שאלה הנזכרת דע כי כל השמות והקמעין הנמצאים עתה כתובים בספרים הם מוטעים ואפילו השמות והקמעין שנתנסו והומחו ע"י מומחה יש בהם טעויות רבות, ולכן אסור להשתמש בהם, ובשולחן ערוך האריז"ל שאמר כי יש בידו לתקן ספר רזיאל וס' ברית מנוחה אבל לא רצה לתקנם לבל ישתמשו בהם".
ספר הפליאה
בהקדמה לספרו עוסק בעניין מי הראוי לעסוק בחכמת הקבלה, ובין דבריו יוצא כנגד העוסקים בשימוש בשמות ה':
"כי אין ראוי לכל אחד ללמוד זאת החכמה הקדושה (חכמת הקבלה), אשר מעיני כל חי נעלמה ונסתרה, וגם יש בו סכנת נפשות, כל שכן אלו האנשים אשר הולכים אחר שמות ופעולות וקמיעות, ובודאי שאין ראוי לאדם להשתמש בהם, כי יכרתו חייו ח"ו, וכל שכן מי שעושה השבעות המלאכים, הם מפסידים את עצמם בעולם הזה ובעולם הבא, וראיה לדבר כי אין להם במעשה ידיהם ברכה כלל, אלא הם הולכים ומתדלדלים ועניים כל ימיהם, וכבר אמרו חכמינו ז"ל ודאשתמש בתגא חלף. רק לזה הורשה להשתמש בהם לצורך גדול, או לסיבת הציבור, ואף בזה יעשה בקדושה ובטהרה ובתענית ובשינוי בגדים, ובמקום שאין אשה, ויהיה יחידי, ויותר טוב שיהיה עמו חבר טוב שיהיו יושבים ומלמדים זה את זה, שלא יבואו לידי מכשול וילכדו בגיהנם ח"ו… (כאן כותב גם בעניין הקמיעות) וכל מי שיאמר לך בזה הענין בפנים אחרות, אל תאמין לו ואל תאבה לשמוע לו ושקץ תשקצנו וכו'. וכל מה שהורשה לך (השימוש בשמות) אין לו רשות כי אם בעבור קדושת השם וקדושת השכינה ומלאכים המסבבים הקדושה, וקדושת המרכבה… גם חזקה ומסורת בידינו שכל מי שאינו ראוי ומתעסק בשם המפורש, מיתתו קרובה לבוא אפילו הוא צדיק ונקי גמור, וכן שנינו ודאשתמש בתגא חלף[4], בקל וחומר מבלאשצר שהשתמש בכלי קודש של בית המקדש שהם מעשה אדם, ויש להם דמים בחליפים, ונטל חייו מן העולם, וכל רבותינו ואבותינו אוסרים להזכיר שם המפורש, כי קריאתו והגיונו הוא מהותו יתברך לעד, ומסור מאחד לאחד, ואין להזכירו אלא בקדושה ובטהרה בעת צרה ח"ו ולא בכל עת, עכ"ל."
חיי עולם הבא (לרבי אברהם אבולעפיה, היה רבו של ה"שערי אורה" 1240-1291):
כיוצא בזה כתב הרב אברהם אבולעפיה ב"חיי עולם הבא" (עמ' קי"א במהדורת ירושלים תש"ע) אזהרה חמורה נגד המשתמשים בשמות הקודש לצרכים גשמיים ולענייני העולם הזה:
"אבל המבקש החכמה המסורה בידינו ע"פ השם (שימוש בשמות ה'), לפעול בה כל דבר לכבוד השם – הוא מקדש את השם. אבל אם הוא מבקש חכמת השם לעשות בו עניינים גופניים שמועילין לעושר או לרוב חיים או לבנים ובנות או לאהבה ושנאה או להרוג שונאו, והוא מכוון בזה לכבוד עצמו או לכבוד בני אדם או לתועלתו או לתועלתם מבלתי היות שם שום סבה אמיתית, ולא דרך לכבוד השם, והוא עושה זה טרם השיגו מהשם שפע או רוח מהשם המפורש, ואעפ"י שהוא אומר בפיו או חושב בליבו שהוא מזכיר את השם לכבודו ואין הדבר כן, ועלה בידו פעולה מהזכרת השם הנכבד והנורא, הרי זה האיש הפושע הרשע והטמא מחלל את השם הנכבד והנורא ומשתמש בשמו הגדול לשוא. ועליו נאמר "לא תשא את יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות ל ז). וזה האיש ארור הוא לה' אלוה"י הצבאו"ת אשר… ומוחרם הוא מפי כל שרף וכל מלאך, ובשמתא יהיה מפי כל נביא וחכם, וארור ומקולל ומוחרם יהיה מפי כל תלמיד שיראה הספר הזה. אבל המבקש ללמוד לשם שמים, ברוך ומבורך יהיה מפי השם ומפי העליונים ומפי תחתונים אם ישתמש בשם השם לכבוד השם ב"ה…".
מהר"מ חגיז (בהערותיו על הספר מגן דוד לרדב"ז. באות ו')
בעניין שם המפורש ומבאר שהשם היסודי הוא שם בן 4 אותיות – הויה, ואחריו שם המפורש (שמפרש את השם היסודי) הוא בן 22 אותיות, וביותר פירוט שם בן 42 אותיות והשם הכי מפורש הוא בן 72 אותיות, ומוסיף הרדב"ז "ולפי הפירוש ישתנו הפעולות כפי צורך העולמות ומעשה התחתונים. אשרי מי שזכה להם ולפירושם, ועליו כתוב אשגבהו כי ידע שמי". ועל דבריו אלו כתב מהר"מ חגיז בחריפות כנגד המשתמשים בשמות הקודש:
"והזהר בני מאד ושמור נפשך מלהשתמש בשמות, כי תאבד עולמך ולא תועיל ולא תציל כלום, ותוציא לעז על השמות, כי אין מי שיודע בזה דבר. ומה שתמצא בזה כתוב בספרים, אין שם דבר הראוי לסמוך עליו, כי העיקר הניחו אותו מבחוץ ולא כתבוהו, לפי שהם דברים נמסרים מפה לפה. וידעתי נאמנה שיש בכח השמות לשנות הטבעיים וסדרי בראשית ולעשות כל בקשה ושאלה, אבל אין יודע ואין מבין הדבר על בוריו. גם אין להטריח אדם את קונו[5], והחסידים הראשונים לא היו משתמשים בשמות אלא לצורך גדול, ובזמן השמד והסכנה. וכתבתי זה לפי שראיתי בזמני מקצת בני אדם משתמשים בשמות הנמצאים כתובים בספרים בלי קבלה מפה לפה, והנה גמלו לנפשם רעה ויגעו לריק וילדו לבהלה ואבדו את עולמם, והרי הכתוב אומר 'אשגבהו כי ידע שמי' – בידיעה לבד אשגבהו, ולא בהשתמשו בהם, ודעהו".
ש"ך (יו"ד קעט, ס"ק יח)
יורה דעה סי' קעט ס"ק יח, על דברי השו"ע שמותר להשתמש בספר יצירה, מעיר הש"ך שאומנם יש בכח השמות לפעול ועף יכול להיות בזה תועלת להראות כבוד ה' וגדולתו, אבל זה בתנאי שיעשה ע"י צדיקים בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת ה' או מצווה רבה:
"וע"י ספר יצירה מותר – לעשות לכתחילה, דשמות הקדש הם והש"י נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאים, והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הש"י שמו אך שיתעסקו בהם בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת השם או לצורך מצוה רבה אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעו"ה ואפי' בזמניהם מצינו שנענש ישעיהו על זה, וכ"ש בזמה"ז שא"א לנהוג בטהרה ובקדוש' ורחמנא ליבא בעי עכ"ל עט"ז, ודבריו נכונים וכן נמצא בכמה מחברים דורשי רשומות שאין להשתמש בשמות הקדש כ"א לצורך מצוה רבה ודאשתמש בתגא חלף, וכן כתב הרב (הרמ"א) לקמן סי' רמ"ו סוף סעיף כ"א ודאשתמש בתגא חלף י"א זה המשתמש בשמות הקודש. גם בספרי המקובלים מבואר שעוון גדול הוא המשתמש בשמו על כן המונע יבורך".
רמ"א יו"ד (רמו, כא)
"ודאשתמש בתגא חלף וי"א דזהו המשתמש בשמות (אבות דר' נתן, הג"מ הלכות ת"ת פ"ג, ה"י. וסמ"ג עשין יב)."
הגר"א
בהגהותיו לשו"ע (יו"ד רמ"ו, ס"ק ע') מציין לגמ' בסנהדרין קו, א:
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל (במדבר כד, כג) – אמר ר' שמעון בן לקיש אוי מי שמחיה עצמו בשם אל".
וכנראה כוונתו כפי שביאר המהרש"א שם (סנהדרין קו, א), שאוי למי למחיה את עצמו ע"י שימוש בשמותיו של הקב"ה:
"אוי מי שמחיה עצמו בשם אל – רוצה לומר, בשם אל ממש כשתבוא עליהן רעה לכלותן בשביל עוונם הם מחיין ומצילין עצמן בשם אל ממש ופועלים בשמות, וכן הובא במדרשות שעשו כן בשעת החורבן, ואמר אוי לאותן שעושין כן שאינן ראוין להנצל בפעולת השמות".
עיון יעקב (לר' יעקב ריישר בעל השבות יעקב (1655-1733)
אוי למי שחייו ופרנסתו תלויים בשימוש בקבלה מעשית:
"עיין פירוש רש"י ומהרש"א, ועוד יש לומר על דרך דאיתא במדרש רבה קהלת על הפסוק "את הכל עשה יפה בעיתו" דמאן דעסק בקבלה מעשית אסור ליהנות משום אדם כלום דדלמא בעי מן בר נש כלום ולא יהיב ליה ואזיל וקטיל ליה, וזה מי שמחיה עצמו בהנאת פרנסתו בשם אל, ודיבר כן על עצמו שרצה לקבל שכר ממלך מואב לקלל ישראל בשם אל, וכן איתן במדרש מטות (הובא בילקוט דף רג ע"ג) שהשתמש בשם המפורש כשבא ליטול שכר ע"ש".
התורה תמימה (במדבר כד, כג. הערה כט) מביא גם הוא על הפס' "אוי מי יחיה משומו אל" את דברי האבות דר' נתן על המשתמש בשם המפורש לצורך עצמו:
"וגם יש לפרש אוי למי שמחיה עצמו בשם אל – ע"פ מ"ש באבות דר' נתן (ס"פ י"ב) ודאשתמש בתגא חלף, זה המשתמש בשם המפורש שאין לו חלק לעוה"ב, ואין להאריך בזה".
אומנם היד רמה שם (סנהדרין קו, א) מבאר שכוונת הגמ' כך: אוי למי שמחיה ומגדיל את כבודו בשם ה', דהיינו בתורה שלו או בנבואה שלו:
"אוי מי יחיה משומו אל – אוי לו למי שיחיה עצמו בשם אל כלומר למי שרוצה להתכבד ולהחיות עצמו בשם אל בשמו של מקום שנקרא עליו כבלעם שהיה חפץ להחיות עצמו בנבואתו והיינו דתנן (אבות פ"ד) אל תעשם עטרה להתגדל בהם".
שיר מעון (בעל שו"ת התעוררות תשובה, בנו של הכתב סופר)
בפירושו על תהילים (צ"א, יד) מביא את דברי הרמ"א הנ"ל שהמשתמש בתגא חלף והיינו בשמות הקודשים, ומבאר שאין הוא חולק על דברי הש"ך בסימן קע"ט שמתיר להשתמש בהן לצורך קידוש ה' או צורך גדול מאד, אלא כוונתו למי שמשתמש בשמות הקדושים במקום שאין קידוש ה' וכד':
"כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי – י"ל הנה כתב הש"ך ביו"ד סי' קע"ט סקי"ח שאין להשתמש בשמות הקדושים אלא לצורך קידוש השם או לצורך גדול מאד עיי"ש. והנה מי שיודע לשמש בשמות הקדושים לפעול פעולה למצוא מבוקשו על ידיהם ואעפי"כ אינו משתמש בהם יען שאינו רוצה להשתמש לצורך עצמו בקדושת שמו הגדול, רק מתפלל ומבקש רחמים מבעל הרחמים, מן הראוי שהקב"ה ימלא משאלתו, מפני שיש בכחו למלא בקשתו ע"י שמותיו של הקב"ה שנתן בהם הקב"ה כח לפעול פעולות, והוא איננו עושה זה מפני כבוד שמו הגדול. וגם ראוי האיש הזה לכבוד, כדכתיב (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד. והובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו סכ"א ודאשתמש בתגא חלף זה המשתמש בשמות הקדושים, ופשיטא שכוונתו במקום שאין קידוש השם או הכרח גדול כגון לצורך רבים, וכדאיתא בש"ך שם, הוא נענש בקיצור ימים. ולפי"ז מכלל לאו אתה שומע הן שאם יכול לשמש ואינו משתמש מדה טובה מרובה להתברך באריכות ימים. וזה י"ל פי' הכתוב כי ידע שמי, הגם שיודע שמי אעפי"כ יקראני אינו משתמש בשם אלא קורא אלי בתפלה, מבטיחו הקב"ה ואענהו אחלצהו מצרה ואכבדהו שיהיה מכובד, ועוד אורך ימים אשביעהו בזכות זה כאשר כתבנו".
תורת חיים סנהדרין סז, ב
מקשה כיצד רב חנינא ורב אושעיא כל ערב שבת היו בוראים עגל משובח ע"י ספר יצירה, והרי יש בזה כביכול הטרחה כלפי שמיא, ועוד שאמרו באבות דר' נתן על זה 'המשתמש בתגא חלף', ומתרץ שמשום כבוד שבת עשו:
"כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו כו'. משום כבוד שבת עשו כן אבל בלאו הכי לאו שפיר למיעבד הכי כדאשכחן בתענית (כד, א) גבי בריה דרבי יוסי דאמר ליה אבוה אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנן וכו' ואמרו דאשתמש בתגא חלף".
רבי חיים ויטאל בשערי קדושה
בחלק ראשון, שער חמישי אות ג':
"… לא ישתמש בשמות הקודש כלל ודאישתמש בתגא חלף".
וכ"כ בחלק שני, שער שישי:
"המשתמש בשמות הקודש אמרו רז"ל "ודאשתמש בתגא חלף" ונעקר מן העולם, וישתמד הוא או בניו, או ימות הוא או בניו, או יעני הוא או בניו".[6]
וכ"כ בחלק שלישי סוף שער שישי, תחילה ביאר את תהליך ירידת רוח הנבואה והקדושה לאחר חורבן בית המקדש, ומסיים בעניין השימוש בשמות הקודש בזמנינו, ומבאר שיש בכך סכנה גדולה מאד משום שכל הכוחות הללו כיום מעורבים לגמרי במיעוט טוב ורוב רע, ולכן המשתמש בזה כיום עלול לסכן את נפשו (וכמו שהרחיב רב האי גאון לעיל שהמשתמש בשמות אלו "המלאכים רוגשים סביביו"):
"וענין השערים והשמות האלו, פירושן הוא, כי היו משביעים בכח שם קדוש אחד שהוא מן הספירה שבאותה מדרגה אל המלאך המושרש ונחצב משם והוא הממונה על שער הרקיע עצמו שהוא החומר שבמדרגה ההיא, אשר יש לו גם כן שם ידוע לאותו שער, ופותחו, ואז נכנסת מחשבת הנביא דרך שער ההוא מאור לאור עד אור הפנימי של הספירה שבאותה מדרגה, ואז מתפלל ומיחד היחוד הצריך לשם, וכך עולה ממדרגה למדרגה. והנה זה עניין מראות יחזקאל הנקרא מעשה מרכבה… ואחר החורבן היה יחזקאל, והתנבא מן האצילות אחר התלבשו בבריאה והבריאה ביצירה התלבשות גמור, ומאז ואילך אין עוד אור אצילות ובריאה נגלין כלל. ואל זה כיוונו רבותינו ז"ל (סוטה דף מח. סנהדרין דף סא) כי אחר חגי זכריה ומלאכי, פסקה נבואה לגמרי ונשתייר רוח הקודש והוא המשך אורות היצירה עצמם לבדם ומשם ולמטה, וזהו הנקרא בתלמוד (חגיגה דף יד, ב) 'עליית הפרדס' אשר הוא היצירה… וגם לזה היו שמושים ידועים לפתוח השערים שיש מן העולם השפל והעשיה והיצירה וליחד היחודים והתפלות הנאותים כפי עולם היצירה בעשר ספירות שבה, וזהו סוד שמוש 'פרקי היכלות' שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי כנסת הגדולה, ואח"כ נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא כנזכר בתלמוד (חגיגה דף כ"ה) ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרד"ס.
ומאז ואילך נשתמשו בשמושי עולם העשייה לבדה, ולהיותו עולם השפל מכולם וגם כי המלאכים שבה מעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד אלא שהטוב והרע מתדבקים יחד מאד, לכן אין בו השגה כלל, כי אי אפשר להשיג טוב לבדו ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע, אמת ושקר, וזהו סוד ענין קבלה מעשית[7], ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו ומטנפה בסיבת הרע ההוא, וגם אפילו שישיג הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית, ולכן שומר נפשו ירחק מהם, כי מלבד שמטמא נפשו יענש בגהינם, ואף גם בעולם הזה קבלה בידינו כי יעני או הוא או זרעו או יחלה בחולאים הוא או זרעו או ישתמד הוא או זרעו. וקח ראיה מרבי יוסף דילא ריינה ורבי שלמה מולכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם, וכל זה לסבה הנזכרת כי אין טוב בלתי רע, ולא עוד אלא שמכריחים אותן בעל כרחן על ידי השבעות, ואז מפתים אותן ומטין אותן לדרכים לא טובים עד שמאבדים נפשם, וגדולה מזו כי כל דרכי ההשבעות האלו העלימום הראשונים ואין אנו בקיאים היטב בדרכיהן וראוי להתרחק מהם בתכלית".
תיקוני זוהר תקון ס"ו דף צז
מקור חומרת השימוש בשמות הקודש וההשבעות שהביא ר' חיים ויטל הוא מתיקוני הזוהר תיקון ס"ו דף צז (עם פירוש מהמתוק מדבש):
"אמר רבי שמעון ווי לון לאינון דמניחין לאשתדלא באורייתא דאתמר בה ולקח גם מעץ החיים ובפקודין דילה דאינון איבא דאילנא דאתמר ביה ואכל וחי לעולם, ואזלין בתר אלין דמפתי לון מסטרא דנחש הקדמוני דאמרי לון השתדלון במלאכייא (השתדלו בהשבעות המלאכים) דממנן על כוכבייא ושמשא וסיהרא ועל אלין דממנן על רוחין ושדין למיהוי כאלקי"ם יודעי טוב ורע ועלייהו אתמר כה אמר ה' למזבחים ולמקטרים לככבים ולמזלות ולשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר לא צויתי ודא איהו דמני קודשא בריך הוא לאדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגומר. ויש"ו חייבא בהאי הוה משתדל (באלו ההשבעות היה עוסק) ודור אנוש ודור המבול ודור הפלגה וקודשא בריך הוא אעקר לון מעלמא דין ומעלמא דאתי ודא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות מות בעלמא דין ותמות בעלמא דאתי, וחובא דא גרים חורבן בי מקדשא וגלות ישראל בין אומין דעלמא ואתקטילו מנייהו דכל חד הוה מזבח ומקטר והוו נחתין חיילין דלעילא (היו מקטירים לכוחות העליונים ומשביעים אותם והיו יורדים אליהם) וכד הוה נביא מייסר לון מה כתיב בהון ולא שמעו לקול נביא וחוזה, ובמה הוה מייסר לון נביא הוה אומר להון דיהון חזרין בתיובתא ואי לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואינון הוו מזלזלין ביה והוו אמרין אנן אומינן לאלין דממנן על מטרא וכפינן להון לנחתא מטרא, וקודשא בריך הוא אחליף להון לממנן בשליחותייהו בגינייהו (ובגללם הקב"ה החליף את המלאכים הממונים על הגשם כדי שלא יוכלו המלאכים לעשות כרצון אלו המשביעים אותם). ו(בגלל אותם חוטאים) קטיל לון וחריב בי מקדשא בגינייהו וגלו ישראל בין אומין דעלמא, ודא איהו חובא דאדם דגרם ליה חוייא מיתה ליה ולאתתיה דפתי לון בההוא אילנא הדא הוא דכתיב כי יודע אלקי"ם, ובגין דא מני קודשא בריך הוא לבר נש במה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות".
חיד"א (פתח עיניים אבות א,יג)
"ודאשתמש בתגא חלף – כתב רבינו עובדיה אני שמעתי המשתמש בשם המפורש וכו' ואין צורך לשמועה כי כן אמרו באבות דר' נתן פרק י"ב והביאו סמ"ג עשין י"ב. אמנם מהרח"ו זצ"ל בשערי קדושה כתב המשתמש בשמות הקדש אמרו רז"ל ודאשתמש בתגא חלף וכו' וכ"כ הרמ"א בהגהה סוף סי' רמ"ו ביו"ד המשתמש בשמות. אלא שהוא גופיה בדרכי משה שם כתב בשם המפורש. ואתה תחזה מ"ש בשו"ת יכין ובועז ח"א בסוף סי' קל"ה… ויען בדור יתום כזה בלכתם ילכו אחרי סגולות והשבעות בשמות ופעולות ולא עוד אלא שעושים כן להנאת ממון. על כן לזכות את הרבים אמרתי להודיע לעם כי כתב מהרח"ו זצ"ל דאסור להשתמש בקבלה מעשית כי בהכרח ידבק ברע ומלבד שמטמא נפשו יענש בגהינם, וגם בעולם הזה קבלה בידינו כי יעני או יחלה בחלאים וישתמד הוא או בניו או ימות הוא ובניו עכ"ד. ובס' לקוטים סי' תס"ח כתב וזה לשונו: מצינו לרבינו יהודא החסיד כי תלמידיו נשתמשו בשמות הקדש לנסותם והלכו לילה א' למקום דובים ואריות וחיות רעות במדבר ונשתמשו בשמות ונצולו ולכן בא הרב בבקר כדי שיכופר להם בעולם הזה ולא לעיילו בכסופא קמיה קוב"ה, גזר עליהם שיחזרו שמה באותו מקום עצמו של דובים ואריות וישבו שם לילה א' בטבילה ובוידוי ולא ישתמשו בשמות ובעוה"ר אכלו החיות רעות כל גופם חוץ מהידים והפנים שקראו בעיניהם השמות והידים שלקחו הספר, והביאום לבית המדרש ודרש עליהם מיתתם כפרתם עכ"ל בקצור. ובסמ"ק בראש הספר סי' ג' הביא המעשה הזה בשינוי קצת ע"ש[8]. וכתב בספר חסידים סי' ר"ו אם תראה אדם שמתנבא על משיח דע כי היו עוסקים בכשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש ובשביל שהם מטריחים על המלאכים אומרים לו על משיח וכו' ולבסוף יהיה לבשת וגם לחרפה לכל העולם או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו עכ"ל, גם המשתמש בחכמת הצרוף לענייני עוה"ז פתאום יבא אידו וימות בלא עתו כמ"ש במקום אחר בס"ד, רחמנא ליצלן".
תפארת ישראל – (יכין, אבות א,יג אות נא):
"ודישתמש בתגא חלף. המעשה הרביעי של הגאותן, שכל פעולותיו בצדקות ובמע"ט, הוא כדי להתגאות בעיני הבריות, ואין כוונתו לעבוד את ה', כי אם לעבוד את עצמו כעובד ע"ז, לכן ענשו, ודאשתמש בתגא חלף, ר"ל המשתמש בכתר הקודש לתמוך בו עביט גאוותו הסרוחה, אף הוא יחל כבודו, וחלף ועבר כצל יעוף ולא ישיג ארחות חיים".
ובפרק ד' משנה ה' (אות לד) פירש את 'חלף' לא מלשון "חלף עבר" שכבודו ירד, אלא מלשון "להחליף" כלומר שמי שמשתמש בכתרה של תורה החליף את שמו של הכתר הזה כבר שאינו לכבוד התורה אלא לכבוד עצמו:
"ודישתמש בתגא חלף – רצונו לומר דהמשתמש בכתר זה, כבר החליף שמה, שאינה עוד כתר לכבוד ולתפארת, רק קרדום".
עבודת ישראל (ר' ישראל ב"ר שבתי הופשטיין ה'מגיד' מקוזניץ' (1737-1814) אבות א,יג):
"ודאשתמש בתגא. פירוש ששימש בכתרי אותיות…".
בית אלוקים למבי"ט (שער היסודות פרק כב)
המבי"ט עוסק בפרק זה בענייני הניסים בתנ"ך והניסים בכלל. ומבאר שאומנם ניתן לעשות ניסים ולשנות סדרי הבריאה ע"י שמות הקודש, אך העושה זאת לרצונו ולצרכיו הפרטיים נענש מפני שמשנה את טבע העולם והבריאה שברא ה':
"… ולפעמים נעשה הנס בלי רשותו יתברך ויש כח לעושה אותו לעשותו, כמו מי שהוא יודע ובקי בשמות הקדש ושימושן ויודע הממונה על כל דבר ודבר ומשביע אותו לעשות רצונו ולמלאת חפצו בדבר שאין בו צורך מצוה וקידוש השם, והעושה זה הוא נענש מפני ששנה טבע העולם וסדר הבריאה שברא האל יתברך ואמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וזהו עונש המשתמש בשמות הקדש שהוא בכלל ודאשתמש בתגא חלף, מפני שהוא לוקח ממשלה ושולטנות לעצמו לשנות סדר בריאתו יתברך שלא מדעתו ושלא מרצונו".
דרך ה' (חלק ג, פרק ב (אותיות ה'-ז'). "בעניין הפעולה בשמות ובכישוף"):
הרמח"ל כאן עוסק בעניין שימוש בשמותיו של הקב"ה למשיכת השפע כפי עניין השם המיוחד שמוזכר. ומבאר שישנם תנאים וגבולות שרק בהם ניתן לפעול באמצעות השמות הללו, "וגם באותו הגבול עצמו – גזרתו יתברך תמנע התולדה, כל זמן שירצה". ובנוסף לכך כותב שרק לדבקים בה' יתברך ולקרובים אליו ראוי להשתמש בשמות הללו וגם הם "שישתמשו בזה למה שיוולדו ממנו קידוש שמו יתברך ועשיית רצונו באיזה צד שיהיה". ואם לאו המשתמש בתגא חלף.
"ואמנם רצה השם יתברך להיות נקרא בשם, כדי שיוכלו ברואיו להתעורר אליו ולקרוא אותו, להזכירו ולהתקרב אליו. והנה ייחד לכבודו השם המיוחד, ואמר עליו (שמות ג טו): "זה שמי לעולם", והוא השם שנקרא בו על שם הכבוד בעצמו, כפי מה שרצה ליקרא בשם. ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו רצה ונקרא בשמות שונים. והנה גזר וחקק, שבהזכיר ברואיו את שמו, יימשכו להם ממנו הארה והשפעה, וכענין שנאמר (שמות כ כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא, פירוש – כי ההשפעה שתימשך תהיה ממין אותה ההשפעה, שעל סודה נתייחס לו יתברך שמו השם ההוא. ואמנם בהמשך ההשפעה תיולד בהכרח התולדה המחוקקת לה, ויתפשט הענין בכל ההשתלשלות מן הראש ועד הסוף, וכמו שזכרנו. והנה הגבילה החכמה העליונה את הענין בגבולות ידועים ובתנאים מיוחדים, שכשתהיה ההזכרה נשלמת בהם, תימשך ההשפעה ההיא ותיולד התולדה, ולא זולת זה… והנה גזר, שהמשכת ההשפעות האלה גם כן תהיה על ידי האמצעי שזכרנו, דהיינו שמותיו יתברך שמו, המתייחסים לו על שם השפעות אלה, בהיכוון בהם במחשבת הלב או בהזכיר אותם בפה, או צרף אותם בדברים, עם התנאים מה שצריך שיחובר לזה, וכמו שנבאר עוד בסייעתא דשמיא…
ואמנם עוד ענין אחד חקק הבורא, יתברך שמו, על זה הדרך, והוא, כי הנה המלאכים כולם בכל מדרגותיהם, הנה נמסר בידם כח לפעול פעולות שנמסרו להם, והנה אינם פועלים בתמידות אלא כפי הסדר שהוסדר להנהגה הטבעית התמידית של העולם. אמנם יש בכוחם, שיכולים לפעול ממין הפעולה ההיא יותר ממה שפועלים בתמידות, וביותר כח וחוזק, שלא כסדר התמידי, ובזה הדרך יפעלו פעמים רבות במעשה הניסים והנפלאות, שיחודשו בעולם כפי רצונו, יתברך שמו, בעת שירצה. ואמנם רצה האדון, ברוך הוא, ונתן כבוד לשמו, שכשייזכר על המלאכים לפי הסדר שסידר, דהיינו על מלאכי פעולה, את השם שנתייחס לו יתברך שמו על שם ההשפעה שבה נתלה הענין ההוא כולו, הנה יוכרח המלאך לפעול באותו הכח היתר שנמסר בידו לאותה הפעולה, כפי מה שיכריחה המזכיר את השם עליו.
ונמצאו בענין הזה שני שרשים: הראשון הוא – הזכרת שמו יתברך שמו, כמו שקורא אותו שיענהו, וימשיך על ידי זה ממנו השפעה – שבהמשכה יחודשו עניינים מה שיחודשו; והשני – הכריח את המלאכים על ידי שמו, יתברך, שיפעלו מה שבידם לפעול יתר על הסדר התמידי. ואמנם אין שום אחד מן הענינים האלה מוחלטים לכל רצונו של האדם, אלא מוגבלים בגבולים ובתנאים, ומשוערים עד היכן תגיע היכולת להשתמש בהם ובאיזה דרך יצליחו. וכבר אפשר שתימנע התולדה ויעוכב הפועל אפילו באותו השיעור עצמו שניתן להשתמש בו, כמו שיימנעו תולדות השימוש הטבעי גם כן בגזרתו, יתברך, אם יגזור על זה.
ואולם לשורש הראשון שהוא הזכרת שמו יתברך להימשך ממנו ההשפעה, ודאי שיצטרכו הקורבה אליו יתברך, והדבקות בו, וכל מה שירבה הענין הזה, יצלח הדבר ביד העושה אותו, וכל מה שימעט, תתקשה עליו השגת התכלית. ולשורש השני אין תנאי זה מצטרך, אף על פי שלא יניח מהיותו עוזר לו אם יימצא, כי הנה אחרי שהושם בסגולת השמות האלה שיוכרחו המלאכים בהזכרתם, הנה שבו גם הם ככל הכלים הטבעיים שיפעל בם המשתמש בם כפי רצונו, אם ישתמש מהם בדרך שימושם כראוי. אכן הדבר ברור, שאינו ראוי והגון להדיוט שישתמש בשרביטו של מלך, ועל דבר זה אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות א יג): "ודאשתמש בתגא חלף". ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו, יתברך, ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיולדו ממנו קידוש שמו יתברך ועשיית רצונו באיזה צד שיהיה, וזולת זה אף על פי שלא תימנע הפעולה למשתמש, אם ישמור דרכי השימוש כראוי, ענוש ייענש על זדונו. וכבר אמרתי, שעל כל פנים אין הדבר מוחלט, אלא מוגבל בגבולות מה שראתה החכמה העליונה היותו נאות, וגם באותו הגבול עצמו – גזרתו יתברך תמנע התולדה, כל זמן שירצה, כשתגזור חכמתו היות המניעה ראויה ונאותה".
שו"ת יכין ובועז (חלק א סימן קלה)
בתוך דבריו מבאר שפירוש המשנה (סנהדרין י, משנה א') "ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא" אין זה משום ביזוי כבוד ה', אלא משום ששם זה מיוחד לברכת כהנים לחול שם ה' וברכתו על עם ישראל (כמבואר להלן בגמ' בקידושין עא, א שהיו מוסרים את השם רק ל"צנועים שבכהונה"), והמזכירו זולת זה לצורך עצמו חייב מיתה וזהו "ודישתמש בתגא חלף":
"וראיתי תימא בדברי בעל הספר במה שכתב כי ההוגה את השם באותיותיו הטעם שאין לו חלק לעולם הבא משום שיש בזה בזוי לשי"ת וכתב שכן פירש רבינו משה ז"ל וזה אינו אמת… ונראה לי שאין טעם ההוגה את השם באותיותיו שאין לו חלק לעולם הבא משום שיש בזה בזיון לשי"ת אלא טעם אחר יש והוא משום שלא נתן להזכיר השם המפורש ככתבו שהוא שם של ארבע והוא יהו"ה אלא לכהנים בבית המקדש בלבד כשהיו מברכין את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל ואמרו בספרי בשם המפורש, ולא היה נודע לכל אדם איך יהיה הדיבור בו ובאיזה תנועה יניע כל אות מאותיות שיש בו, אבל אנשי החכמה שהיו מכירין בו ובקריאתו ובניקודו היו מוסרין אופן הגייתו כיצד היא זה לזה ולא היו מלמדין אותו לכל אדם אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע וכך אמרו בגמ' במסכת קידושין (דף עא, א) בפירוש שם של ד' אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם בשבוע, וכתב הרב המורה ז"ל שאין זה איך יהיה הדיבור בו לבד, אלא ללמד הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלהי[9] נמצא שקריאת שם בן ארבע היה נודע לכהנים ולגדולי ישראל וכשהיה בית המקדש קיים היה כהן גדול מזכירו בקריאתו ובניקודו ובתנועות אותיותיו, וכן הכהנים היו מברכין בו את ישראל ברכת כהנים, ונקרא שם המפורש לפי שהוא מפורש מכל שמותיו ית' לפי שכל שמותיו הנמצאים בתורה ובספרי שאר הנביאים והכתובים לפי פעולות הבאות מאותו שם כמו אלהים שיורה על היכולת ועל כן יאמר עליו ועל זולתו כי אלהים יאמר על המלאכים ועל הדיינים וכן בשאר השמות ועל הדרך הזה כלומר יאמרו עליו ועל זולתו אבל שם של ד' שהוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א הוא מפורש ומיוחד לפי שיורה על עצמו ית' הוראה מבוארת ושאר השמות הם שמות משותפים להיותם נגזרים מהפעולות וזה השם הנכבד אין בו שום השתתפות בינו ובין זולתו לפי שהוא יורה על עצמותו ולזה אמרו רז"ל במסכת סוטה ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי… וכיון שלא נתן רשות לשום אדם להזכיר את השם המפורש בלא כנוי כי אם בתנועות אותיותיו המקובל לחכמים מהנביאים, או לכהנים בעת הצורך לבד, או לחכמים שמוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם ההגונים ופעם אחת בשבוע, א"כ ההוגה אותו באותיותיו שלא על זה הדרך אין לו חלק לעוה"ב, ומזה הענין הוא ודאשתמש בתגא חלף כלומר שאם יזכיר אדם זה השם באותיותיו לצורך עצמו יהיה חייב מיתה, וכבר כתבו רבותי הצרפתים ז"ל שמעשה היה בתלמידי ר' יהודה חסידא ז"ל שהיה להם לעבור במקום סכנה והוא הזהירם שלא יעברו שם ולא שמעו ממנו ויצאו עליהם לסטים ונצולו מהם בהזכרת השם ואמר להם שאם לא יחזרו לאותו מקום הסכנה ולא יזכירו את השם שאין להם חלק לעולם הבא וחזרו שם ונהרגו ולא רצו להזכיר את השם ע"כ וזה היה משום הוגה את השם באותיותיו שאמרו בפ' חלק".
שו"ת וישב הים (חלק א' סי' יג)
עוסק בעניין ספר יצירה והשתמשות בשמות הקודש:
אות י"ג:
"לעשות מעשה ע"י ספר יצירה מותר לכתחילה (טור סימן קע"ט, ושו"ע סעיף ט"ו, וברמ"א שם) – והיינו שמצרף אותיות השם ב"ה שעל ידם נברא העולם (בית יוסף בשם רש"י), שהוא גדולתו וגבורתו של הקב"ה (טור בשם רב ישעיה)… וז"ל הש"ך (שם ס"ק י"ח)…
ואיתא באבות (א, יג): ודאשתמש בתגא חלף. ופירש רבנו עובדיה מברטנורה בפירוש השלישי וז"ל: ואני שמעתי ודאשתמש בתגא, המשתמש בשם המפורש, חלף ואבד, שאין לו חלק לעולם הבא עכ"ל. והכי איתא להדיא באבות דרבי נתן (סוף פרק י"ב) וז"ל: ודאשתמש בתגא אבד ואזל ליה, כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא, עכ"ל…
ועיין בפירוש ספר יצירה להר"י ברצלוני ז"ל (עמוד ק"ג) שהביא שאלה לרב האי גאון (הובא לעיל) בענין פעולות השמות, עיין שם באורך שמאד ההביל וזלזל בעניינים אלו. וצריכין לפרש בדעתו דסבירא ליה שלא נמסרו שימוש השמות על נכון לדורות האחרונים, והם מנת חלקם של נביאים ובעלי רוח הקודש, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
וכתב הרב מנחם עזריה מפאנו ז"ל בספרו כנפי יונה (ח"א פרק ק"י) וז"ל: כוונת השלג למי שחטא איזה חטא ח"ו במחשבה או בדיבור או במעשה שנשתמש בשמות הקודש, כי הוא עון פלילי, כמו שמצינו לרבנו יהודה החסיד ז"ל, ואיכא דאמרי רבנו יונה החסיד, כי תלמידיו נשתמשו בשמות הקודש לנסותם, והלכו לילה אחת למקום דובים ואריות וחיות רעות במדבר, ונשתמשו בשמות וניצלו, ובבוקר שידע הרב בדבר, וכדי שיכופר להם בעולם הזה, ולא לעיילו בכסופא קמי קודשא בריך הוא, גזר עליהם שיחזרו שמה באותו מקום עצמו של דובים ואריות, ושישבו שם לילה אחת בטבילה ובנידוי ולא ישתמשו כלל בשמות, וכן עשו, ובעוונות הרבים אכלו החיות רעות כל גופם חוץ מהידים והפנים, ושלח הרב בבוקר לראות מה נהיה מהם, ומצאו אותם, והביאום לבית המדרש, ודרש עליהם מיתתם כפרתם, ונתן טעם כי מפני שהם השתמשו [בשמות הקודש] אכלו אותם, אבל הפנים והידים, שקראו ביניהם השמות, והידים שלקחו הספר זכו להנצל, הכלל העולה ששימוש השמות הוא דבר קשה ועונשו גדול וצריך שיעשה תיקון לחטא זה כדי שינצל מדינה של גיהנם וכו' עכ"ל…
ונראה שסוג ההשתמשות בשמות הנזכר כאן לאסור, הוא ענין אזכרת שמותיו יתברך וצירופיהם בפה, ואינו ענין לקבלה מעשית הנזכרת לקמן שהוא בכח השבעות מלאכי העשיה דוקא בהזכיר או בהכתב שמותיהם, שזהו דבר מסוכן, ותועלתו מפוקפק כמבואר שם. ולכן להראויים לכך, ובתנאים הנכונים, אין איסור בשמוש שמות שמסוג זה, ולא תוצאות לווי שליליים. אבל ענין מעשה שדים והשבעתם הנזכר באות הסמוך, גם הוא מענין קבלה המעשית, ומה שהפוסקים כללו אותו עם סוג ההשתמשות בספר יצירה, היינו מפני שבכלל ידיעת השמות והצירופים של הבורא יתברך, הוא ידיעת שמות המלאכים וכחות הטומאה, ונמסרו בכלל קבלת ידיעת חכמת ספר יצירה, אבל למעשה, רב המרחק ביניהם, ודו"ק… (והרחיב עוד הרבה בעניין שימוש בשמות מספרי המקובלים)"
שו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצ"ז)
לקראת סוף סימן קצז שם עוסק החתם סופר בעניין כוונות האר"י שגילה בנוסח התפילה, מוסיף להעיד שראה בעצמו מעשים מרבותיו ע"י שימוש בשמות הקודש. ובסוף דבריו מבאר את החילוק בין שימוש בשמות על מנת לשנות שליחות של שרים ומלאכים שכבר ניתן בידם השפע שיורידוהו לעולם שזה אסור כי לאחר שכבר נגזר כך מאת ה' הרי הוא מכחיש פמליא של מעלה, לבין שימוש בשמות על מנת להמשיך יותר שפע טרם בואו הרי זה מותר:
"…ועוד רגע אדבר, כי שמות הקודש הם פעולות אמתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי כהן צדק זצ"ל (כוונתו לרבו ר' נתן אדלר), ומה שחז"ל עסקו בס' יצירה וברא גברא (סנהדרין סה, ב), ואמרו ישעיה אמר שם ובלע בארזא (יבמות מט, ב), ואחיתופל כתב שם וקפה תהומא (סוכה נג, ב) הוא שם מילואו של שם אל, משה רבינו ע"ה הרג למצרי בשם המפור… (וכאן מביא דוג' נוספות לשימוש בשמות קודש מהגמ') הארכתי בזה לומר שלא יחשדני כי ח"ו יש בלבי הרהור ח"ו על העוסקים בזה לשמה…
ותו קשי' לי מנ"ל לרבותינו להתיר זה? כי בתורה אוסר מכשף ואחז"ל [סנהדרין סז, ב] שמכחיש פמליא של מעלה… וקרא מסיים "תמים תהיה" אם כן מנא לן לחלק בין מכחיש פמליא של מעלה ע"י שדים או מלאכים או שארי השבעות עכ"פ מכריח כח של מעלה נגד הטבע?? ואין ראיה משמות אורים ותומים שרמז רמב"ן פ' תצוה [כ"ח ל'], שאלו אינם מכחישים ומכריחים כלום נגד המוטבע. וכשאני לעצמי היה נ"ל דפמליא של מעלה היינו שרים העליונים אשר שמים משטרם בארץ לאמור לעשב גדל [כב"ר י' ז'], וככשכבר יצא שפע מתחת ידם להריק לצינור ההוא ואדם בא להשביע כחות בתחתונים שבעולם העשייה לשנות משטרם אשר בארץ, הוא מכחיש פמליא שלהם ואהא איכא קפידא, ויעיין פרש"י ס"פ היה קורא [י"ז רע"א] דפמליא של מעלה היינו אותם שרים ואסור להכחיש כחם, אך לשנות כח עליון גבוה מעל גבוה טרם בוא השפע, לאלו מנצח כח שלמעלה ע"י שמות הקודש על זה אמרו חז"ל זמרו למלך שמנצחים אותו ושמח (פסחים קיט, א)…".
פירוש ברית אבות (אדמו"ר מוהר"ש מברסלב, על מסכת אבות א, יג)
"ודאשתמש בתגא חלף – ומי שמשתמש בשמות הקדושים, שזה למוד קבלה מעשית, הוא מסוכן מאד, וכמו שאמר רבי חיים ויטאל, אשר אסור להשתמש בקבלה מעשית, שהם צרופי שמות והשבעת מלאכים, כי בהכרח ידבק ברע, ומלבד שמטמא נפשו, ויענש בגיהנום, וגם בעולם הזה קבלה בידינו כי יעני או יחלה בחלאים, וישתמד הוא או בניו, או ימות הוא או בניו. וכתב בספר חסידים (סימן רה): מי שעוסק בהשבעות של מלאכים או של שדים, או בלחישת כשפים, לא יהיה סופו טוב, ויראה רעות בגופו או בבניו כל ימיו. ולכך יתרחק אדם מעשות כל אלה, וגם ימנע משאלות חלום, שידע איזו אשה יקח, ובאיזה דבר יצליח לעולם או לא, ולא בבוקייצ"א שקורין בלשון אשכנז ביגרייך, כי כשמשביעים הביגורייך אסור, וזה שנאמר (דברים יח, יג): "תמים תהיה עם הוי"ה אלקיך" ולא בשום דבר, כי לבסוף לא תהא לו תקנה. כמה עשו וכמה שאלו, ומהם נדלדלו או המירו הדת, או נפלו בחלי רע או זרעם. ולא יבקש שאחרים יעשו לו, ואין טוב לאדם, אלא להתפלל להקדוש־ברוך־הוא, ואם יצא בדרך, לא יאמר השבעת מלאכים לשמרו בדרך, אלא יתפלל לפני הקדוש־ברוך־הוא בכל צרכיו, ורחום וחנון הוא ונחם על הרעה. וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקדוש אלא בתפלה עמדו, אמרו: אם לא ישמע תפלתנו, נדע שאין אנו ראויים להנצל, ולא היו עושים אלא בתפלה…".
[1] ז"ל הגמ' נדרים סב, א:
"ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר (יחזקאל ז, כב) "ובאו בה פריצים וחיללוה" – כיון שפרצום נעשו חול, נעקר מן העולם דכתיב (דניאל ה, ל) בה בליליא קטיל בלשצר, המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם על אחת כמה וכמה… תניא (דברים ל, כ) לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו – שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא… רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו…".
[2] אין מכאן ראיה לשימוש בשמות קודש בעניין פיקוח נפש, משום שכאן הלכו ונכנסו למקום סכנה למרות שרבם הזהיר אותם שיהיה לסטים בדרך, וסמכו לכתחילה על כך שישתמשו בהן כשיצטרכו.
[3] וכ"כ בספר חסדים (רה):
"וכמה נביאים נהרגו ולא השביעו בשם הקדוש אלא בתפלה עמדו".
וכן בהגהות מהר"י יעבץ לעירובין מג,א שם נידון האם יש איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים והגמ' מביאה דוגמא לדבר "דקאזיל בקפיצה" ופירש רש"י ע"י שם קדוש. וכתב היעב"ץ שם
"נראה דאפילו הנביאים לא היו משתמשים בשם לילך בקפיצה שהרי אליהו הנביא הלך נבוך במדבר ארבעים יום כו' ואפי' להציל עצמן ממיתה לא רצו לעשות ע"י שם שא"כ לא יבצר מירמיהו עשוהו כשהשליכוהו אל הבור, וכמה נביאים הומתו בלי שבקשו למלט נפשם ע"י שימוש בשם, וישעיה שעשה כן לא הועיל לו ונמסר ביד מבקשי נפשו כו'."
[4] הביא כמה וכמה משפטים ממש באותה לשון שהובאה בתשובת רב האי גאון. איני יודע מי היה קודם.
[5] כלשון הגמ' בתענית כד, א:
"…אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו".
[6] בדומה לכך כתב ר' חיים ויטאל בהקדמה לספר שערי קדושה:
"..ויש מהם אשר היו משביעים בכח שמות הקודש אל המלאכים, ויקוו לאור והנה חושך, כי היו מלאכים תחתונים מאד ממונים על עבודות העולם הזה, והם מורכבים מטוב ורע, והם עצמם לא ישיגו האמת והאורות העליונים, ומגלים להם דברי תערובת טוב ורע אמת ושקר ודברים בטלים בענייני רפואות וחכמת הכמיה ופעולות קמיעין והשבעות. וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, מי יתן והיה לבבם זה לעסוק בתורה ובמצוות, וישאו קל וחומר מאותם ארבעה גדולי ישראל שנכנסו לפרד"ס, ולא נמלט מהם כי אם ההוא סבא חסידא רבי עקיבא, ואף הוא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, לולי ה' עזרתה לו, נכנס בשלום ויצא בשלום".
[7] ולכן נקראת "קבלה מעשית" כי היא בעולם העשיה בלבד (כך הסביר בשו"ת וישב הים להלן).
[8] סמ"ק מצווה ג':
"וראיה מרבינו יהודה חסיד שהזהיר לתלמידיו שלא לילך לחופה מפני לסטים שבדרך והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את השם הלכו והזכירו ונצולו בחזרה אמר להם אבדתם העולם הבא אם לא תשובו בלא שום הזכרת השם ותמסרו נפשכם להריג' והלכו ונהרגו".
וכן הזכירו סיפור זה גם בשו"ת יכין ובועז להלן. והרמ"ע מפאנו בכנפי יונה חלק א' אות ק"י.
[9] וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ר"כ:
"שאלת מ"ש שם בן מ"ב אותיות היודעו אהוב למעלה ונחמד למטה – מה פירוש אם ר"ל הקריאה לבד… כך נראה בבירור שלא נאמרו הדברים אלא במי שיודע סודו ויודע לכוון אל הקודש פנימה שהוא רומז אליו כי מי שאינו יודע אלא קריאתו לבד ואינו יודע אלא קיבוץ האותיות ונקודן ויעשה מעשה בזה ואפילו לא יעשה מעשה אלא שיזכרנו בהקצת שפתים אינו אהוב ונחמד אלא ההיפוך ושומר נפשו ירחק מזה…".