ארכיון הקטגוריה: פרק ג – ראש השנה

יב – מאכלים לסימן טוב

הסימנים (הרב בראל שבח)

יב, א – יסוד מנהג הסימנים

כריתות ו, א: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי". וכן מובא בהוריות יב, א, ושם כתוב: "יהא רגיל למחזי". יש ראשונים שגרסו יהא רגיל למיתי, ולמעשה בטור ושו"ע כתבו: יהא אדם רגיל לאכול. וכתב ברכי יוסף תקפג, א, שהמנהג לאכול. ומן הסתם באכילה יש יותר סימן מאשר בראיה או הבאה בלבד.

הרי"ף, רמב"ם ורא"ש לא הביאו מנהג אכילת הסימנים, אבל הרבה ראשונים הזכירו שכך נוהגים, ושכך נהג רב האי גאון. וכ"כ ראבי"ה ב, תקמז; אור זרוע ב, רנז; שיבולי הלקט רפג; ארחות חיים הל' ר"ה תפילת ערבית ה; ר"ן; מרדכי; מנהיג הל' ר"ה א; ועוד. והוסיפו כמה ראשונים שאומרים גם בקשות ותפילות על כל סימן שאוכלים.

יב, ב – דברי השל"ה במשמעות הסימנים

של"ה (מס' ר"ה נר מצוה כב-כג): "ולכאורה יש להקשות, במה שכתב: רוביא – ירבו זכיותינו. אמת, כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו, דלמא חלילה וחס להיפוך?! אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו.

וקרוב לזה, הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים, פרק א', וזה לשונו: כאשר ירצה לפעול פעולה, ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים, ויצייר צורת ההווייה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות, מהכהנים שהמשכתם מצד החסד ובגדיהם בגדי לבן, להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים, שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו, א). הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה – אבני החושן, שתים עשרה אבנים, מתייחסים לפי המשכת שנים עשר שבטי ישראל ממקום גבוה.

ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים, יתעורר בו מרה הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם, יריצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבנה ויגביר הליחה וישן… עכ"ל. כלל העולה, העיקר הוא התפילה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה". וכיוצא בזה כתב במאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק ב).

יב, ג – טעמים נוספים

המהר"ל (באר הגולה, באר שני) הסביר על פי הרמב"ן (בראשית יב, ו) שעל ידי עשיית סימן למטה בעולם הזה, הגזירות הטובות מתחזקות ומתקיימות. וכ"כ חיי אדם קלט, ו. וז"ל הרמב"ן שם: "ודע כי כל גְזֵרַת עירין, כאשר תצא מכח גְזֵרָה אל פועַל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך (ירמיהו נא, סג-סד): וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת: וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וגו'. וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז-יט)… ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו, והבן זה".

יש שכתבו שהסימנים שטעמם טוב, נועדו להוסיף שמחה וביטחון שה' יקבל את תפילתנו (צידה לדרך מאמר ד' כלל ה'; חכמת שלמה לרש"ק תקפג, א).

יש אומרים שאכילת הסימנים היא לתיקון עץ הדעת, שבראש השנה, יום בריאתו, פגם אדם הראשון באכילת עץ הדעת, ועתה מתקנים האכילה שתהיה ספוגה בתפילה (אשל אברהם בוטשאטש תקפג).

ובשפת אמת (ר"ה תרלב 'הסימנים') מבאר שעיקר ראש השנה נועד להמלכת ה', ולכן אין מבקשים בתפילה דברים פרטיים, אלא רק על ידי הסימנים בדרך רמז מבקשים בקשות פרטיות.

יב, ד – מדוע אין איסור ניחוש במנהג אכילת הסימנים

דנו הראשונים בשאלה מדוע אין במנהג אכילת הסימנים איסור ניחוש. במרדכי (תחילת יומא) הביא תשובת הגאונים, שמה שיש בו מצווה אין בו ניחוש: "וששחקתם שאנו נוחשי נחישות, שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה, ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ואוכלין רוביא וכרתי, ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש, ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא, ורובו מיסוד המקרא ואגדות. על ראשי כבשים שאנו אוכלין – כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה, וישימנו לראש ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה – כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה. וכתוב כן בספר עזרא (נחמיה ח, י): אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… ומאחר שזה שנינו, אין זה ניחוש כי אם של מצוה".

המאירי הוריות יב, א, ביאר שיש כאן התעוררות דרך סימן ולא ניחוש: "הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרא רוביא כרתי סלקא תמרי… וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה".

והמהר"ל (באר הגולה, באר השני עמ' לד) הסביר שאין כאן ניחוש, אלא חיזוק וקיום גזירה מהשמיים: "ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה כדי שתצא לפועל הטוב ותהי מתקיימת הגזירה לטוב… ואין בזה ניחוש, רק הכנה שתצא הגזירה לטובה". (ע"ע לאמונת עתיך 19, עמ' 12 מאמרו של דורון ותקין).

יב, ה – כשצריך לברך יאמר ה'יהי רצון' אחר שיטעם

כתב מ"א תקפג, ד, שקודם יברך על הפרי ויאכל מעט, ואח"כ יאמר 'יהי רצון'. ואף שיש אומרים שמותר לומר 'יהי רצון' בין הברכה לאכילה, וכיוצא בזה כתב הב"ח בסי' תר"ה בשם התשב"ץ, שיכול לומר זה חליפתי וכו' על הכפרות שעושים בערב יום הכיפורים בין הברכה לשחיטה. מכל מקום לכתחילה יש לאכול קודם אמירת 'יהי רצון', שהרי אין בזה צורך כל כך. ועוד שאפילו לצורך אין להפסיק לכתחילה בין הברכה לאכילה. וכ"כ המ"ב ד, ובא"ח נצבים ד.

וכתב באלף המגן ח, ומסגרת השולחן קכט, ו, שדי לטעום מעט, ואין צריך לאכול דוקא כזית.

אמנם אם אמר ה'יהי רצון' בין הברכה לאכילה – אינו צריך לחזור ולברך כי אינו הפסק, כ"כ באשל אברהם בוטשטאש.

ויש שכתבו לומר את ה'יהי רצון' לפני הברכה והאכילה, ודייקו מלשון המרדכי: "שכך היה מנהגו של רבינו האי גאון, שמביאים לפניו סל שבו מינים הללו, ופושט ידו ונוטל דלעת ואומר…" (נהר שלום תקפג; יוסף אומץ תתקס"ד).

יב, ו – אכילת משמנים ומאכלים מתוקים

נחמיה ח, י: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". ובמרדכי (ריש יומא) בשם תשובת הגאונים כתב שמכאן המנהג לאכול משמנים וממתקים בראש השנה: "ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה – כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא: אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". וכ"כ רמ"א תקפג, א: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה".

יב, ז – זיהוי ה'קרא' התלמודי (ר' מאור הורוביץ)

כפי שלמדנו בכריתות (ו, א), ובהוריות (יב, א), אחד הסימנים שנהגו לאכול בראש השנה הוא ה'קרא'. המנהג הרווח לקחת לסימן 'קרא' את ה'דלעת' (Cucurbita) המוכרת לנו כיום. אולם ראוי לציין שמוצאה מיבשת אמריקה, ולכן אין היא צמח ה'קרא' התלמודי. הזיהוי היותר נכון שלה הוא 'דלעת הבקבוק' (Lagenaria vulgaris ,L. siceraria), שמוצאה מאפריקה, ומשם התפשטה לאסיה ואגן הים התיכון (פרופ' זֹהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 271-272), ולכן יש שכתבו לקחת דווקא את 'דלעת הבקבוק' לסימן ה'קרא' (תפארת יוסף לרבי יוסף עזרא זליכה, על הש"ס, סימני ר"ה, שעה, א). עם זאת, ניתן לקחת גם את הדלעת המצויה, שכן נקראת בפינו 'דלעת', ואף היא פרי ענק הגדל במהרה (כפי שכתב הרב בספר).

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה | כתיבת תגובה

יג – סדר האכילה

יג, א – לכתחילה יאכל הסימנים אחר ברכת המוציא

לכתחילה יש לאכול את הסימנים אחר ברכת המוציא, וכ"כ הרב אליהו בהל' חגים לח, כה, ויחוה דעת א, נא, וכן מוכח ממטה אפרים תקפג, א.

אמנם יש שנהגו לאכול הסימנים לפני המוציא, וכך נהגו בקרב חלק מקהילות הספרדים (נהר מצרים הל' ר"ה ו; מים חיים משאש א, עמ' קפו; עלי הדס עמוד 460; עטרת אבות ב, עמ' ס). וכן כתב בדרכי חיים ושלום אות תש"ז שכן נהג המנח"א, וכן נהגו חסידים. ולעניין ברכה אחרונה: אם בדעתו לאכול מהם עוד בתוך סעודתו – אין צריך לברך עליהם לפני הסעודה. ואם אין בדעתו לאכול מהם עוד בסעודה – צריך לברך אחריהם לפני הנטילה. ואם שכח ולא ברך, יברך כשיזכר בתוך הסעודה או לאחריה, שאין ברכת המזון פוטרתם. זולת תמרים, שאם כיוון להוציאם בברכת המזון – יצא, כמבואר בשו"ע קעו, מפני שהם מזינים.

אלא שדין זה, שהוא עפ"י מ"א ומ"ב, שנוי במחלוקת, כמבואר בפניני הלכה ברכות ג, יב. ולכן נכון לברך קודם על הלחם.

יג, ב – על איזה סימן יברך

בפשטות צריך לברך על התמר תחילה, שהוא משבעת המינים, והוא שני לארץ השנייה, וקודם לכל שאר המינים חוץ ממיני דגן. וכ"כ בא"ח נצבים ד; כה"ח תקפג, כה; הליכות שלמה א, יז; והרב אליהו בהל' חגים לח, ל.

אולם יש שנהגו לברך קודם על התפוח, כי יש רמזים וטעמים מיוחדים לאכילתו בלילה זה, והוא נחשב חביב לעומת שבעת המינים (עיין כה"ח תקפג, יג). והנוהגים כן סומכים על דברי הרמב"ם ודעימיה הסוברים שחביב קודם למין שבעה (עיין שו"ע ריא, א-ב; פניני הלכה ברכות ט, י, 10). ואף שדעת רוב הפוסקים שנכון להקדים מין שבעה, כתב הט"ז שאפשר לנהוג כרמב"ם, והגדרת חביב נקבעת לפי אותה שעה, ולא לפי מה שחביב בדרך כלל.

ובהליכות שלמה א, יז, כתב שאם הוא רוצה להקדים את התפוח, לא יניח על השולחן מפירות שבעת המינים, אבל יכוון בברכת בורא פרי העץ גם עליהם.

יג, ג – סימנים בלילה השני

כתב בשערי תשובה תקפג, א בשם א"ר א, ומחזיק ברכה ב, שגם בלילה השני של ראש השנה יעשה הסימנים. אבל בני יששכר (תשרי מאמר ד, יא) כתב שלא ראינו שזקני החכמים נוהגים כן בלילה השני. וטעמו משום שהלילה הראשון הוא בחינת לאה, ולילה שני בחינת רחל, ורחל מסרה סימניה ללאה. ולכך נטה א"א מבוטשאטש. בבא"ח ניצבים ד, כתב לעשות הסימנים גם בלילה השני, ושיש שנוהגים גם ביום, ושכך נוהגים בביתו.

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה | כתיבת תגובה

יד – עוד מנהגי סימנים

יד, א – שינה ביום ראש השנה

כתבו כמה פוסקים שהמנהג הוא שלא לישון ביום ראש השנה. כ"כ הב"ח תקצז: "כתב בספר אבן שועיב (דרשה לר"ה פט ע"ג) בשם הרמב"ם ז"ל, כי בתקיעת שופר יש רמז לדין, כמו: עורו ישנים מתרדמתכם, רצונו לומר כי השעה צריכה הערה, כמו שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ. מכאן כתוב בירושלמי שאסור לאדם לישן בראש השנה, כדאמר התם: איך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה. ועוד יש לומר כי הוא מורה עצלות, כדכתיב (יונה א, ו): מַה לְּךָ נִרְדָּם וגו' עכ"ל". וכ"כ של"ה (מס' ר"ה תורה אור נד); מטה משה תתכא; יוסף אומץ תתקע"ו. וכ"כ הרמ"א תקפג, ב: "וגם נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה, ומנהג נכון הוא". והוסיף של"ה: "ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפילו ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפילה ותחנונים – ישן מקרי. ואדם מועד לעולם, בין ער בין ישן, אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים". וכ"כ מ"ב תקפג, ט.

הטעם הפשוט, כפי שלמדנו בב"ח, מפני שביום הדין אדם צריך להתעורר לתשובה ולתפילה, ואין זה נכון לישון באותו הזמן.

והטעם הסגולי, כפי שביאר במטה יהודה תקפג, ז, שאין זה סימן טוב לישון בראש השנה שהוא מורה על עצלות, וכך נראה מהרמ"א שהביא הלכה זו בסימן שעוסק באכילת סימנים. ועל פי טעם זה רוצה ברב פעלים ב, יו"ד, כט, לבאר שמה שנוהגים שלא לישון בר"ה אין בו משום ניחוש. וזה על פי גירסת הרבה אחרונים בירושלמי: "האי מאן דדמיך בריש שתא- דמיך מזליה".

וכתב בנוהג כצאן יוסף (מנהגי ר"ה טז): "לפיכך נוהגין שלא לישון בראש השנה, דמזל שלו ישן ואינו יכול ללמוד סניגור בשבילו. ועוד, דכשישן נשמתו עולה למעלה, ופן ואולי יתחייב בדין ויתעכב שם, אבל כשיש סניגור, אע"פ שבלאו עלייתה יכול להקפיד עליו, הסניגור עוזרו לדבר בעדו. לפיכך צריך ללמוד אחר שאכל ושתה". וכ"כ מטה אפרים תקצח, א.

אמנם יש שלא חששו למנהג, וכ"כ ב"ח שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג: "ומהר"ם היה רגיל לישן כמו בשאר יום טוב". וכ"כ באליהו זוטא תקפג, ד, שלדעת הלבוש מותר לישון כרגיל כמו בכל יום טוב. וכ"כ פר"ח תקפג, ב, שבפועל אנו נוהגים כמהר"ם, למרות שיותר נכון לא לישון, ע"כ.

יד, ב – שינה אחר חצות וביום השני

כתב מ"א תקפג, ו, בשם האר"י שאחר חצות מותר לישון. וכ"כ שועה"ר תקפג, ח, שיש נוהגים לישון אחר חצות. וכ"כ שולחן גבוה תקפג, ו: "וכן נהגתי אני בעצמי לישון אחר חצות, ולא קודם, שמלך יושב על כסא דין". וכ"כ מ"ב ט; קיצור שו"ע קכט, כ.

בבא"ח נצבים יא, כתב: "אין ישנים ביום ראש השנה. וצריך להיזהר שיתעורר משנתו בלילה קודם עלות השחר, ואם יש לו כאב הראש או שאר מיחוש שמוכרח לישון ביום, יתאפק ויישן אחר חצות היום".

בנוהג כצאן יוסף מנהגי ר"ה כג, כתב שמותר לישון ביום השני של ראש השנה, שכבר נגמר דינו, וכך עולה מערוה"ש תקפג, ד. אמנם במועד לכל חי יב, לא, כתב שאין הבדל בין יום הראשון והשני, שיומא אריכתא הם, ולכן אין לישון גם ביום השני של ראש השנה.

יד, ג – מנהגו של מרן הרב קוק בברכה אחר התפילה

מועדי הראי"ה עמ' עב: "אף על פי שדברי הדרכתו ועידודו של נחמיה בן חכליה לשבי הגולה (נחמיה ח, י): לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים… כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם, הוזכרו לא פעם בשיחות הקודש של מרן הרב זצ"ל לפני תקיעת שופר, הסביר הרב והדגיש שזו חדווה פנימית עצורה, אולם כל ההנהגה של ראש השנה צריכה להיות רצינית נסוכת יראה, וכמו שנאמר באותו פסוק גופו: כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ. ולכן לא נהג הרב לברך את הציבור אחרי התפילה בברכה המקובלת בחגים: חג שמח, אלא היה מאחל לכולם: חג מבורך".

והמנהג הרווח לומר "שנה טובה".

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה | כתיבת תגובה

טו – תשליך

טו, א – של"ה על משמעות מנהג תשליך

של"ה (מס' ר"ה נר מצוה כג כה): "וכן מה שנוהגין לילך להנהר, לומר הפסוק (מיכה ז, יט): וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם כו', הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה, שמתעורר בתשובה שלמה בלבו, ומשליך מעליו גילוליו, אז נופלים הם במצולת ים.

וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג קא, ב): וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם, מאן מְצֻלוֹת יָם? אלא רזא יקירא הוא, והא אוקמוה, רבי שמעון אמר: כל אינון דאתא מסטרא תקיפא, ואתאחדו בזינין בישין, בכתרין תתאין, כגון עזאזל ביומא דכפורי, דאיהו אקרי מְצֻלוֹת יָם, כזפטא דכספא, כד בחנין ליה בנורא, הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד): הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף. האי מאינון מְצֻלוֹת יָם הוא, ומְצֻלוֹת יָם אקרי מצולת מההוא ים קדישא, מצולת זוהמא דכספא. ועל דא כל אינון חטאין דישראל שריין לגויה, והוא קביל להון וישתאבון בגויה. מאי טעמא? בגין דאיהו חטאה. מאי חטאה – גרעונא. ועל דא היא גרעונא דכלא, ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מְצֻלוֹת יָם זוהמא דכספא, ונטיל זוהמא דגופא. מאן הוא זוהמא דגופא? דא יצר הרע, דאקרי מזוהם מנוול, עכ"ל.

ומצאתי כוונה נכונה, אף לפי פשוטו של הענין. וזה לשונו (מטה משה תתך): נוהגים לילך אצל ימים ונהרות, משום דאיתא במדרש (ילקוט שמעוני ח"א רמז צח-צט; תנחומא, וירא כב): בשעה שבא אברהם ויצחק לעקידה, גירה בהם השטן, ורצה לפתותם שלא ילכו. לא השגיחו בו. מה עשה? עשה נהר גדול לפניהם לעכבם, שלא יוכלו לעבור הנהר להר המוריה. נכנסו במים עד צוארם, נשאו עיניהם למרום, ואמרו: הוֹשִׁיעֵנִי אֱלוֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ (תהלים סט, ב). אז גער ה' בשטן וחזר לאחוריו, עכ"ל המדרש. ומשום זה, הולכים לנהרות לזכור העקידה, ואגב זה רואים דגים חיים, לפי שאנו נמשלים כדגים חיים הללו שנאחזו פתאום במצודה, ואומרים אגב זה: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ (מיכה ז, יט), עכ"ל. עוד שמעתי רמז גדול ונכון, כי הולכים למים שיש שם דגים, יען כי להדגים אין גבינים, ועיניהם תמיד פקוחות, כדי להתעורר עיני פקיחא דלעילא, שרומז על רחמים גדולים, והִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכא, ד), רק עיניו פקוחות. ועל זה נאמר (שם מד, כד): עוּרָה לָמָּה תִישַׁן, וכתיב (שם עד, א): לָמָה… יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ, כי קשה העשן לעיניים, וגורם שיהיו סגורות, ואנחנו מתפללים שיהיו פקוחות".

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה | כתיבת תגובה