יב – מאכלים לסימן טוב

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-03-12/

הסימנים (הרב בראל שבח)

יב, א – יסוד מנהג הסימנים

כריתות ו, א: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי". וכן מובא בהוריות יב, א, ושם כתוב: "יהא רגיל למחזי". יש ראשונים שגרסו יהא רגיל למיתי, ולמעשה בטור ושו"ע כתבו: יהא אדם רגיל לאכול. וכתב ברכי יוסף תקפג, א, שהמנהג לאכול. ומן הסתם באכילה יש יותר סימן מאשר בראיה או הבאה בלבד.

הרי"ף, רמב"ם ורא"ש לא הביאו מנהג אכילת הסימנים, אבל הרבה ראשונים הזכירו שכך נוהגים, ושכך נהג רב האי גאון. וכ"כ ראבי"ה ב, תקמז; אור זרוע ב, רנז; שיבולי הלקט רפג; ארחות חיים הל' ר"ה תפילת ערבית ה; ר"ן; מרדכי; מנהיג הל' ר"ה א; ועוד. והוסיפו כמה ראשונים שאומרים גם בקשות ותפילות על כל סימן שאוכלים.

יב, ב – דברי השל"ה במשמעות הסימנים

של"ה (מס' ר"ה נר מצוה כב-כג): "ולכאורה יש להקשות, במה שכתב: רוביא – ירבו זכיותינו. אמת, כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו, דלמא חלילה וחס להיפוך?! אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו.

וקרוב לזה, הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים, פרק א', וזה לשונו: כאשר ירצה לפעול פעולה, ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים, ויצייר צורת ההווייה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות, מהכהנים שהמשכתם מצד החסד ובגדיהם בגדי לבן, להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים, שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כו, א). הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה – אבני החושן, שתים עשרה אבנים, מתייחסים לפי המשכת שנים עשר שבטי ישראל ממקום גבוה.

ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים, יתעורר בו מרה הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם, יריצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבנה ויגביר הליחה וישן… עכ"ל. כלל העולה, העיקר הוא התפילה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה". וכיוצא בזה כתב במאירי (חיבור התשובה מאמר ב, פרק ב).

יב, ג – טעמים נוספים

המהר"ל (באר הגולה, באר שני) הסביר על פי הרמב"ן (בראשית יב, ו) שעל ידי עשיית סימן למטה בעולם הזה, הגזירות הטובות מתחזקות ומתקיימות. וכ"כ חיי אדם קלט, ו. וז"ל הרמב"ן שם: "ודע כי כל גְזֵרַת עירין, כאשר תצא מכח גְזֵרָה אל פועַל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך (ירמיהו נא, סג-סד): וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת: וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וגו'. וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז-יט)… ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו, והבן זה".

יש שכתבו שהסימנים שטעמם טוב, נועדו להוסיף שמחה וביטחון שה' יקבל את תפילתנו (צידה לדרך מאמר ד' כלל ה'; חכמת שלמה לרש"ק תקפג, א).

יש אומרים שאכילת הסימנים היא לתיקון עץ הדעת, שבראש השנה, יום בריאתו, פגם אדם הראשון באכילת עץ הדעת, ועתה מתקנים האכילה שתהיה ספוגה בתפילה (אשל אברהם בוטשאטש תקפג).

ובשפת אמת (ר"ה תרלב 'הסימנים') מבאר שעיקר ראש השנה נועד להמלכת ה', ולכן אין מבקשים בתפילה דברים פרטיים, אלא רק על ידי הסימנים בדרך רמז מבקשים בקשות פרטיות.

יב, ד – מדוע אין איסור ניחוש במנהג אכילת הסימנים

דנו הראשונים בשאלה מדוע אין במנהג אכילת הסימנים איסור ניחוש. במרדכי (תחילת יומא) הביא תשובת הגאונים, שמה שיש בו מצווה אין בו ניחוש: "וששחקתם שאנו נוחשי נחישות, שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה, ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ואוכלין רוביא וכרתי, ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרנים בברכת מאורי האש, ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא, ורובו מיסוד המקרא ואגדות. על ראשי כבשים שאנו אוכלין – כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה, וישימנו לראש ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה – כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה. וכתוב כן בספר עזרא (נחמיה ח, י): אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… ומאחר שזה שנינו, אין זה ניחוש כי אם של מצוה".

המאירי הוריות יב, א, ביאר שיש כאן התעוררות דרך סימן ולא ניחוש: "הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרא רוביא כרתי סלקא תמרי… וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה".

והמהר"ל (באר הגולה, באר השני עמ' לד) הסביר שאין כאן ניחוש, אלא חיזוק וקיום גזירה מהשמיים: "ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה כדי שתצא לפועל הטוב ותהי מתקיימת הגזירה לטוב… ואין בזה ניחוש, רק הכנה שתצא הגזירה לטובה". (ע"ע לאמונת עתיך 19, עמ' 12 מאמרו של דורון ותקין).

יב, ה – כשצריך לברך יאמר ה'יהי רצון' אחר שיטעם

כתב מ"א תקפג, ד, שקודם יברך על הפרי ויאכל מעט, ואח"כ יאמר 'יהי רצון'. ואף שיש אומרים שמותר לומר 'יהי רצון' בין הברכה לאכילה, וכיוצא בזה כתב הב"ח בסי' תר"ה בשם התשב"ץ, שיכול לומר זה חליפתי וכו' על הכפרות שעושים בערב יום הכיפורים בין הברכה לשחיטה. מכל מקום לכתחילה יש לאכול קודם אמירת 'יהי רצון', שהרי אין בזה צורך כל כך. ועוד שאפילו לצורך אין להפסיק לכתחילה בין הברכה לאכילה. וכ"כ המ"ב ד, ובא"ח נצבים ד.

וכתב באלף המגן ח, ומסגרת השולחן קכט, ו, שדי לטעום מעט, ואין צריך לאכול דוקא כזית.

אמנם אם אמר ה'יהי רצון' בין הברכה לאכילה – אינו צריך לחזור ולברך כי אינו הפסק, כ"כ באשל אברהם בוטשטאש.

ויש שכתבו לומר את ה'יהי רצון' לפני הברכה והאכילה, ודייקו מלשון המרדכי: "שכך היה מנהגו של רבינו האי גאון, שמביאים לפניו סל שבו מינים הללו, ופושט ידו ונוטל דלעת ואומר…" (נהר שלום תקפג; יוסף אומץ תתקס"ד).

יב, ו – אכילת משמנים ומאכלים מתוקים

נחמיה ח, י: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". ובמרדכי (ריש יומא) בשם תשובת הגאונים כתב שמכאן המנהג לאכול משמנים וממתקים בראש השנה: "ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה – כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא: אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". וכ"כ רמ"א תקפג, א: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה".

יב, ז – זיהוי ה'קרא' התלמודי (ר' מאור הורוביץ)

כפי שלמדנו בכריתות (ו, א), ובהוריות (יב, א), אחד הסימנים שנהגו לאכול בראש השנה הוא ה'קרא'. המנהג הרווח לקחת לסימן 'קרא' את ה'דלעת' (Cucurbita) המוכרת לנו כיום. אולם ראוי לציין שמוצאה מיבשת אמריקה, ולכן אין היא צמח ה'קרא' התלמודי. הזיהוי היותר נכון שלה הוא 'דלעת הבקבוק' (Lagenaria vulgaris ,L. siceraria), שמוצאה מאפריקה, ומשם התפשטה לאסיה ואגן הים התיכון (פרופ' זֹהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים, עמ' 271-272), ולכן יש שכתבו לקחת דווקא את 'דלעת הבקבוק' לסימן ה'קרא' (תפארת יוסף לרבי יוסף עזרא זליכה, על הש"ס, סימני ר"ה, שעה, א). עם זאת, ניתן לקחת גם את הדלעת המצויה, שכן נקראת בפינו 'דלעת', ואף היא פרי ענק הגדל במהרה (כפי שכתב הרב בספר).

פורסם בקטגוריה פרק ג - ראש השנה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן