ג – שמחה סעודות ובגדים

ג,א – מצוות השמחה בחול המועד

רמב"ם הל' יו"ט ו, יז: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו". וכ"כ בשועה"ר תקכט, ו , וערוה"ש תקכט, ה.

ג,ב – האם הוא מקרא קודש – ועונג וכבוד

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ט: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ (שמות יב, טז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויין מקרא קודש, חולו של מועד מנין? ת"ל (ויקרא כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ".

משמע שאף ימי חוה"מ הם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, וצריך לכבדם ולענגם במאכל ומשתה וכסות נקיה, כיו"ט. וכ"כ מ"א תקל, א, בשם תניא רבתי.

אולם הרמב"ם (הל' יו"ט ו, טז) כתב שכשם שמצווה לכבד ולענג את השבת, כך מצווה לכבד ולענג את הימים הטובים, שכן נקראו מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ. ולא הזכיר מצוות כבוד ועונג לעניין חוה"מ, על אף שכתב (שם ז, א) שימי חוה"מ נקראים מִקְרָאי קֹדֶשׁ, ועל כן אסורים בעשיית מלאכה.

י"א שלרמב"ם אין בימי חוה"מ דין כבוד ועונג כלל (שו"ת רעק"א השמטות לסימן א), וכ"כ להלכה שועה"ר תקכט, ה (והובא במ"ב תקכט, טז).

ובשעה"צ תקל, ד, באר שבימי חוה"מ יש דין כבוד ועונג, שכן נקראו מקראי קודש. אלא שכפי שלעניין מלאכה אין חומרת חוה"מ כחומרת יו"ט, שהרי הותרה בו מלאכת דבר האבד, כך גם לעניין עונג וכבוד אין חוה"מ שווה ליו"ט. ומה שנאמר במכילתא שיש לענגו ולכבדו במאכל ומשתה וכסות נקיה, אין הכוונה כיו"ט, אלא יותר מימי החול. וסיים שאפשר שאף שועה"ר מסכים לזה.

ג,ג – מקורות

דברי האר"י על המוציא על חוה"מ שזוכה בכפליים מובאים בשדי חמד מערכת חוה"מ ז'.

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כז: "תני מראש השנה נקצצין מזונותיו של אדם חוץ ממה שהוא מוציא בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים ובחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן…"

המבזה את המועדות שאין לו חלק לעולם הבא (אבות ג, א), פירשו רש"י ורע"ב, שהכוונה לימי חול המועד "שעושה בהן מלאכה ונוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה, שאין נוהג בהן כבוד כראוי".

ד – איסור חתונה משום שמחת המועד

ד,א – הטעם שאין נושאין נשים במועד

מועד קטן ח, ב: "משנה. אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר הוא את גרושתו… גמרא. וכי שמחה היא לו מאי הוי? אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, ואמרי לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. רבה בר רב הונא אמר: מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרבה בר רב הונא – דרב הוא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאין נשים במועד – שנאמר (דברים טז, יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, בְּחַגֶּךָ – ולא באשתך. עולא אמר: מפני הטורח. רבי יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה".

ביטול פריה ורביה, הכוונה, שהואיל וממילא הרגל הוא זמן שמחה, ידחה את החתונה עד הרגל לצרף את שתי השמחות, שעל ידי כך יחסוך בהוצאות ועל ידי כך תרבה השמחה בחתונתו שממילא הכל פנויים אז ושמחים, ומצוות פריה ורביה תדחה.

משמע שכל הטעמים חשובים להלכה, כמובא בשעה"צ תקמו, א. והרמב"ם יו"ט ו, טז, הזכיר את השניים הראשונים, שעל ידם האיסור ברור יותר. שכן אם הטעם מפני ביטול פריה ורביה, אולי יתירו למי שיש לו כבר ילדים. ואם האיסור משום הטורח, אולי יקלו כאשר מדובר בסעודה קטנה. ואמנם ברור שלמעשה גם לטעמים אלו לא חילקו ואסרו הכל, אבל הטעם הראשון והשני, שהם די תואמים, עונים על כל המקרים בלא תירוצים.

ופעמים רבות מביאים את הטעם של "אין מערבין שמחה בשמחה", מפני שהוא כולל יותר, שממנו לומדים שגם אין עושים שמחה משותפת לשתי נשים. והדגשתי את הטעם של "ושמחת בְּחַגֶּךָ ולא באשתך", כי הוא הנוגע יותר לענייננו. ובאמת יסוד שני הטעמים אחד, וכפי שכתב הלבוש (או"ח תקמו): "אין מערבין שמחה אחרת בשמחת יום טוב, שנאמר (דברים טז, יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא בשמחה אחרת, לפיכך אין נושאין נשים במועד…" וכעין זה כתב התוס' מו"ק ח, ב, 'לפי', שעניין אין מערבין שמחה בשמחה הוא כדי "שיהיה ליבו פנוי למצווה אחת ולא יפנה עצמו הימנה", וכפי שאמרו חז"ל אין עושין מצוות חבילות חבילות" (ברכות מט, א).

אמנם גם בין שני הטעמים הללו יש הבדל מסוים: ברש"י על הרי"ף מבואר, שלפי הטעם הראשון, כל שמחה אחרת אסורה במועד, שאין מערבין שמחה בשמחה. ולטעם השני, רק שמחת נישואין אסורה. ובלחם משנה יו"ט ו, טז, מבאר שהרמב"ם מזכיר את שני הטעמים, ללמדנו שלא רק שמחת נישואין אסור לערב בחג אלא גם שאר שמחות, ומנגד שאין לאסור מחזיר גרושתו, כי רק שמחה גדולה אסור. ועיין במ"א תקמו, א, שכתב שלפי הטעם שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, אם הנישואין בלא סעודה, מותר. אבל לפי הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה, גם בלא סעודה אסור.

ד,ב – פנים חדשות במועד

כפי שלמדנו מותר לקיים סעודת שבע ברכות בחג ובמועד, ובסעודות חג כמו בסעודות שבת, מוסכם שאין צורך בפנים חדשות, הואיל והשבת והחג נחשבים כפנים חדשות (שו"ע אבה"ע סב, ח). ולגבי אחת משתי הסעודות שעושים בכל אחד מימי חול המועד נחלקו. לדעת יפה ללב ח"ד סב, כד, ימי חול המועד נחשבים כפנים חדשות, ולדעת זכור לאברהם ח"ב אות ב', אינם נחשבים כפנים חדשות.

ה – עיסוק בדברים מצערים

ה,א – איסור הספד ועיסוק בדברים מצערים

אסור להספיד בחול המועד (שו"ע או"ח תקמז, א). בנוסף לכך אסור להספיד בשלושים יום הסמוכים לרגל מת שנפטר יותר משלושים יום קודם הרגל, וכ"כ שו"ע תקמז, ג. והטעם: "שאין המת משתכח מן הלב עד אחר שלשים יום ואי יספידו פחות מל' יום לפני הרגל, יבוא על ידי זה לבכות ולהצטער ברגל דעדיין לא שכחו" (מ"ב ב, עפ"י מו"ק ח, א).

כתב הרמב"ם (יו"ט ז, טז), ע"פ מו"ק ז, א: "אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל".

כיוצא בזה כתב בכה"ח תקכט, לח, בשם רוח חיים ד', שכיוון שמצווה לשמוח ביו"ט, אסור לדבר בו בדברים שמצערים אותו, כגון מאוהביו שמתו וכיוצא בזה.

בשע"ת תקכט, ד, הביא מהחכם צבי שאין לאבל וכ"ש לשאר אנשים ללמוד ביו"ט דברים הרעים, ובאג"מ (יו"ד ד, ס, אות ד) תמה על דבריו.

בשעת הצורך מותר להורים לגעור בילדיהם כדי לחנכם, מפני שהשמחה שעליה נצטווינו היא שמחה של מצווה, וחינוך הילדים מצווה (חוט שני עמ' קנט).

ה,ב – הספד תלמיד חכם בפניו

ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בעת מסע ההלוויה שלו, שכבוד התורה דוחה את שמחת המועד (מו"ק כז, ב; שו"ע יו"ד תא, ה). ויש אומרים שכיום אין תלמיד חכם שבקיא בכל התורה, ולכן אין להספיד תלמיד חכם במועד. וכ"כ מ"א, מ"ב תקמז, יב; באו"ה ג; גשר החיים ח"א יג, י; פני ברוך כח, ו. אבל רבים כתבו שמספידים ת"ח מובהק ומרביץ תורה בפניו גם בזמן הזה. וכ"כ בתשובה מאהבה ג, רז, ושכן הורה רבו הנודע ביהודה; שו"ת מהרי"ט חו"מ סו"ס מז; ברכי יוסף חו"מ טו, ג; ודעת תורה תקמז, יב. וכן המנהג כמבואר ביבי"א ט, יו"ד מו; פס"ת תקמז, א. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בגדולי הדור. וכן נהגו למעשה שהספידו את מו"ר הרב שפירא זצ"ל בחול המועד סוכות תשס"ח. אלא שנוהגים לקצר בהספד.

ו – לימוד תורה

ו,א – לימוד תורה

כתב החינוך שכג: "ואסרו לכל אדם שלא יכוון מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הקבעו ימי חולו של מועד כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר, הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג".

ו,ב – דברי הכלבו

כלבו (סוף סימן ס): "ואף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אדם אוכל ושותה כל היום אלא כך יעשה בבקר ישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור שמתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן ואוכלין שאר היום עם הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש שזה ודאי אינה שמחה רק הוללות וסכלות ולא נצטוינו רק על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (שם כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, הא למדת שהעבודה בשמחה לא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. ירושלמי אמר ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין, נראה מדעת זה החכם שאיסור גדול בשחוק ובקלות ראש יותר מעשיית מלאכה, וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם והיא מצווה גדולה, שכן מצינו בונה בית ונוטר כרם שחוזר מעורכי המלחמה אויבי השם לפי שעוסק בישובו של עולם, וכוונת התורה בנתינת המועדות והראיה לפני השם כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה, ולמדו ליראה השם הנכבד והנורא מן החכמים החסידים העולים לראות פני האדון ה' אלוהי ישראל שלש פעמים בשנה". והביאוהו א"ר תקל, א; מ"ב ב; דעת תורה א; כה"ח ה.

ו,ג – כל איסור ביטול מלאכה בשביל לימוד תורה

בנוסף לדברי הכלבו בזה, כ"כ מרדכי מו"ק סי' תתנג, הגהה בשם אגודה (מו"ק יג, ב), על דברי רבי ממל בירושלמי, "מכאן שטוב לעסוק בתורה בחול המועד". ובמהרי"ל (מנהגים, חול המועד א): "… וכן אמר מהר"י סג"ל נמי דאסרו מלאכה כדי שיהיו פנוים לעסוק בתורה, ולכך התירו נמי דבר האבוד כדי שלא יצטער על אבודו ויבטל את למודו".

ערוה"ש תקלט, ד, בביאור איסור מסחר שאע"פ שהוא שבות אסור כדי שלא יבטל שמחת יו"ט ולימוד התורה "ובכלל שמחת יו"ט לעסוק בתורה, דהא אפילו ביו"ט בעינן חציו לה' וכל שכן במועד, ואם יהיה במשא ומתן לא יהנה משמחת יו"ט וגם לא יעסוק בתורה".

תהילים עה, ג: "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט". ובמאירי: "ויש מפרשים כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, שהם דברי העם הנבחר כשיצא מן הגלות, כלומר כשיגיע הזמן שיהיו ימי בשלווה, ויהיו לי כמועד וחג, לא אוציאם לבטלה ולתענוג כהרבה משאר האומות אבל לעבודת הש"י, והוא עניין מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. ואף רבותינו דרשוהו כיוצא בזה ע"י שביתת כל יום טוב שראוי להוציא ימי מנוחה להתעסק בעבודת הא-ל ובסיפור נפלאותיו כפי עניין החג, כמו שכתב בפירוש רש"י וכמו שביארנו בקצת חיבורינו".

פלא יועץ, ערך חול המועד: "וידוע מאמרם ז"ל, שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. וידוע מה שפירשו הקדמונים בפסוק כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה, חול המועד הוא תברתהון, והיא מקטע רגליהון ומחייבתן גם על זמן טרדתם, כי החול המועד עד ממהר שאין הטרדה גורם. ואם בחול המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאילו היה עוסק בתורה. והאיש הירא את ה', חרדה ילבש כל ימיו ויזהר מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".

ר"י אברבנאל (נחלת אבות ג, א): "אמרו חז"ל שר' אליעזר היה דורש כל יום חול המועד ומחרף ומגדף כל מי שהיה יוצא מדרשתו ונפסקה הלכה כר' יהושע… ונכלל גם כן זה [שאינו מחלק חציו לה'] במבזה את המועדים… ולכן השטיפות במאכל ומשקה במועדי ה' ומשחקים בקוביא בחול המועד שמתוך כך באים לקנתור ומריבה ולכפירה וקללת השם, הפך מה שצותה תורה: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, שעיקר השמחה היא בתורה, והם מתרחקים ממנה, עליהם נאמר (במדבר טו, לא): כִּי דְבַר ה' בָּזָה".

ו,ד – דברי ספר סדר היום

עניין חול המועד: "הימים שבין א' של פסח ליום אחרון נקראין חול המועד, והטעם מפני שהן חול לגבי א' וז', אבל לגבי שאר ימים מועד איקרו, ולכן אין לאדם לעסוק בשום מלאכה לא גדולה ולא קטנה, ולא התירו כי אם דבר האבד ושיהיה נקל לעשות. ולא יאמר אדם כיון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זה כוונת הי"ט והמועדים, חלילה להאמין זה והפתאים והסכלים לבם נוטה לסכלות זה. אבל האמת לא ניתנו י"ט לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה ובלי טרדה ובלי מחשבה והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותו במאכל ומשתה ושינה וטיול, אלא כל א' יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל י"ו, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא, ולא מפני זה תענג נפשו, אלא יאכל דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו ויישן מעט אם בר הכי הוא והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה כי כולם פונים לתאות היצה"ר הגוף הנגוף כי רבים אשר אתו מאשר אתה כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה, אשריו ואשרי חלקו למי שנגע יראת אלוהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לסמוך אותה שלא תפול ביד מבקשי רעתה וזה כל האדם. וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה ויש קרבן מוסף לכל יום וצריך כל אדם ליזהר בו כנ"ל, גם יש בהם תוספת גברא בקריאת התורה ומתוך עניינים אלו נראה שיש בהם קדושה. ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם, אבל הענין כאשר כתבתי והחכם עיניו בראשו לשקול כל הענינים כאשר כתבתי כמה פעמים".

יוסף אומץ תתלט: "ואף שמצווה לענג חול המועד במאכל ומשתה, מכל מקום עיקר קדושתו אינו מצד הגוף רק מצד הנשמה שיש להוסיף בלימודו יותר מבשאר ימים. ובסדר היום האריך מאד בחיוב התמדת הלימוד בו, ובדף צה כשסידר סדר הלימוד לכל המועדים נתן לכל חול המועד חלק מיוחד. ובירושלמי איתא להדיא לא אסור מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה והם אוכלין ושותין ופוחזין, לכן לפחות אותם שאין להם טרדא מחמת עסקי היריד, אל יבלו העת בחול המועד בשחוק, רק בכל שעה שאפשר להם לפנות עצמם מעסקיהם, ילמדו".

ו,ה – מקורות נוספים על לימוד תורה בחול המועד

ביצה כט, א: "מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: אף במועד עושה כן, מפני ברורי המדות… תנא: אף במועד עושה כן, מפני בטול בית המדרש". רש"י: "שהיה חכם גדול, ובאים רבים לשאול הימנו, ובמועד רבים עוסקים בתורה, שאין טרודים במלאכה, והיה ממלאן בלילה, שאין זמן בית המדרש, כדי שיהא פנוי ביום… " כיוצא בזה הובא בתוספתא ביצה פרק ג הלכה ח: "… אף בחול המועד עושין כן מפני ביטול בית המדרש". ופירשו מנחת יצחק ומנחת ביכורים, שבחול המועד נצרכו הרבנים להורות יותר מהרגיל ש"רבים היו עוסקים בתורה שאין טרודים במלאכה".

סוכה נג, א: "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה".

ירושלמי סוכה פ"ה ה"ב: "א"ר יהושע בן חנניה כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר, בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר, משם היו הולכין להקריב את המוספין, ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות, ומשם היו הולכין לאכול ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה, ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים, ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה".

ו,ו – נסיעה לירושלים ולהקביל פני הרב על חשבון חציו לבית המדרש

כתבתי שנראה שאפשר להקל לנסוע נסיעה ארוכה לירושלים או להקביל פני הרב, למרות שבעקבות זאת לא יספיק ללמוד חצי יום. משום שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, ומדובר במצווה ששייכת במהותה לחג. וגם מצד התוכן, ההתקשרות למקום המקדש כמוה כברכה בתורה תחילה. ועיין לעיל בהרחבות א, טז, א-ג. וכן הקבלת פני הרב שייכת למה שאמרו כבוד תורה קודם ללימוד תורה. וכל עניין הקבלת פני הרב נועדה כדי להעצים את הלימוד שאדם למד וילמד מרבו. שעל ידי ההתקשרות אל הרב, התורה שהוא לומד ממנו נעשית עבורו משמעותית יותר. ועיין לעיל בהרחבות א, יז, א-ב.

ו,ז – היחס לטיולים ובילויים במועד

על היחס לטיולים בחול המועד עיין בהרחבות לסוכות פרק ג, יד, א-ג.

ועיין בשו"ת משנה הלכות יא, תלו, שנשאל אם מותר ללכת בחוה"מ לרכוב על סוסים לטיול. והשיב שאין איסור, והוסיף: "ומיהו לעצם השאלה ועוד שאלות כאלו לבי עלי דוי, כי מי זה אשר יקח הזמן מקדושת חוה"מ אשר ניתן ללמוד תורה ולקיים מצותיה ולהחליף זה ברכיבת סוסים אשר אפילו בכל השנה אינו מדרך התורה ושֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט, הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ (תהלים לג, יז-יח). וכדאי להעתיק דברי הירושלמי הובא בא"ר א"ח סי' תק"ל אות א'… וכתב הכלבו נראה מזה שאסור גדול בשחוק וקלות ראש יותר ממלאכה. וכוונת השי"ת בנתינת המועדות כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה. וכ"כ אגודה ס"פ מי שהפך, טוב לעסוק בתורה בח"ה. ובמהרי"ל דלכך התירו דבר אבד כדי שלא יצטערו על איבודה ויבטל לימודו ע"ש".

ז – משמעותו הרוחנית של חול המועד

ז,א – חול המועד כמו תרגום שעל ידו זוכים לשלימות לשון הקודש

ליקוטי הלכות חול המועד הלכה א, א: "חול המועד הוא בחינת לשון תרגום שהוא בחינת נוגה שהוא ממוצע בין לשון הקודש ובין שאר הלשונות של שבעים אומין. כי יום טוב הוא בחינת שלימות לשון הקודש… שהוא בחינת מלכות פה, שעל ידה מכניעין מלכות הרשעה של השבעין אומות. ועל כן הימים טובים נקראים אות, כי הם בחינת שמירת הברית שנעשה על ידי שלימות לשון הקודש. וזה שאנו אומרים ביום טוב אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון… וחול המועד בא אחר יום טוב להשלים את לשון הקודש, כי עיקר שלימות לשון הקדש על ידי לשון תרגום, וזהו חול המועד שהוא מעורב מחול וממועד. כי בחול הוא שליטת הסטרא אחרא בחינת שבעים אומין, ומועד היא בחינת שלימות לשון הקדש כנ"ל, וחול המועד הוא ממוצע ביניהם בחינת תרגום כנ"ל. ועל כן קצת מלאכות אסורים וקצת מלאכות מותרים כי הוא מעורב מחול ויום טוב כנ"ל. (אות ב) ועל כן נמסר הדבר לחכמים שהם יבחרו, איזה מלאכות אסורים ואיזהו מותרים כדאיתא בפוסקים, זה בחינת תורה שבעל פה שהוא בחינת לשון תרגום, בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול אסור ומותר וכו' כדאיתא בזוהר הקדוש… כי חול המועד שהוא בחינת תרגום בחינת נוגה, שם עיקר המלחמה והניסיון והצירוף של כל אחד ואחד מישראל, ומי שאוחז עדיין בבחינה זו הוא צריך למעט ולאסור על עצמו כל המלאכות כולם ולבלי לעסוק רק בדבר המוכרח לו מאד כדי חיונו וכו'… ועל זה מרמז מה שאסרו חז"ל כל המלאכות בחול המועד ולא התירו רק המוכרח כנ"ל. אבל יום טוב שהוא בחינת שלימות לשון הקדש וביטול הרע לגמרי… אזי נתבטלין כל הל"ט מלאכות שהם באים מזוהמת הנחש שהוא הרע. ועיקר תלוי בשמירת הברית שהוא בחינת ט"ל אורות היפך הל"ט מלאכות… וזה שמובא בזוהר הקדוש שיום טוב הוא בחינת התלמיד חכם וחול המועד הוא בחינת התלמידים והמקורבים אליהם… בחינת תרגום בחינת נוגה…

ויש קדושה לפניהם ואחריהם: זה בחינת מה שכתוב בשם הבעל שם טוב ז"ל על פסוק הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת (תהלים מח, טו), על פי משל: כמו שלומדין התינוק לילך שתחילה מוליכין אותו ואחר כך מניחין אותו לילך מעצמו וכו'. כן בתחילה מעלין את אדם למעלה ממדריגתו ומסייעין אותו מאד בעבודת ה' ואחר כך מנסין אותו שילך בעצמו עיין שם. (אות ג) וזהו בחינת יום טוב וחול המועד, כי בתחילה מעלין אותו לבחינת קדושה גדולה בחינת יום טוב, ובאמת הוא למעלה ממדריגתו. ואחר כך משליכין אותו ומנסין אותו כנ"ל. וזה בחינת חול המועד שהוא בחינת נוגה שם עיקר המלחמה כנ"ל. ואחר כך זוכה לנצח המלחמה ולעמוד בנסיון, וזה בחינת יום טוב שבא אחר חול המועד שזכה לקדושת יום טוב על ידי נצחון המלחמה. ועל כן גם חול המועד נקרא אות ואסור להניח תפילין בהם, כי הם גם כן בחינת שמירת הברית, כי עיקר שמירת הברית תלוי בלשון תרגום שזה בחינת חול המועד כנ"ל.

וזה שאמרו רז"ל המבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו. כי זה תלוי בזה, כי מאחר שהוא מבזה את המועדות שהם בחינת שמירת הברית שלימות לשון הקדש, בוודאי הוא מיפר ברית. וזה שפירשו ז"ל המבזה את המועדות דהיינו חול המועד. כי עיקר שמירת ושלימות לשון הקדש תלוי בחול המועד כנ"ל… וזהו שדקדקו וקראו חילול המועדות לשון המבזה, היינו בחינת פגם הברית שמשם באים כל החרפות והבזיונות, כי עיקר הכבוד תלוי בשמירת הברית".

ז,ב – בחוה"מ מתחזקים להעלות ניצוצות ומתוך הירידה עולים יותר

ליקוטי הלכות הלכות חול המועד ב, א: "יש לרמז כי מי שרוצה לעשות תשובה צריך שיהיה בקי בהלכה, דהיינו בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת עייל ונפיק… כי זהו מדרכי התשובה שבתחילה מקרבין אותו מלמעלה ואחר כך מרחקין אותו ויש לו ירידה, ואזי צריך להתחזק עצמו בכל מה שיוכל ולא יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. ואזי הירידה היא תכלית העליה וזוכה לחזור ולעלות אל הקדושה במעלה יתירה… כי יום טוב היא בחינת תשובה… והחול המועד … בחינת נפיק דהיינו כשיוצא ונתרחק מהקדושה… שצריך לקדש את בחינת החול בקדושת מועד. לקדשו מעשיית מלאכה שהוא בחינת גשמיות עסקי עולם הזה, כי ל"ט מלאכות הם זוהמת הנחש, וצריך לקדש את עצמו מהם אפילו כשנופל מקדושת יום טוב… רק התירו לו מלאכת דבר האבד, רמז כי אין לו לירד ולעשות עסקי גשמיות כי אם בשביל דבר האבד… כי יש כמה ניצוצות שנאבדו ונפלו למקום שנפלו על ידי חטאיו. ובשביל זה נפל ממדריגתו כדי שיצטרף ויתלבן במדרגות התחתונות כדי להעלות הניצוצות שנפלו לשם, שהם בחינת דברים האבודים… ואזי כשמקדש את נפילתו בקדושת חול המועד כנ"ל, אזי חוזר לעלות… בבחינת ירידה תכלית העליה. כי ימים האחרונים של יום טוב יש בהם תוספות אור מימים הראשונים. כגון בסוכות שימים האחרונים הם שמיני עצרת ושמחת תורה, שאז עיקר השעשוע והתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמרו בבקשה עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם וכו', וכמובא גודל מעלת קדושת שמיני עצרת ושמחת תורה. גם ימים האחרונים של פסח, אז היה קריעת ים סוף, וביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים… וכמו שאמרו רז"ל ראתה שפחה על הים וכו'… שנבקע להם ים החכמה וזכו להשגות גדולות… (אות ב) ועיין בכוונות של חול המועד בשער מקראי קודש פרק ה', שם מרומז שמלאכת דבר האבד בחול המועד מרמז על ניצוצות הקדושים האבודים על ידי חטאינו…"

ז,ג – בחוה"מ יורדים להעלות הנופלים בחכמות, גילוי הרצון בצדקה

ליקוטי הלכות חול המועד הלכה ג: "מבואר במאמר וביום הביכורים ואת העורבים צויתי לכלכלך, שעל ידי השלש רגלים נתגלה הרצון… שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך לבד, ואין שום חיוב הטבע כלל… מזה נעשה יראה… ונשפע החסד וכו'… ואין צריכין לעשות שום עובדא ועסק מל"ט מלאכות וכו', כי נתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. אך כנגד… יש קול שאגת חיות רעות הדורסים וטורפים, שהם חכמי הטבע וכו' (שמתעלמים או כופרים ברצונו ית'). אבל החכמים האמיתיים שבדור הם מקשרים את הרצון לשורש הרצון, שהוא בחינת מצח הרצון וכו'. אך (כנגד) יש בחינת מצח הנחש שורש חכמת הטבע וכו' (פילוסופיה), וצריכין להכניעו ולהפילו, וזה נעשה על ידי צדקה וכו'. אך אפילו כשמכניעין שורש חכמת הטבע על ידי הצדקה וכו', עם כל זה כשאין התגלות הרצון חזק ותקיף, עדיין הם יכולין ח"ו לחזור ולהתגבר וכו', וגם על זה צריכין כוח הצדקה, כי הצדקה מכניעה אותם תמיד… ואז נשמע קול הקריאה של יום טוב וכו'. וזה עיקר שמחת יום טוב וכו', ואז נשפע החסד על ידי היראה וכו', ואז אין צריכין לעשות שום עסק ושום מלאכה וכו' כנ"ל… (אות ב) ועל כן עיקר קדושת יום טוב תלוי בישראל, דהיינו בחכמי הדור האמיתיים, שהם מקדשין את החודש… שיש להם כוח לקשר הרצון לשורש הרצון בחינת מצח הרצון… ועל כן יום טוב נמי איקרי שבת, כי משם מקבל קדושתו מבחינת שורש הרצון שהוא בחינת שבת כנ"ל. (אות ג) ועל כן נצטווינו ביותר ליתן צדקה ביום טוב, כמו שכתוב (דברים טז, יא): וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וכו' וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה וכו'. וכן מחויבים להביא קרבנות הרבה ביום טוב, כמו שכתוב וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם, אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, שזהו בחינת צדקה…

(אות ד) נמצא שעיקר קדושת יום טוב הוא התגלות הרצון… שהכל מתנהג רק כרצונו יתברך לבד על ידי האותות והמופתים נוראים שעשה עמנו השם יתברך בכל יום טוב ויום טוב, ועל ידי זה נתבטלין כל המלאכות ביום טוב… אבל אם עדיין התגלות הרצון אינו חזק וכו', אזי יכול לחזור ולהתעורר בחינת חכמת הטבע וכו', ועל זה מועיל גם כן צדקה… ולכאורה הדבר תמוה, מאחר שיש כוח להצדקה להכניע לגמרי חכמת הטבע ולחזק הרצון לגמרי… מדוע לא נתתקן הכל בפעם אחד לבד… ולמה נחלק התיקון לשנים… אך זה בחינת חול המועד, שבתחילה הוא יום טוב ואחר כך הוא יום טוב ובינתיים הוא חול המועד, וכל זה הוא טובה גדולה מהשם יתברך… כי יש נשמות נפולות שנתפסו גם כן בטעותים אלו של חכמי הטבע… ובשביל תיקון אלו הנשמות הנפולות הנ"ל צריכין בהכרח שיתחלק התיקון לשנים. שאחר שזוכין להכניע חכמת הטבע על ידי הצדקה… עדיין יכולים להטיל ספק וכו' אם אין הרצון חזק עדיין וכו'. ואז צריכין לחזור ולעסוק בתיקון זה ליתן צדקה וכו', לחזק התגלות הרצון כנ"ל, ואז דייקא בין תיקון לתיקון אז עוסקין לתקן ולהעלות אלו הנשמות הנפולות. כי קודם… אי אפשר לעסוק בתיקונם כי הם נפלו ונבוכו מאד… אבל אחר שהכניע מצח הנחש ונכנע ונשפל חכמת הטבע.. יכולים לתקנם ולהעלותם… (אות ו) וזה בחינת חול המועד, כי אחר שבא יום טוב ואז נתגלה הרצון… אחר כך צריכין שיהיה חול המועד ואחר כך חוזר ונעשה יום טוב… שאחר שמכניעין מצח הנחש ונתגלה קדושת יום טוב, עדיין אין הרצון חזק כל כך ויכולין להטיל ספק ח"ו. וזה בחינת חול המועד, שאין מתגבר בו חכמת הטבע כמו בחול ממש… ועל כן קצת מלאכות אסורים בו וקצת מותרים בו… כפי ביטול חכמת הטבע והתגברות התגלות הרצון… ועל כן עיקר המלאכות שמותרים בו הם מלאכת דבר האבד… שהם בחינת הנשמות הנ"ל שנפלו ונאבדו על ידי טעות של חכמי הטבע כנ"ל, ובשבילם צריכין שיתחלק התיקון לשנים…"

ז,ד – הסט"א מסית להשתעבד לעבודה וצריך להתגבר עליו בשני שלבים

ליקוטי הלכות חול המועד ד' עפ"י התורה 'תקעו תוכחה' (לק"ת ח'), שם מבואר שעל ידי שהסט"א יונק מן הרחמנות, נעשית אכזריות, ונפגם הדעת, ואזי התפילה שמטבעה היא רחמים ותחנונים נעשית בבחינת דין, והסט"א בולע אותה. ואזי צריך שבעל כוח גדול יתפלל בבחינת דין, וכשהסט"א ירצה לבלוע תפילתו, תעמוד בגרונו, שלא יוכל להתגבר עליה לבולעה, ואזי הסט"א יהיה מוכרח להקיא כל מה שבלע ואף את עצמות חיותו בבחינת גרים, וכפי שנעשה על ידי משה. ועל ידי זה מתגלה כבודו, ונמשכת הנבואה, ומתברר כוח המדמה, וזוכים לאמונה בחידוש העולם, בבחינת ארץ ישראל, ויתעורר שיר חדש, וזה הקול של מוכיח הגון, שמעורר ריח טוב. וזה הקול משקה את הגן, בבחינת נהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

ד, א: "… עיקר זוהמת הנחש… שהוא בחינת הל"ט מלאכות, נמשך על ידי שהסטרא אחרא יונקת מהרחמנות וממשיכין הרחמנות לעצמן, שזהו בחינת גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכו'… כי עיקר הרחמנות דסטרא אחרא הוא להמשיך על האדם טרחות וטירדות העולם הזה, להתייגע בעסקים ומלאכות בשביל פרנסה, שזהו בחינת ל"ט מלאכות. והסטרא אחרא וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתין את האדם ותולין הכל ברחמנות. כאלו יש להם רחמנות גדול עליו, ואומרים לו מה אתה חושב, הלא אתה צריך לחיות לפרנס עצמך ואשתך ובניך, ואתה צריך לרחם עליך ועליהם לבקש פרנסה, ועל ידי זה מביאין אותו שיפרוק ממנו עול תורה וימשיך על עצמו עול דרך ארץ, שהם כלל כל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל פרנסה, ומאומה לא ישא בעמלו… ומהפכים הרחמנות האמיתי לרחמנות שלהם, שבאמת אינו רחמנות כלל, כי באמת עיקר הרחמנות הוא לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחי. כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה… וכמובן לכל בר דעת קצת גודל המרירות המר של עסקי העולם הזה, בפרט טרדות הממון והפרנסה… שזהו בחינת גלות מצרים שמררו את חייהם בעבודה קשה… ולצאת מזה שהוא בחינת יציאת מצרים, היא על ידי הבעל כוח שמתפלל תפילה בבחינת דין, שהוא בחינת השלך לפני פרעה ויהי לתנין… ועל כן אז נתקדשו הרגלים שהם אסורים בעשיית מלאכה… (והם זכר ליציאת מצרים).

(אות ב) וזה בחינת גודל השמחה של יום טוב. כי על ידי התפילה הנ"ל… נמשכין… התגלות הכבוד… השפעת הנבואה וכו', עד שזוכין לבחינת הקול של השיר שיתער לעתיד, שהוא הקול המשקה את הגן בחינת וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) וכו', שעל ידי זה הקול יכולין להוכיח וכו'. ומשם מקול השיר הגדול הזה נמשכין כל השמחות… רק מחמת שביום טוב צריכין להמשיך קול השיר הזה על ידי התפילה הנ"ל של הבעל כוח, על כן יש בו איזה מלאכות המותרים שהם מלאכות אוכל נפש… כי יום טוב ישראל הוא דמקדשי להו… על כן צריכין איזה התעוררות מלמטה כדי להגביר מזונא דנפשא על מזונא דגופא… וזהו בחינת שנקרא מלאכת אוכל נפש…

(אות ג) וזה בחינת חול המועד… כי כן דרך הסטרא אחרא, אף על פי שמכניעין אותה מאד, אף על פי כן בכל פעם היא חוזרת ומתעוררת, כי זה ידוע שאי אפשר להכניע ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, כי הוא צורך העולם. על כן אף על פי שמשה ואהרן הכניעו אותה אז הרבה עד שיצאו ישראל ממצרים, שנמשך על ידי התפילה הנ"ל, שעל ידי זה הקיאה כל הקדושות… וגם הוציאה עצמות חיותה שהם הגרים שהם בחינת הערב רב שנתגיירו אז, אף על פי כן עדיין לא נתבטלה לגמרי… על כן תיכף… חזרו ואמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וכו' וחזרו ורדפו אחריהם בחיל גדול. ועיקר כוח הסטרא אחרא לחזור ולהתעורר הוא על ידי בחינת קליפת עמלק, שהוא ראשית וכלליות הסטרא אחרא… ועל כן איתא במדרש על פסוק (שמות יד, ה): וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, שהמגיד היה עמלק… ועל כן באמת אמרו רז"ל על פרעה שעליו נאמר (משלי כו, יא): כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ… וכשחזר פרעה עליהם היו ישראל בצרה גדולה, והוכרח משה לחזור ולעורר כוח התפילה הנ"ל שעל ידי זה היה קריעת ים סוף, בבחינת (תהלים עד, יג): אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם… על כן הימים שבין יום ראשון של יום טוב לבין יום האחרון הם חול המועד, שרוב המלאכות בטלים ואין מותר בו כי אם מלאכות דבר האבד… כי עיקר כוח הסטרא אחרא אז היה על ידי התגברות קליפת עמלק… כי עמלק מתגבר ורודף תמיד אחרי האבודים… אחר מחנה דן שהיו מאסף… והיו מוצאים כל האבידות ומשיבים לישראל כמו שאמרו רז"ל… על כן מותר בחול המועד מלאכת דבר האבוד דייקא… שאז עיקר המלחמה בשביל דברים האבודים… " (אות ד – אבל בשבועות אין חול המועד, כי בשבועות קבלו את התורה והיה ראוי שיגמר תיקון כל העולמות בשלימות. אבל הבעל דבר התחכם להרע על ידי הערב רב, שהם הגרים שהוציא משה ממצרים, שעשו את העגל והחטיאו את ישראל. ועיקר התיקון לזה נעשה במ' ימים מר"ח אלול עד יוה"כ. ומפני שלא היה לשבועות חוה"מ נפלו כל כך בחטא העגל).

(אות ו) כי הצדיק הגדול, אף על פי שבגודל כחו שמתפלל התפילה הנ"ל הוא מוציא מהסטרא אחרא כל הקדושות שבלעה, עד שנעשין גם גרים כנ"ל, אף על פי כן בוודאי אלו הגרים והבעלי תשובה… צריכין עדיין תיקון גדול אחר שיצאו משם… ועיקר התיקון על ידי קול התוכחה… ועל כן יש חול המועד בסוכות בין יום ראשון ליום האחרון… שבו עוסקים לתקן דברים האבודים… כי זה עיקר התיקון, על ידי שיודעים שאי אפשר לתקן בפעם אחד, כי צריכין להמשיך קול התוכחה הנ"ל להוכיח את אלו שיצאו מהסטרא אחרא ולא נתתקנו עדיין… והרבה יש שחזרו ונפלו כנ"ל… וזה בחינת חול המועד סוכות שיש בו מלאכת דבר האבד בשביל האבודים הנ"ל. כי כמו שבתחילה בפסח היה חול המועד מחמת שפרעה התגבר אחר יום הראשון ורדף את ישראל כנ"ל, כמו כן עתה בסוכות שהוא גמר התיקון צריכין לבלי לחטוף לתקן הכל בפעם אחד, כי זה אי אפשר כנ"ל. כמו שראינו גודל הקלקולים שהיה אחר שבועות אחר מתן תורה. על כן צריכין עתה להמשיך התיקון בדרכים נפלאים, להתחיל ביום ראשון, ולהפסיק לעשות חול המועד בשביל דברים האבודים הנ"ל, עד הושענא רבה שאז עסקינו בערבי נחל, לתקן בחינת פושעי ישראל. ואז עוסקים במשנה תורה שהוא בחינת קול התוכחה הנ"ל… ואז אחר כך עושין שמחת תורה וגומרין התורה, כי אז עיקר גמר התיקון שנמשך על ידי קבלת התורה… ועל כן אז השמחה גדולה מאד… ועל כן מסיימין וחוזרים ומתחילין התורה מיד… כי אי אפשר לגמור התיקון בשנה אחת, רק בכל שנה מבררין ומתקנין כמה ניצוצות…

(אות ח) והכלל כי עיקר הקיום הוא על ידי שבת… שאז בטלים כל המלאכות לגמרי, אבל צריכין להמשיך הקדושה של שבת לששת ימי החול לדחות זוהמת הנחש מימי החול… וכשזכה משה לנצח מלחמה זאת… נתקדשו כל הימים טובים, שגם מימי החול נעשו ימים טובים שאסורים במלאכה… ועל ידי זה יש לנו כוח להמשיך הקדושה של שבת לימי החול… אבל בעוצם גשמיותינו עדיין ימי החול שלנו רחוקים גם מיום טוב, והוסיף בנפלאותיו ליתן לנו חול המועד שקדוש במקצת, וקצת מלאכות יש בהם, ועל ידי זה יכולין לברר גם דברים האבודים כנ"ל. אבל עדיין גם ימי חול המועד הם ימים טובים ממש ואסורים ברוב המלאכות, ויש בהם קרבנות רבים וכו'. על כן עדיין גם הם רחוקים מימי החול ממש, וחמל עלינו השם יתברך ונתן לנו חנוכה ופורים, שהם ימי החול ממש ומותרים בכל המלאכות, ואף על פי כן הם קדושים בקדושות כאלו. ובזה יש לנו כוח לדחות זוהמת הנחש בימי החול ממש. כי זה עיקר התיקון כשזוכין להמשיך האמת בבני אדם שעוסקים במשא ומתן ומלאכות, שגם הם בתוך עסקם לא ישכחו את השם יתברך וידעו ויאמינו שהפרנסה רק ממנו יתברך בהשגחתו לבד, ויקדשו המשא ומתן והמלאכות לעשות המשא ומתן באמונה גדולה, ולזכור בהשם יתברך בכל עת, ולקבוע עתים לתורה על כל פנים, ולהרבות בצדקה. ועל ידי זה עיקר הכנעת וביטול זוהמת הנחש מהל"ט מלאכות שזוכין על ידי שממשיכין קדושת שבת לימי החול…"