ארכיון הקטגוריה: פרק ב – הלכות סוכה

יב – הכוונה הנדרשת בהקמת הסוכה

יב,א – האם ישנה מצווה בעשיית הסוכה

כתב שאילתות קסט: "דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעת יומי, דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, וכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים". הרי שבנוסף למצוות הישיבה בסוכה, ישנה מצווה להקים את הסוכה. וכ"כ סידור רס"ג (עמ' קעב): "וחייב כל בר ישראל לעשות סוכה לעצמו ולברך ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכ"כ רש"י (מכות ח, א, 'השתא'). וכן משמע מלשון תוס' מו"ק ט, ב, 'כאן'. וכן נראה דעת הירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ג): "העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה. לאחרים: לעשות לו סוכה לשמו".

מאידך, יש אומרים שאין מצווה בעשיית הסוכה, וכ"כ רמב"ם (שו"ת פאר הדור, נא): "וכמו שהסוכה המצווה היא הישיבה ולא העשייה, ובלולב הנטילה ולא באוגדן…" וכך משמע קצת משיטה מקובצת (כתובות ז, ב) בשם רמב"ן: "ומה שאמרו שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכה… דאינו אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג… ".

יב,ב – מצווה לעשות סוכה לעצמו

מלשון רס"ג לעיל משמע שישנה מצווה שלכל אחד תהיה סוכה, וכ"כ ספר האורה צו: "מחייבין כל בית ישראל למיעבד סוכה כל חד וחד לנפשיה". וכ"כ רי"ץ גיאת בשם רב נטרונאי גאון: "מצוות סוכה לעשותה כל אחד ואחד בביתו".

וכ"כ כמה אחרונים שמצווה מן המובחר שכל אחד יעשה סוכה לעצמו ולא יצא ידי חובה בסוכת חבירו (ספר החיים תרלז; בית השואבה תרכד, א). וחידש ר"ר מרגליות (נפש חיה, תרכה), שאפילו מי שיודע שלא ישב בסוכה כל החג, מחוייב לפני החג לעשות סוכה שעשיית הסוכה היא גופא מצווה.

יב,ג – הצורך לחדש דבר ודין סוכה משנה שעברה

בבבלי (סוכה ט, א) מבואר שסוכה שלא נעשתה לשם חג כשרה, ולא אמרו שצריך לחדש בה דבר. אבל בירושלמי (פ"א ה"ב) אמרו ובלבד שיחדש בה דבר. כתב בשבולי הלקט סי' שלז, שלדעת רב יהודאי גאון הוא לעיכובא, וכ"כ בספר התניא בשם רב נטרונאי גאון. אולם דעת שבולי הלקט עצמו שאין זה לעיכובא, וכן דעת ר"ן, מאירי, ריטב"א ורי"ו. ואף שבב"י כתב שגם דעת העיטור, תוס' ורא"ש שהוא לעיכובא. מ"מ כתבו האחרונים למעשה שהוא רק לכתחילה, ובדיעבד אם לא חידש הסוכה כשרה ויברך על ישיבתה (מהם: ט"ז תרלו, ג; מ"א א; נהר שלום א; ח"א קמו, לט; בכורי יעקב תרלו, ג; בנין שלמה מג; מ"ב תרלו, ד; חזו"א עמ' סד. ובכה"ח ו, כתב שאם לא חידש לא יברך).

בשו"ת בנין שלמה א, מג, ביאר שהטעם שצריך לחדש בה דבר, מפני שלכתחילה מצווה להקים את הסוכה, ואף שבדיעבד גם אם עשאה גוי כשרה, מ"מ מצווה לכתחילה שיהודי יעשה אותה. וכן כתב גם בשאלתות (וזאת הברכה שאילתא קפט, וכפי שביאר הנצי"ב בעמק שאלה), ולכן אם עשאה גוי וכיוצא בו, מצווה שיחדש בה דבר, כדי שיהיה שותף בה.

יב,ד – בניית סוכה בחול המועד

סוכה כז, א: "תניא, רבי אליעזר אומר: אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד. ושוין, שאם נפלה – שחוזר ובונה בחולו של מועד. מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא (דברים טז, יג): חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים – עשה סוכה הראויה לשבעה. ורבנן: הכי קאמר רחמנא: עשה סוכה בחג".

ובירושלמי פ"ב ה"ז, מבואר טעם אחר לחומרת רבי אליעזר: "תני בשם ר' ליעזר: מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל אל יעשנה ברגל. והתני בר קפרא: נפלה סוכתו ברגל יקימנה ברגל. ר' אחא בשם רבי חיננא: קנס קנסו רבי ליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל".

הלכה כחכמים, וכ"כ שו"ע תרלז, ב: "מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכה בחולו של מועד אפילו בסוף יום שביעי".

וכתב מאירי כז, ב, ומאמר מרדכי תרלז, ג, שאין לבנות את הסוכה במועד במלאכת אומן. אמנם עיין הרחבות להל' חול המועד יב, יא, ד, שם ביארנו למעשה, שאם מוכרחים להיעזר לצורך הקמת הסוכה במלאכת אומן, הואיל והיא מצווה עוברת, דינה כדבר האבד, ומותר לעשותה אף במלאכת אומן. כיוצא בזה כתב בבאו"ה תרלז, א, 'עושה'. והוסיף שכן מוכח ממה שדרשו חכמים "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים", כלומר עשה סוכה בחג אפילו בעשייה גמורה. וכ"כ אבני נזר או"ח ב, כג; וחזו"ע עמ' נ.

יב,ה – ברכת שהחיינו

כתב בשו"ת משאת משה א, ה, שאם בנה סוכה בחול המועד, צריך לברך שהחיינו על הסוכה, כי לא נפטר בברכת שהחיינו שאמר על הרגל, ובשו"ע תרמא, א, כתב שלא מברכים שהחיינו על עשיית הסוכה משום שברכת שהחיינו שבקידוש פוטרתה. וכ"כ חזו"ע עמ' נא. ובשו"ת קנין תורה ד, עו, כתב, שאין לברך שהחיינו, כי ברכת שהחיינו מכוונת על קיום מצוות סוכה, וכיוון שכבר ישב בסוכה, נפטר מברכה זו. וכ"כ בשו"ת בצל החכמה ה, קעא; ושרגא המאיר ה, עב. וכן הלכה שספק ברכות להקל.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

יג – תעשה ולא מן העשוי ודין סוכה גזולה ושאולה

יג,א- העמדת הסכך קודם בנית הדפנות

לדעת מהרי"ל (הל' סוכה ו), והגהות מיימוניות (ה, מ), אין להעמיד הסכך קודם שיעשה הדפנות. אלא שלצורך העמדת הסכך, די שיעשה דפנות ברוחב טפח, סמוך לסכך. וכ"כ רמ"א תרלה, א; ובא"ח האזינו ב. וכתב בחוט שני שבת ח"ד עמ' שלח, שאם מופלג מהסכך ג' טפחים, אינו מועיל.

ולמדו שטפח מספיק ממה שמבואר בגמרא טז, א, שאם כשעשה את הגדיש עשה חלל בגובה טפח על שבעה טפחים, יכול לחטוט בגדיש ולעשות סוכה כשרה, מפני שלטפח כבר יש גדר של אוהל.

לדעת הלבוש (ריש סי' תרכו; תרלה), אם העמיד את הסכך קודם שבנה את הדפנות – הסוכה פסולה מהתורה אף בדיעבד. וכ"כ ט"ז (תרלה, ד); א"ר ד; מ"ב י; והלח"ב (ב, ז, עמ' לא).

מנגד, לדעת הב"ח תרלה, ב, בדיעבד, כיוון שהעמיד את הסכך לשם צל סוכה – הסוכה כשרה. וכ"כ שכנה"ג (הגה"ט, א); ברכ"י (תרלה, ב); בית השואבה יא; ערוה"ש ה; וחזו"ע (עמ' לח).

ומוסכם, שאם העמיד את הסכך אחר שעשה את הדפנות, ואח"כ נפלו הדפנות – יכול לתקנן בלא להניח שוב את הסכך (חזו"ע עמ' מ; הלח"ב עמ' לג).

יג,ב – סוכה שאולה

סוכה כז, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים- משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב (ויקרא כג, מב): כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. – ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה – כתיב כָּל הָאֶזְרָח". נפסק בשו"ע תרלז, ב, כדעת חכמים שיוצאים בסוכה שאולה.

יג,ג – סוכת השותפין

לריב"ש (שו"ת שמז) יוצאים בסוכת השותפין קל וחומר מסוכה שאולה, שבשותפין יש לו ממש חלק בסוכה. וכ"כ שו"ע תרלז, ב, ב"ח, שועה"ר ג, ומ"ב ו. אולם לרשב"ש (שו"ת ח), אין בזה קל וחומר, כי השאולה כולה שלו בזמן שהוא יושב בה, אבל בשותפות אין כולה שלו באותו זמן, ולכן שותפים שמקפידים זה על זה אינם יכולים לצאת ידי חובה בסוכה שהם שותפים בה. ובמחזיק ברכה ב, כתב שאפשר שכשהשותפים מקפידים, אף הריב"ש מודה, אלא שלא מצוי שיקפידו שהרי עשו שותפות. וכ"כ בשערי תשובה. וטוב שהעושים סוכה בשותפות יסכימו במפורש למחול זה לזה על חלקם כדי שיצאו ידי חובתם (כה"ח י).

יג,ד – לשבת בסוכת חבירו שלא מדעתו

כתב רמ"א תרלז, ג: "לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו", אבל אם בעל הסוכה לא נמצא שם, מותר להיכנס לסוכתו משום שניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה (ט"ז תרלז, ד; מ"ב ט). ואם יש סיכוי סביר שבעל הסוכה יבוא, אין להיכנס שמא מחמת שיראה שהוא שם יתבייש להיכנס, ונמצא שאינו מסכים שיכנסו לסוכתו (א"ר ג; מ"ב ט). כתב בכורי יעקב תרלז, ד: "ולענ"ד אין ליתן בזה כלל השווה לכל, שמסתמא על חבירו שאוהב אותו וליבו גס בו לא יקפיד, ועל אדם שאינו מכירו או שאינו אוהבו יקפיד. ולכן הכל תלוי כפי מה שאומד דעת חבירו אם יקפיד או לא יקפיד".

יג,ה – סוכה גזולה

סוכה לא, א: "תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין. אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. אי קרקע נגזלת – סוכה גזולה היא, ואי נמי קרקע אינה נגזלת – סוכה שאולה היא. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהן – דברי הכל אין לו אלא דמי עצים" (מפני שקנה אותם בשינוי מעשה ושינוי השם, ועוד, משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא להחזיר דמים).

גם לרבנן סוכה גזולה פסולה כפי שלמדנו בגמ' כז, ב: "ורבנן, האי לְךָ מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה", פירש רש"י (לא, א, 'אבל'): "ודאמרינן דמודו רבנן בגזולה – לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע, ולא בגוזל עצים ומסכך בהן, אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה, דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע, ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה, דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה, ולא הוציא עליה יציאות – הלכך גזולה היא".

וכ"כ בשו"ע תרלז, ג: "סוכה גזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא, שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה, אף על פי שלא חיברן ולא שינה בהם כלום, יצא; תקנת חכמים, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד; אבל אם גזל סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה, וישב בה, לא יצא". הוסיף באו"ה 'העשויה' בשם פמ"ג: "הוא הדין סוכה הבנויה על גבי קרקע ואינה מחוברת כלל לקרקע וכל שכן על גלגלים שיכול לטלטלה ממקום למקום דשייך בה גזילה".

והוסיף רמ"א: "והוא הדין אם ראובן בנה סוכה בקרקע שמעון, ושמעון תקף את ראובן וגזל סוכתו הבנויה בקרקע שלו, לא יצא בה ואין כאן תקנת השבים, הואיל ולא טרח בה ולא הוציא עליה הוצאות". (אם אחרים יכולים לשבת בסוכה גזולה עיין באו"ה תרלז, ג, 'לא יצא').

יג,ו – האם מברכים על סוכה שנבנתה מעצים גזולים

גמ' לא, א: "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי (כי עבדי ריש גלותא גזלו ממנה עצים וסככו בהם)! צווחה ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא (אברהם אבינו) תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?! אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא (קולנית היא זו), ואין לה אלא דמי עצים בלבד".

למדו הפוסקים מגמ' זו שמברכים על סוכה שעציה גזולים, שמן הסתם ריש גלותא ורבנן בירכו על ישיבתם בסוכה (מ"ב טו; שעה"צ כא; אג"מ או"ח א, קפג). אמנם במאמ"ר תרלז, ד, כתב, שאין לברך עליה הואיל ובעבירה הגיעה לידו. (המשיך לשיטתו בכה"ח יט, שאם כבר התפשר עם הבעלים על תשלום לעצים, יכול לברך, אבל אם עדיין לא נתרצה לא יברך).

ונלענ"ד שהבונה בקרקע חבירו, למרות שהסוכה עצמה אינה גזולה, שכן קרקע אינה נגזלת, ולכן אם ישב בה קיים מצוות סוכה, לא יברך עליה, משום שהוא נמצא שם באיסור, שאסור לו להיות בקרקע של חבירו בלא רשותו. ובזה הכל מסכימים לדברי המאמר מרדכי, כי רק לעניין גזל עצים וקבעם בסוכתו אומרים שהעצים הפכו להיות של בעל הסוכה לגמרי, ומעתה הוא חייב לבעל העצים דמים בלבד. אבל כאן הקרקע הרי נשארה של בעליה, והוא נמצא עליה באיסור, ואין זה מברך אלא מנאץ. וקל וחומר הוא ממה שכתב מ"א תרלז, א, שהמקים סוכה ברשות הרבים – לא יברך, למרות שגם לבעל הסוכה יש חלק ברשות הרבים.

ולכאורה קשה, מדוע הגונב עצים וקבעם בסוכתו מברך, ואילו לגבי גוזל חיטים ועשה עיסה, למרות שקנה את העיסה בשינוי, אינו מברך אלא מנאץ (ב"ק צד, א). וצריך לומר שתקנת השבים שתקנו חכמים לגבי גוזל מריש (קורה) וקבעה בביתו שאינו צריך להחזיר את הקורה אלא רק את דמיה, הפקיעה את מצבו ממצב של גוזל למצב של בעל חוב, ולכן אין הוא נחשב מנאץ.

יג,ז – הקמת סוכה ברשות הרבים

סוכה לא, א: "המסכך ברשות הרבים, רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". הרי שלכאורה מותר לדעת חכמים להקים סוכה ברשות הרבים. אבל אמרו בירושלמי פ"ג ה"א: "גמליאל גוזא עבד ליה מטלא (סוכה) בגו שוקא, עבר רבי שמעון בן לקיש ואמר לו מאן שרא לך". פירש באור זרוע את דברי ריש לקיש, שאמנם חכמים התירו בדיעבד סוכה שהוקמה ברשות הרבים, אבל לכתחילה מי התיר לך להקימה (כ"כ בקרבן העדה). וכ"כ למעשה ברמ"א תרלז, ג: "וכן לא יעשה סוכה לכתחלה בקרקע שהיא של רבים; מיהו בדיעבד יצא". וצריך לומר שלדעת חכמים, כיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, מותר לו גם להקים בה סוכה, אלא שהואיל והרבים אינם מסכימים לכך, לכתחילה אין לו רשות להקים שם סוכה בלא הסכמתם.

כיוצא בזה ביאר מ"א א, שלכתחילה אסור לעשות סוכה ברשות הרבים משום שגם לגויים יש חלק בקרקע ובוודאי אינם מוחלים. ולמרות שבדיעבד מותר, לא יברך על סוכה זו. וכ"כ שועה"ר יא. לעומת זאת, הרבה אחרונים כתבו שאפשר לברך על סוכה זו (א"ר ד; מו"ק; מאמ"ר ד; בית מאיר; בכורי יעקב ו; פמ"ג; בגדי ישע; מקור חיים לחוו"י; דברי מלכיאל ג, ל-לא; קיצור שו"ע קלד, ט; מ"ב י; ערוה"ש ה).

ונלענ"ד שנחלקו כאשר הקימו את הסוכה ברשות הרבים במקום שנציגי הציבור המוסמכים לא הביעו עמדה ברורה, לא לחיוב ולא לשלילה, וכיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, כתבו הרבה אחרונים שאפשר לברך עליה. ולדעת המ"א, כיוון שיש שם גם גויים, בוודאי אינם מוחלים, ולכן יש בשהייתו בה איסור, וממילא לא יברך. אבל במקום שנציגי הציבור המוסמכים אינם מסכימים שיקימו סוכה, הרי שהסוכה מוקמת באיסור גזילת הרבים, ואף שהיושב בה יוצא מפני שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום לכל הדעות לא יברך עליה. וכך כתבתי בהערה.

ובבאו"ה 'וכן' כתב, שאולי כל מה שנאסר לכתחילה בירושלמי היינו במקום שרבים עוברים בו והסוכה מפריעה להם בדרכם, אבל מותר לכתחילה להקים סוכה בצידי רשות הרבים, סמוך לפתח ביתו. וסיים באו"ה: "הנוהגים להקל בזה, אין למחות בידן, כי רבו המתירין". יותר מזה כתב בא"א מבוטשאטש, שאם אין כל כך עיכוב לרבים פשיטא שמותר מצד זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידת סדום, ואפילו אם הסוכה מפריעה לרבים, כיוון דלא תבעו למשפט וודאי מחלו.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה

יד – עד כמה צריך להשקיע במבנה הסוכה

יד,א – עד כמה צריך לטרוח ולהשקיע כדי שלא יצטער בה כלל

שאל מהר"ח אור זרוע סי' קצד, מדוע פוטרים את החתן ושושביניו מהסוכה מטעם שאינה מרווחת מספיק לקיום השמחה, היה צריך לכאורה לחייב אותם לבנות סוכה מרווחת. וכן בפטורים רבים מחמת מצטער, היה אפשר להשקיע יותר בבניית הסוכה, וליצור מצב שלא יהיה מצטער. והשיב תשובה יסודית: "התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה, ולרוחב כל בני החופה, ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית, שהרי מגרנך ומיקבך כתיב, דהיינו פסולת גורן ויקב, ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים". וכן משמע מכל הפוסקים שלא חייבו להקים סוכה מלבנים ובטון כדי שלא יהיה מצטער מחמת הקור, או סכך שגשמים כמעט ואינם עוברים דרכו, או לפחות להתקין גגון כדי להגן על הסכך מהגשם, כדי שלאחר שיפסיק לרדת, יוכלו להסיר את הגגון ולקיים את המצווה.

אמנם כאשר מדובר על טרחה קלה, דורשים מהאדם לטרוח כדי שלא יהיה מצטער באותה שעה. כעין מה שכתב בכורי יעקב תרלט, כח, שכאשר התבשילים נקרשים מחמת הקור הרי זה מצטער ופטור מהסוכה, אבל אם אפשר בלא טורח גדול לדאוג שלא יקרשו, צריך לעשות זאת. והביאו במ"ב תרלט, לא.

יד,ב – ישקיע כפי שהיה מוכן להשקיע עבור מגורים של שבוע

כתב פרי מגדים (א"א תרמ, טו): "מי שבא בדרך לסוכת חבירו או בין עכו"ם ורוצים ממון הרבה בשביל סוכה, עיין סימן תרנו, מצוות עשה אין צריך לבזבז ממון רב. ויש לומר, שב ואל תעשה עדיף, וסוכה קום ועשה אוכל באיסור, כמו שכתבתי לעיל (אות י), עיין פני יהושע (בחידושיו לסוכה כה, א, 'במשנה'). ויש לומר כ'תדורו', וכל מה שעושה בדירה יעשה כן בסוכה, ודבר מועט ממון יתן, והבן". ונראה שדבריו מוסכמים, וכ"כ בבכורי יעקב תרמ, כה, וכה"ח עז, וכעין זה כתב בדרך החיים (סימן רמו, דין מי הם הפטורים מהסוכה יא).

כלומר, אדם צריך לדור בסוכה כפי שהוא דר בביתו, וכמה שמקובל להשקיע עבור מגורים של שבוע, כך הוא צריך להשקיע בסוכה.

כיוצא בזה כתב החת"ס בהגהותיו על השו"ע תרמ, ד: "פשיטא מי שאין לו מקום בחצירו לבנות לו סוכה שצריך להמציא לו מקום לבנות סוכה ואז שם ביתו, כדרך שגם כל השנה רגילים לפנות מבית לבית ואז שם ביתו, ולא כהמשתבשים שאינם מחויבים לבנות להם סוכה במקום אחר שאין שם דירתו". והביאו במ"ב תרמ, כד, ושעה"צ ל. וכ"כ בשבות יצחק הל' סוכה עמ' לד: "צריך לטרוח אחר סוכה כשם שטורח אחר דירה, וכשאין אפשרות של סוכה במקום זה הולך למקום אחר כמו אחר דירה".

גם בשו"ת דברי מלכיאל ג, לב, הסכים לדברי הפמ"ג, שזה ההסבר לפטור החתן ושושביניו מהסוכה, כי אין הסוכה מרווחת וסגורה כראוי לשמחה, ולא חייבו את החתן "לעשות סוכה גדולה ולפזר כל כך. דהא לא היה מפזר כל כך לעשות לו בית דירה על שבעה ימים".

כלומר התשלום הוא כדי לבנות סוכה, שהיא דירת ארעי לשבעה ימים, ואינה מגינה באופן מושלם. ולכן במקומות קרים, אין מחייבים את האדם להשקיע בבניית סוכה מלבנים שתהיה מוגנת מהקור ויוכל לישון בה, שאין רגילים להשקיע כך בדירת ארעי. אבל כאשר אין מקום לבנות סוכה, הרי שצריך להשקיע כפי שהיה משקיע עבור מגורים לשבוע במקום נוח.

אמנם קשה לשער כמה אדם מוכן להשקיע עבור דירה למשך שבוע, שכן השאלה מה האפשרות השנייה. אם מדובר לחיות ברחוב בביזיון ובסבל, יתכן שרבים יסכימו להשקיע משכורת של כמה חודשים בדירה לשבוע, ואם האפשרות השנייה לישון במקלט כאשר יש בסביבה אפשרות להתפנות ולהתרחץ בתנאי דחק, יהיו מוכנים להשקיע רק חצי משכורת עד משכורת חודשית. ונראה יותר כמו האפשרות השנייה, שכן ידוע הכלל הנוגע לדין מצטער, שאין צריך צער נורא כדי להיפטר מהמצווה, ולא הצריכה התורה להשקיע ממון רב כדי לבנות סוכה שלא יצטער בה.[3]

וכמדומה שאדם שהיה הולך למלון במקום לחיות במקלט, צריך להשקיע סכום זה בסוכתו. ואמנם החיים במלון נוחים לגמרי, ואילו החיים בסוכה פחות נוחים, מכל מקום נראה שכיוון שזו מצוות הסוכה, לגור בה שבעה ימים, יש להשוות את מצוות הסוכה לחיי נוחות במשך שבוע בשאר השנה.

יד,ג – החוסך בבניין סוכתו אינו יכול אח"כ לטעון לפטור מחמת מצטער

על פי מה שלמדנו, הזמן והממון שאדם צריך להשקיע בסוכתו הוא כפי שמקובל להשקיע עבור חיי נוחות סבירים במשך שבוע.

לפי זה, אדם שחסך והקים סוכה מבד במקום קר, אינו יכול לטעון אח"כ שהואיל וקר בה, דינו כמצטער שפטור מהסוכה. שכן בכך שהחליט להקים באופן זה את סוכתו, התחייב שלא לטעון על כך טענת מצטער. ואם טען, הרי שפשע בכך שלא הקים סוכה שיוכל לגור בה במשך שבעת ימי החג.

וכן מי שהקים את סוכתו במקום מרוחק מביתו, לא יוכל אח"כ לטעון שהיא רחוקה וקשה לו ללכת אליה, ומטעם מצטער יאכל וישן בבית. כי בכך שהקים את הסוכה שם, התחייב שבה ידור שבעה ימים, ולא יטען שהיא רחוקה מביתו, כי הסוכה היא ביתו בסוכות.

וכן מצינו שכתב הרמ"א תרמ, ד: "מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר, ואין צריך לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר (ת"ה סי' צ"ג ופסקיו סי' קנ"ח)". וכתב על זה בבכורי יעקב תרמ, יג: "אין לפטור מטעם זה מסוכה כשלא יכול לעשות סוכה בביתו וצריך לאכול בסוכה בבית חבירו, אף שהדרך רחוקה ויש טורח בדבר. דדוקא היכי שכבר יש לו סוכה ועתה מפני סעודה אחת יטלטל כליו לשם, בזה פטור משום מצטער, דאם לא כן כל אדם יפטר מסוכה דהא יש טרחא בעשייתה…" וכ"כ במ"ב תרמ, כד. וצריך לומר שבזה שהחליט להישאר בביתו ולבנות סוכה במקום רחוק, החליט שלא יטען שהוא מצטער ללכת עד אליה. שאם הוא מצטער בזה, הרי שהיה עליו למצוא פתרון טוב יותר לסוכתו.

ומכאן תשובה לשאלה, מה הדין כאשר הסוכה קטנה ויש טורח רב להוציא בכל ערב את השולחן ולהכניס במקומו את המיטה. אם חסך בהוצאות שהיה ראוי לו להוציא עבור הסוכה ובנה סוכה קטנה, או אפילו במקרה שאין לו שם מקום לסוכה גדולה אבל היה יכול לעבור במשך הסוכות למקום אחר ולהקים שם סוכה נוחה, אינו יכול לפטור עצמו בטענת מצטער, שאם יטען שהוא מצטער, נמצא שחטא בכך שלא הקים סוכה ראויה לסוכות, ודינו כמבטל מצוות עשה. אבל אם כדי לבנות סוכה גדולה היה צריך להשקיע הרבה מעבר למה שמקובל, הטרחה גורמת לו להיחשב כמצטער.

ועיין במשנה הלכות ו, קטו, ותפילה למשה ב, לט, שכתבו שטרחה להוציא מיטה נחשבת כמצטער, ולא דקדקו לומר שזה בתנאי שהיה אנוס לבנות סוכה קטנה. ועיין באהלה של תורה ה, נג, שכתב שטרחה לרדת מקומה עשירית לקרקע אינה פוטרת מדין מצטער, וכדברי הבכורי יעקב תרמ, יג, ומ"ב כד. וכן נראה.

יד,ד – הדין תלוי גם באדם

נראה שהדין תלוי גם בעושרו של האדם, שאדם עשיר שרגיל להשקיע סכומים גדולים עבור נוחותו, צריך לשלם יותר עבור סוכתו, כפי שהוא מוכן לשלם עבור שבוע שיחיה בנוחות. ובוודאי שמה שהוא משלם עבור חופשה בבית מלון למשך שבוע ישלם עבור הקמת הסוכה. וכן כל אדם שרגיל לנפוש מעת לעת במלון, חייב להשקיע בסוכתו כפי שהוא מוכן לשלם על שהייה של שבוע במלון.

אמנם מנגד, אדם שרגיל לחיות בצמצום, אינו יכול לומר אני מוכן לחיות במקלט למשך שבוע ובלבד שלא אצטרך לשלם כלום, ובכך לפטור עצמו מחובת הקמת הסוכה. משום שהוא צריך ללכת לפי המקובל אצל רוב בני אדם. כיוצא בזה כתב בשו"ת משנה הלכות (ו, קטו, 'ולפום ריהטא'): "והנה כל מה שרוב העולם מטריחין בענין סוכה ועשייתה זה הוא הטרחה שקבלנו עלינו בענין סוכה מהתורה, וזה אשר מוטל עלינו כחוב לקיים במצוות סוכה אף שיש בה טרחא, דזה הוא קיום המצווה, אבל טרחא יתירה שאין מדרך רוב העולם לטרוח בקיום מצוה זו, זה הוי בכלל מצטער שפטור מן המצווה, ובפרט במצוות סוכה שאמרה תורה תשבו כעין תדורו וכל שלא היה טורח בענין דירה כזה הכי נמי לענין סוכה". ואח"כ (ד"ה 'אלא דלפ"ז'), כתב שהולכים לפי מחיר השכרה של חדר לשבוע.

לסיכום, אפשר לשער את ההשקעה בסוכה כפי ההשקעה המקובלת כיום בקניית החומרים והזמן הנדרשים להקמת סוכה רגילה, או בשווי ההשקעה שרוב הנופשים מוכנים לשלם כיום עבור שכירת דירת נופש זולה. כהשקעה הגבוהה מבין שני החישובים הללו.

יד,ה – אימתי אדם פטור מבניית סוכה שראויה לשינה

לפי מה שלמדנו צריך להסביר שכל מה שכתבו הפוסקים, שיש פטור למי שאינו יכול לישון בסוכה מפני הצינה, כמובא ברמ"א תרלט, ב, בשם מרדכי; או מפני שאינו יכול לישון שם אשתו, כמובא שם ברמ"א ומ"א תרלט, ח. בכל המקרים הללו הכוונה שההשקעה לבנות סוכה שלא תהיה בה צינה או סוכה נוספת שיוכל לישון בה עם אשתו היא מעבר למה שאדם מוכן להשקיע כל השנה עבור כך.

יד,ו – לקנות בית בלא מקום לסוכה

כאשר ניתן להקים סוכה רק על ידי השקעה משמעותית, הרבה מעבר למה שאדם מוכן להשקיע כדי להתגורר בנוח במשך שבוע, אבל הכנה זו תועיל לשנים רבות, אזי החשבון אינו לשבוע אחד אלא לפי מה שאדם מוכן לשלם כדי שבמשך שנים רבים, יוכל לגור במשך שבוע בכל שנה במקום נוח במקום לגור במקלט. ופשוט שאם יש לו אפשרות לקנות בתים במקומות שונים, באחד יש מרפסת לסוכה נאה ובשני אפשרות להקים סוכה בדוחק, שעליו לקנות את הבית שבו ניתן להקים סוכה נוחה. ואף לשלם על כך כפי שאנשים מוכנים לשלם עבור שהייה בדירה נוחה במשך שבוע בשנה למשך שנים רבות.

יד,ז – הסוברים שסוכה שאינה ראויה לשינה פסולה אף לאכילה

כתב היראים (סי' תכא): "ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה… ודוקא שעשה סוכתו מתחילה במקום שראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו צער אחר כן, אבל עשתה מתחילה במקום הראוי להצטער באכילה או בשתיה או בשינה כגון שיירא בה מגנבים, לא מיבעיא דלא מיפטר בהכי, אלא אפילו יש סכנה וצער בשינה, ובאכילה אין צער וסכנה, לא יצא ידי חובתו, דהא כעין תדורו בעינן והאי לא הוי כעין תדורו כיוון שאינו יכול לעשות בה כל צרכי אכילה ושתיה ושינה בלא צער, ומתחילה לא הוי סוכה כיון דלצערא קיימי".

והובאו דבריו בכמה ראשונים: מרדכי (סוכה תשמ), הגהות מימוניות (ו, א); הגהות אשר"י (ב, יב); שיבולי הלקט (סי' שמג); מהרי"ל (הלכות סוכה נא, א); אגודה (סוכה פרק שני, יח), תרומת הדשן (סי' צב), רע"ב (סוכה ב, ד).

וכן נפסק להלכה ברמ"א (תרמ, ד): "ואם עשאה מתחילה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שאי אפשר לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו". וכ"כ לבוש (תרמ, ד), שועה"ר (תרמ, ו), ט"ז, מ"א, חיי אדם, ערוך השולחן (תרמ, ח), אבני נזר (או"ח, תעט), בית הלוי (ג, נג, ב), מעשה רוקח (סי' תרמ), מים רבים (סי' נג).

כתבו בכורי יעקב תרמ, יג, ומקור חיים תרמ, שנראה שאם הקים סוכה נוספת שראויה לשינה, הסוכה שראויה לאכילה בלבד כשרה. (ואף שדעתם מסתברת מאוד, היא מעוררת קושיה על שיטה זו, שכן לכאורה גם אם שכנו יסכים לתת לו לישון בסוכתו, יכשיר בזה את סוכתו שאינה ראויה לשינה, ואזי נשאל ומה יהיה הדין אם יסכים לתת לישון לפעמים, וכבר נתת דבריך לשיעורים. ומקושיות אלו מתחזקת דעת החכם צבי שתובא לקמן).

יד,ח – אם הצער בא מהמציאות הקבועה – הסוכה כשרה

אמנם אם הצער נגרם מהאקלים הקר הקבוע שם, ולא מפני התרשלות בהקמת הסוכה, למרות שאי אפשר לישון בה מחמת הקור, הסוכה כשרה. וכן הדין בכל אונס הנגרם מהמציאות הקבועה שבה הם חיים. וכפי שכתב האגודה (פרק שני, יח): "כתב בספר יראים, משום תשבו כעין תדורו. ושיעור מצטער אם היה יוצא חוץ לביתו מפני צער זה. ודוקא שנולד הצער אחר עשיית הסוכה, או שאינו יכול בשום עניין לעשות סוכה במקום אחר, אבל אם עשה סוכה לכתחילה במקום צער סירחון וכיוצא בו, לא מבעיא דאסור לישן חוץ לסוכה, אלא אפילו ידי אכילה לא יצא".

וכך למדנו במרדכי (תשמא שם), שאנשים רבים מצטערים לישון בסוכה מחמת הקור, ולכן אינם ישנים בה. והובאו דבריו להלכה ברמ"א (תרלט, ב).

וכ"כ פמ"ג (א"א ה); מחה"ש, בכורי יעקב (תרמ, י) בשם הלבוש; ערוך השלחן (תרמ, ח-ט); מ"ב (תרמ, יח). כיוצא בזה כתב בנהר מצרים (א, או"ח, הלכות סוכה ס"ג), שאין ישנים בסוכות במצרים, "כי אויר מצרים רע מאד ומזיק", ואע"פ כן הסוכות כשרות.

יד,ט – כיצד סוכה של ז' על ז' כשרה, הסבר הזרע אמת

לכאורה קשה על דעת היראים, שהרי סוכה של ז' על ז' טפחים – כשרה, והרי היא אינה ראויה לשינה. פירש בשו"ת זרע אמת (א, צא), שאמנם לרוב האנשים אינה ראויה לשינה, אבל כיוון שלאנשים היותר חזקים בטבעם היא ראויה, ממילא כשרה לכולם. ורק אם אינה ראויה לשינה גם לחזקים בטבעם, כגון שהקים אותה במקום שאי אפשר לישון מפחד הליסטים שמסתובבים דווקא שם, אזי היא פסולה. וכן משמע מהר"ן (יב, א בדפה"ר), שכתב שסוכה שריחה מאוס לכל, פסולה, משמע שאם היו מקצת אנשים שריחה לא היה מאוס להם, היתה כשרה. וכן למד מדברי אורחות חיים בשם רבינו פרץ (הובאו בב"י תרמ, ד), שסוברים כר"ן.

ויש שבארו שאכן בשעת הדחק רוב האנשים יכולים לישון בסוכה כזו. ואולי הכוונה לישון בחצי ישיבה. (ועיין לעיל יד, ג, שכאשר אדם מחליט לבנות סוכה שבה הוא יכול לישון בשעת הדחק, הרי שהוא מתחייב לישון בה, בלא לטעון שהוא מצטער).

כלומר חידושו של היראים אינו עוסק בגודל הסוכה ובטיב דפנותיה וסככה, שכן על כל זה נאמרו דינים מפורשים, וכל סוכה שעומדת בהם, כשרה, מפני שהיא ראויה לשינה בשעת הדחק. חידושו של היראים שאם בנה סוכה במקום שיש בו דבר מה חיצוני שמפריע לישיבה בסוכה, באכילה או שינה, כגון שבלילה הולכים שם ליסטים, הסוכה פסולה.

יד,י – דעת החולקים – חכם צבי ודעימיה

בשו"ת חכם צבי (או"ח, צד) חלק על הרא"ם ודעימיה, ולדעתו הגדרת "תשבו כעין תדורו" אינה מתייחסת לסוכה אלא לאדם, שכל שימוש שאדם רגיל לעשות בביתו צריך לעשות בסוכתו, אבל אין הכרח שיעשה הכל באותה סוכה. ולכן גם סוכה שאינה ראויה לשינה, כשרה לכתחילה לאכילה. וכן דעת משיבת נפש (סי' כ), ובנו בעל מור וקציעה (תרמ, ובסידורו עמ' שנב, א, סע' י אות ו), יד אהרן (תרמ הגהב"י), שואל ומשיב (רביעאה או"ח, כט), ולכך נוטה שערי תשובה (תרלט, א), שהביא סיוע לחכ"צ מדברי רב האי גאון.

וכתב במור וקציעה שכך אפשר ללמוד מדברי הרא"ש (ב, יב). וכך משמע מהמאירי (כו, א) ורבנו מנוח (ו, ו). וכך משמע מדברי שו"ע (תרמ, ד): "איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח; ודוקא שבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחילה במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני". משמע, שלכתחילה אין לעשות כן, אבל בדיעבד הסוכה לא נפסלת. (ועיין בהלח"ב יז, יב, 14).

יד,יא – סיכום

נמצא שלדעת היראים ודעימיה, אם בנה סוכה שאינה ראויה כלל לשינה, פסולה גם לאכילה. ולחכם צבי ודעימיה, למרות שאינה ראויה כלל לשינה, כשרה לאכילה. ושניהם מסכימים, שאם בפועל הקים סוכה שלא יוכל לישון בה, או מחמת שהוא מצטער או שאין שם מקום לישון, הרי שביטל מצוות סוכה, שהתורה צוותה לשבת בסוכה שבעה ימים, והוא לא הקים סוכה שאפשר לקיים בה את המצווה. ורק אם הוא גר במקום שלא ניתן להקים בו סוכה שראויה לשינה, מפני שהקור שם גדול, אזי מחמת האונס הוא פטור משינה בסוכה.


[3]. אמנם דברי הפמ"ג נאמרו ביחס לדעת המ"א שסובר שהולך דרכים ביום שחייב בלילה, היינו שחייב לטרוח להקים לעצמו סוכה בלילה, ולא נפסק כמותו אלא כדעת הלבוש שסובר, שהטרחה שמוטלת עליו היא רק לחפש סוכה, אבל אינו חייב להקים סוכה במשך כמה שעות (עיין בבאו"ה תרמ, ח, 'הולכי'). אבל נראה שהיסוד העקרוני של הפמ"ג אינו קשור לדעת המ"א דווקא והוא מוסכם להלכה.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים , | כתיבת תגובה

טו – סוכה נאה

טו,א – סוכה נאה – כתיבת פסוקים לקישוט הסוכה

עיין בפניני הלכה ליקוטים ח"א ה, ו, שאסרו חכמים לכתוב קטעים מן התורה אפילו כדי ללמד תינוקות של בית רבן (גיטין ו, ב). וכן פסקו רבים להלכה (הרמב"ם והרא"ש), וכן נפסק בשו"ע רפג, ב. ולדעת הרי"ף מותר משום 'עת לעשות' לצורך לימוד, וכך הוא המנהג (ב"ח, פרישה, ש"ך, ט"ז).

אבל נחלקו כאשר אין בכך צורך לימודי אלא רק תועלת חינוכית שאינה הכרחית, כדוגמת קישוט הסוכה בפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". לדעת ט"ז יו"ד רפב, א; ומ"ב תרלח, כד, אסור. ומהש"ך יו"ד רפב, ו, משמע שמותר, וכן דעת בני יונה.

אלא שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, עיקר האיסור הוא דווקא בכתב אשורית הכשר לספר תורה, אבל בשאר סגנונות הכתיבה, אין איסור לכתוב קטעי תורה. וכך דעת תשב"ץ א, ב, והביאו בפת"ש רפג, ב. וכן דעת רבנו ירוחם נתיב ב' ח"ב יט, ב. אבל בני יונה מחמיר גם בכתב אחר, וכן דעת כמה אחרונים. וכיוון שיש מקילים לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות שאינן הכרחיות, אם יכתבם בכתב שאינו דומה לכתיבת ספר התורה, אפשר להקל.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

טז – קדושת הסוכה וקישוטיה

טז,א – איסור שימוש בעצי סוכה מדאורייתא ומדרבנן

סוכה ט, א: "אמר רב ששת משום רבי עקיבא: מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה? תלמוד לומר חג הסוכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר (ויקרא כג, לד): חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה', מה חג לה' אף סוכה לה'".

לדעת רא"ש אין איסור על הדפנות, ולדעת רמב"ם הדפנות גם באיסור. לב"י וט"ז לדעת הרמב"ם האיסור מדרבנן, ולב"ח מדאורייתא. ודעת הר"ן שהדפנות אסורות מדאורייתא (באו"ה תרלח, א, 'בין').

למדנו שלכל הדעות האיסור על הסכך מהתורה, וקשה שלמדנו בגמ' ביצה ל, ב, שהאיסור מדרבנן משום מוקצה: "אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה".

ביארו רמב"ן, ר"ן ורא"ה, שהאיסור מדאורייתא הוא על שבעת ימי החג, והאיסור מדרבנן נמשך גם על היום השמיני, כיוון שבזמן בין השמשות שלו הסוכה הייתה מוקצה (ר"ן סוכה ד, ב, 'על החגיגה', ובביצה בשם הרמב"ן ז, ב, 'ומיהו'; רא"ה ט, א, 'פיסקא'). וכן נפסק למעשה בשו"ע תרלח, א.

לדעת תוס' (סוכה, ט, א, ובביצה בשם ר"י ל, ב, 'אבל'), ופסקי הרא"ש, פ"א, יג, האיסור מהתורה כאשר הסוכה עומדת כשרה, ואילו איסור מוקצה הוא לאחר שנפלה. וגם דבריהם נפסקו להלכה (רמ"א תרלח, א, מ"ב ה. אמנם לדעת יש"ש ביצה ד, ג, גם לאחר שנפלה שברי הסוכה אסורים מהתורה).

ולר"ת (ביצה, ל, ב), האיסור מדאורייתא הוא רק על שיעור הכשר סוכה דהיינו ז' על ז' טפחים בסכך, ובדפנות – שתי דפנות וטפח, וכל מה שיותר מזה אסור מדרבנן, כמבואר בגמ' ביצה. והר"ן סובר, שאם בנה בתחילה סוכה כשרה, ואח"כ הוסיף בה עוד דופן, אותה דופן אין בה שום איסור. אבל כל מה שבנה ברצף, אפילו ארבע דפנות, אסור מהתורה גם לפי ר"ת. ואף דברי הר"ן נפסקו להלכה בשו"ע תרלח, א. ועיין בבאו"ה תרלח, א, 'ואם'.

טז,ב – איסור הנוי מדרבנן

שבת כב, א: "בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי: מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה?… דתניא: סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות שמנים וסלתות – אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג…" פירש רש"י שהאיסור מדרבנן משום ביזוי מצווה. והוסיף בתוס' 'סוכה', שעל פי טעם זה הקישוטים אסורים גם בחול המועד. ויש עוד טעם, משום שהוקצו למצווה (שבת מה, א), לפי זה יש לאסור גם כאשר הקישוטים נפלו, שאין בהם יותר טעם ביזוי מצווה, שהואיל והוקצו למצווה, נותרו באיסורם. וכן נפסק בשו"ע תרלח, ב, שגם קישוטים שנפלו – אסורים.

טז,ג – זמן האיסור

כתב רמ"א תרלח, א, עפ"י או"ז (הל' יו"ט סי' שס), והגהות אשר"י (ביצה ד, ג), שהקדושה חלה על הסוכה רק לאחר שישב בה פעם אחת, שכן אם הזמינה ועוד לא ישב בה, עדיין לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא. ע"כ. (יסוד ההלכה בסנהדרין מח, א, ושו"ע או"ח מב, ג). ומאז שישב בסוכה, הקדושה חלה עליה עד סיום החג (ברכי יוסף תרלח, ג, בשם מהר"י מולכו; בכורי יעקב תרלח, ח; מנחת שלמה לרשז"א א, י; ב, נד). אמנם בפועל הסוכה היא מוקצה כבר מכניסת החג, שכן אסור ליטול ממנה דבר משום איסור סותר, וגם הקישוטים בטלים לסוכה, ואסור ליטול מהם דבר. ולכן אמרו שאם רצה שהקישוטים לא יהיו מוקצה, חייב להתנות עליהם לפני בין השמשות (ביצה ל, ב). ואם לא ישב בסוכה במשך החג, משעה שהסתיים היו"ט הראשון, הסוכה מותרת, וכ"כ שועה"ר תרלח, טו; ערוה"ש תרלח, ט; באו"ה תרלח, א, 'לא', בשם מור וקציעה.

מנגד יש אומרים, שלאחר שאדם הקים סוכה לכבוד החג, כבר בעצם כניסת החג, הקדושה חלה על הסוכה, למרות שלא ישב בה. כן מובא בשיטה מקובצת ביצה ל, ב, 'אבל', בשם הריטב"א והרדב"ז. וכך משמע מעוד ראשונים.

טז,ד – מה אסור ומה מותר

כל מה שרגילים לעשות בבית מותר לעשות גם בסוכה, ולכן מותר לתלות בגד לייבוש על הסוכה, כפי שעשו עבדיו של רב אשי (סוכה י, ב). וכן מותר להישען עליה, ולהשעין עליה חפצים. אבל אסור ליהנות ממנה באופן שמבטל אותה, כגון שלוקח ממנה קרש לבניין או לשריפה או אפילו נוטל ממנה קיסם לחצוץ שיניו. וכ"כ תוס' שבת כב, א, 'אבוהון'; רא"ה, ריטב"א, ט"ז תרלח, ג; שועה"ר ה, מ"ב ד.

ויש שחלקו וסברו שאסור ליהנות מהסוכה הנאה שאינה לשם מצוותה, ולכן אסור להיכנס לסוכה כדי להתגונן מהגשם או השמש (ר"ן יח, ב, 'הדס' בפירושו הראשון; שו"ת עונג יו"ט מט; ספר החיים תרלח, ט, לרבי שלמה קלוגר). ואין חוששים לדעתם.

כתב רמ"א תרלח, ב: "אם סיכך בהדס או תלה בסוכה אתרוג לנוי, מותר להריח בו, דלא הוקצה מריח, רק שלא יגע בו, דאסור בטלטול. ויש אוסרים בהדס (ר"ן ס"פ לולב הגזול) כדלקמן סימן תרנג". טעם האוסרים, שמא יטול את ההדס מהסכך כדי להריח בו, וכפי שאסרו להריח בהדס שבד' מינים. והמתירים לא חששו לזה. וכך פסקו ט"ז ג, ודה"ח, ומ"ב תרלח, כו. אמנם ליטול את ההדסים מהסכך כדי להריח, ברור שלכל הדעות אסור (שעה"צ ל).

מותר להשתמש במקרר או בארון שעשו אותו כדופן לסוכה, מכיוון שזו הנאה שאינה ממעטת את המקרר או הארון מלהיות סוכה (חזון עובדיה עמ' פג).

כתב בשו"ת חלקת יעקב ח"ב, קכז (רכח בדפוס החדש), שגם מנורה שהוכנסה לסוכה כדי להאיר ולא לצורך קישוט, אסורה מדין נוי סוכה.

טז,ה – האם מותר להסיר סתם עצים מהסוכה או קישוטים

לכאורה כל מה שלמדנו שאסור הוא להשתמש לצורך אחר, אבל להסיר דברים מהסוכה אין איסור. וכן כתב בספר הסוכה השלם עמ' תמט: "שמעתי מפי הגרשז"א שליט"א שמותר להסיר את הנוי ואת הסדינים בחול המועד מפני הגשמים – בין נוי הדפנות בין נוי הסכך גם ללא תנאי. כי מה שהצריכו הפוסקים תנאי בזה היינו לענין יום טוב ושבת, מטעם מיגו דאתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואסורים בטלטול. מה שאין כן בחול המועד אין האיסור אלא השימוש וההנאה דרך ביטול המצווה, כגון להסיק את העצים בתנור או ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו וכדומה. אם כן, בהסרת הנוי והסדינים ללא שימוש בהם, לא מצינו שום איסור בזה בימי חול המועד, שכן מעיקר ההלכה לא מצינו איסור בעצם סתירתם מהסוכה ללא שימוש בהם אלא ביום טוב ושבת בלבד".

אבל נלענ"ד שאסור להסיר מהסוכה או נויה דברים שיפגמו בה, גם כשאין משתמשים בהם לצורך אחר. שכן יסוד הדין נלמד ממה שנאמר: "חג הסוכות שבעת ימים לה'. ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה" (סוכה ט, א), הרי שהעיקר הוא שעצי הסוכה נתקדשו לשם מצוות סוכה, והיאך יבטל אותם ממצוותם. וגם איסור הקישוטים הוא ענף מכך, ומשום ביזוי מצווה, והסרתם סתם אכן מבזה את המצווה. ולכן כתבתי שמותר להסיר מהסוכה ונויה רק דברים שמפריעים ופוגמים במצווה, וגם אז אסור להשתמש בהם לצורך אחר.

טז,ו – סוכה זמנית ודין כלי רכב ששימשו דפנות לסוכה זמנית

פשוט שמותר לפרק סוכה במהלך החג כדי להקים סוכה אחרת, וכ"כ בהלח"ב יח, ג, הע' 6.

מותר להקים סוכה באמצע חול המועד (שו"ע תרלז, א). וגם סוכה זו מתקדשת.

אם הקימו סוכה ארעית בין כלי רכב, כאשר כלי הרכב משמשים דפנות. נראה פשוט שכלי הרכב לא התקדשו, מפני שרק כאשר הדפנות נועדו לסוכה בלבד, התקדשו, אבל אם עיקרם כלי רכב, ורק כדרך אגב סייעו להקמת הסוכה, לא התקדשו.

טז,ז – תנאי מועיל בנוי

תנאי מועיל בקישוטים, כמבואר בביצה ל, ב: "ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: באומר איני בודל מהם כל בין השמשות, דלא חלה קדושה עלייהו". וכן מובא בשו"ע תרלח, ב, והוסיף שגם אם אמר: "אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה, מהני, שגם בין השמשות בכלל".

אמנם בסוכה עצמה התנאי אינו מועיל, ובאר רש"י, שהואיל ויש איסור סותר בסוכה, אינו יכול להתנות שישתמש בה, אבל על הקישוטים אפשר להתנות. ואם לא התנה, בטלו לסוכה.

כתב הט"ז תרלח, ח, שקישוטים חשובים שיש חשש שיגנבו, מותר להוריד בלא תנאי, מפני שברור שכבר מעת תלייתם לא התכוון שישארו תמיד בסוכה, שמא יגנבו. וכך פסק הרמ"א לעניין סדינים שרגילים להוציא מפני הגשם, שאינם מוקצה. ומ"מ כתבו האחרונים שטוב להתנות גם עליהם (מ"ב תרלח, כד). ונראה שעיקר החידוש בזה הוא לשבת ויו"ט שמותר לטלטלם, אבל בחול, אם רוצים לשומרם כדי להמשיך לקשט בהם אח"כ את הסוכה, פשיטא שמותר להורידם.

טז,ח – אחרי החג

מגילה כו, ב: "תנו רבנן: תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית…". אמנם כתבו הפוסקים שאסור לנהוג בהם בזיון, כגון לפסוע עליהם (שו"ע תרסד, ח, מ"ב שם כח; מ"ב כא, ו; תרלח, כד).

במ"ב תרלח, כד: "עוד כתבו: דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה… על כן יש למחות באנשים שזורקים אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילים לפסוע עליהן, ואפילו אינו מקום אשפה". כתבתי בספר שהאיסור הוא לפסוע עליהם דרך ביזיון, כגון שיש שם בוץ והניחו דופן מהסוכה לדרוך עליו. אבל נראה שאם יעשה מעצי הסוכה כעין גשרון ללכת עליו, אין זה דרך ביזיון.

לאחר החג מותר לעשות בקרקע הסוכה בית הכסא, משום שהצואה נשטפת בצינורות ואין בזה כ"כ ביזיון (שערים המצויינים בהלכה קלד, יג).

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה

יז – פרגולה

יז,א – מהי פרגולה

פרגולה הינה מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות וגינות, כדי ליצור מקום מוצלל שניתן לשבת בו בנוחות. עיקר הפרגולה הוא גג שנשען על עמודים, ובדרך כלל אין לה דפנות. הגג של הפרגולה עשוי מסגרת עץ שאליה מחברים קרשים במרחקים קבועים. הקרשים תקועים במגרעות שבמסגרת, או שמחוברים אליה במסמרים. ישנם סוגים רבים של פרגולות, חלקם פשוטים, וחלקם משוכללים, בפשוטים הגג שטוח. לעיתים הקרשים רחבים מהרווחים שביניהם, ולעיתים הקרשים צרים מהרווחים. במשוכללים, מעמידים את הקרשים בהטיה מול קרני השמש הבאות מדרום, כך שגם כאשר הרווחים רחבים מהקרשים, המקום מוצלל לגמרי. (סוכה שכזו, למרות שבפועל היא מוצלת, להלכה דינה כחמתה מרובה מצילתה, כיוון שאילו השמש היתה ניצבת ישר מעל הסוכה, חמתה היתה מרובה מצילתה).

יז,ב – פרגולה שצילתה מרובה מחמתה

שאלה גדולה התעוררה לגבי פרגולה שצילתה מרובה מחמתה, האם כיוון שהיא מבנה קבע, ממילא דינה כבית, וכל העצים הקבועים בגג שלה פסולים לסכך מדאורייתא, שכן עיקר הסוכה שהיא דירת עראי. או שכיוון שהפרגולה לא נועדה לדירה, למרות שהיא מבנה קבוע, אין עליה דין של בית, וממילא העצים הללו כשרים לסכך, ודינם כסוכה ישנה שכתבו הפוסקים שלכתחילה צריך לחדש בה דבר, ובדיעבד גם אם לא חידש בה דבר, הסוכה כשרה (שו"ע תרלו, א, מ"ב ד).

יז,ג – המתירים

לדעת המתירים ההגדרה של דירת קבע שהגשם אינו חודר דרך הסכך. ויש שהוסיפו (עפ"י האלף לך שלמה שסו) שרק אם הגשם אינו חודר דרך הסכך, והוא גם מחובר במסמרים – זוהי דירת קבע. וכיוון שבפרגולה הגשם חודר, אין דינה כדירת קבע אלא כסוכה ישנה. ראיה לדבר מסוכת היוצרים (סוכה ח, ב), שהסוכה הפנימית שבה היוצר מתגורר ועובד – פסולה, ואילו הסוכה החיצונית, שבה הוא מאכסן את הכלים ומוכרם – כשרה, הרי שגם מבנה קבוע, אם אינו משמש לדירה, כשר לסוכה. וכ"כ הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ (תחומין יט, עמ' 373-377), הרב ישראל מאיר לאו (תחומין כא, עמ' 41-51; שו"ת יחל ישראל לה). וכ"כ הרב נחום אליעזר רבינוביץ (שיח נחום לט), ובתנאי שרוחב הקרשים פחות משלושה טפחים. (ועוד החמיר לכתחילה שלא לצבוע את הקרשים, אמנם צבע לשימור העץ מותר). וכן הסכים בעקרון הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה ב, פה, אלא שלכתחילה החמיר.

יז,ד – האוסרים

אמנם מנגד, רבים אוסרים. הנימוק העיקרי לכך, שמבנה הפרגולה הוא מבנה של קבע שיכול להחזיק מעמד עשרות שנים, ודינו כדין דירת קבע שפסולה לסוכה מהתורה. כלומר העצים הקבועים בגג אינם אסורים כנסרים שרוחבם ד' טפחים מדין גזירת תקרה שאיסורם מדרבנן בלבד, אלא איסורם מדאורייתא (עי' שועה"ר תרכו, א). ועוד הוסיפו נימוקים שונים, שמשקלם ההלכתי חלש יותר, כגון סוכה ישנה, או שמעמיד על ידי מסמרים. ומה שרצו המתירים להוכיח מסוכת היוצרים החיצונית, יש לדחות, הואיל ושם מדובר בסוכה שאינה קבועה כל השנה, אלא שהואיל והסוכה הפנימית עשויה לדירה, שגרים בה כמה חודשים – פסולה לסוכה, והחיצונית שלא נועדה לדירה – כשרה לסוכה. וכן עיין במשנה מעשרות ג, ז, שמשמע שלא גרו בסוכת היוצרים כל השנה אלא רק בימות הקיץ. (ועיין בדין סוכת היוצרים לעניין מזוזה ברמב"ם ו, ט).

וכן דעת הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' סח). וכ"כ הרב שלמה קסירר במאמר רחב (תחומין כט, עמ' 424). ומשמע שהאיסור מהתורה. וכן הורה הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים נ, מב-מג), וכ"כ הרב שלזינגר (אלה הם מועדי א, לח), אלא שלא ביארו אם האיסור לדעתם מדאורייתא או מדרבנן.

למעשה נראה להחמיר, ראשית מפני שסברת האוסרים מסתברת, ועוד שזהו ספק דאורייתא. ובהמשך נבאר כיצד ניתן להכשיר פרגולה זו, ותחילה נבאר דין פרגולה שחמתה מרובה מצילתה.

יז,ה – סכך כשר שהונח על פרגולה שחמתה מרובה מצילתה

הבעיה המרכזית בהכשרת פרגולה: האם כאשר מניחים על העצים הקבועים בפרגולה סכך כשר, הולכים אחר הרוב, וכיוון שהסכך הכשר הוא רוב לעומת עצי הפרגולה הסוכה כשרה; או שכל מה שהפרגולה מצלה פסול, והסכך הכשר צריך לתת ברווחים של הפרגולה יותר צל מהצל שנוצר מעצי הפרגולה, מפני שהסכך הכשר שעל עצי הפרגולה אינו נחשב.

יסודו של דין זה בדין סוכה שתחת האילן, עיין לעיל ט, א, שם למדנו שהעיקר כדעת ראבי"ה שמחמיר וסובר, שכל הסכך שתחת האילן אינו נחשב, אבל אם השפילו את ענפי האילן על הסכך, גם הראבי"ה מודה שהולכים אחר הרוב. ולמרות שניכר ההבדל בין ענפי האילן והסכך, לדעת ראבי"ה אין צורך שענפי האילן יהיו מעורבים ממש בתוך הסכך. (ולשיטת תוס' ממילא הולכים אחר הרוב, גם כאשר האילן גבוה מעל הסכך, עיין שם ובהערה 12). נמצא אם כן, שיש לחשב גם את הסכך שמעל עצי הפרגולה, שאם בסך הכל הסכך הכשר הוא רוב – הסוכה כשרה, למרות שבפועל תוספת הצל של הסכך הכשר שבין רווחי הפרגולה לבדו אינו מרובה מהצל של עצי הפרגולה.

עוד יש להוכיח שכך מחשבים את הסכך הכשר, מדין "המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן – כשרה" (סוכה טו, א). ועיין לעיל ג, ד, שלדעת רוה"פ פרוץ כעומד כשר, אלא שבפועל קשה לחשב זאת בדייקנות ולכן הצריכו שהעומד הכשר יהיה רוב. מ"מ ברור שאין הסכך הכשר שבין השיפודים ממלא את מלא המקום בלא שום סדק, ואם כן יוצא, שהולכים אחר הרוב, גם כאשר הוא מכסה את רוב המקום ואין בו בפועל רוב צל. ואמנם לחזו"א צריך שהסכך הכשר יצל בפועל על רוב השטח, אבל נראה שאין הלכה כמותו. ואף אם נקבל את דעתו, כבר למדנו מדין סוכה שתחת האילן, שאם הסכך הכשר מכסה גם את השיפודים, כאשר הם צמודים, הולכים אחר הרוב. עוד יש לצרף את דעת הריטב"א (מובא לעיל ט, ב), שסובר שכאשר הסכך הכשר מעל הפסול, הולכים אחר הסכך העליון.

נמצא אם כן שהפתרון הוא להניח על הפרגולה סכך כשר, שצילתו מרובה מחמתו, בלא להתחשב כלל בצל שעושים עצי הפרגולה, שצילם בטל לסכך הכשר.

יז,ו – הכשרת פרגולה שצילתה מרובה מחמתה

על פי מה שכתבתי שעצי הפרגולה פסולים לסוכה, אם צילתם מרובה מחמתם, צריכים להסיר נסרים עד שחמתה של הפרגולה תהיה מרובה מצילתה. ואז יניח על הפרגולה שכעת חמתה מרובה מצילתה – סכך כשר שצילתו מרובה מחמתו בלא סיוע של קרשי הפרגולה. ואפשר גם להיעזר בעצי הפרגולה, וזאת בתנאי שלאחר שיעקור את עצי הפרגולה ממקומם יחזור ויניחם שוב בלא מסמרים ודבק, ואזי אותם קרשים נחשבים גם הם כסכך כשר, כדין מפקפק בתקרת הבית (לעיל ד, ה). ובתנאי שסך כל הסכך הכשר יתן רוב צל בלא קרשי הפרגולה שנשארו מחוברים.

ואמנם לפי האור שמח (ה, יב), אם יניח על הפרגולה סכך כשר, שצילו יהיה מרובה מהצל שהפרגולה נותנת, למרות שגם הפרגולה לבדה צילתה מרובה מחמתה, הואיל והסכך הכשר מרובה מהפרגולה, הסוכה כשרה. אלא שדעת שאר הפוסקים, שכל זמן שהאילן צילתו מרובה מחמתו, אין לו היתר (ב"ח, מ"ב תרכו, ב. אמנם כאשר מדובר בתערובת גמורה, כמו ענפים שיש בהם פירות, הולכים אחר הרוב, וגם אם כמות הפירות מספיקה לרוב צל, הרי הם בטלים ברוב סכך כשר).

עוד צריך להקפיד, שלפחות טפח מהדפנות יהיה קיים לפני הסכך, שכן למדנו (בהלכה יג) שלדעת הרבה פוסקים, אם הניח את הסכך קודם לדפנות – הסוכה פסולה. ואם הניח מתחילה סמוך לסכך דופן אפילו בגובה של טפח בלבד – הסוכה כשרה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה