ארכיון הקטגוריה: פרק א – פתיחה

יב – החורבן בעוון חילול שבת

יב,א – בעוון חילול שבת נחרב הבית

על מה שלמדנו ביחזקאל  (כב, ח) "קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ", שבגלל חילול שבת נחרב הבית, יש תוספת בתנחומא תרומה א: "למה מבזה את הקדשים? שאינו יודע לשמור שבת".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יג – הגאולה תלויה בשמירת שבת

יג,א – גאולה ושבת

עוד אמרו (שבת קיח, ב): "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר (שמות טז, כז): וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט, וכתיב בתריה (וכתוב אח"כ שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק". שעל ידי השבת ישראל דבקים בה', ומתוך כך אין לשטן ולאומות יכולת לפגוע בהם.

עוד אמרו (ויק"ר ג, א): "אמר ר' חייא בר אבא: טוב מלא כף נחת – זה יום השבת, ממלא חפנים עמל – אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח (מה היא) רעותיה למעבד עיבידתיה בהון, תדע לך שכן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנאמר (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון".

יג,ב – גאולה על ידי שבת דין וצדקה

דברים רבה ה, ז: "ואם שמרתם את שניהם – הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין שנאמר (ישעיהו נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ובבבא בתרא י, א: "תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיהו נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". וקשה שבגמרא שבת קיח, ב, אמרו שאם ישמרו שתי שבתות מיד נגאלים. ויש לומר, שעל ידי ששומרים צדקה ודין, ממילא משתחררים מכבלי החומר, ומתקנים את ששת ימי המעשה, ומתוך כך מתעלים באמונה ודבקות ושומרים שבת כראוי ונגאלים. שכל מה שאין שומרים שבת כראוי, מפני תאוות הממון והכבוד, וכאשר שומרים צדקה ודין, יכולים לשמור שבת כראוי.

יג,ג – האם בשבת אחת או שתי שבתות נגאלים

בירושלמי אמרו (תענית א, א): "אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה, מיד היה בן דוד בא". וקשה, שלמדנו בתלמוד הבבלי (שבת קיח, ב), שאם ישמרו ישראל "שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים".

ויש לומר, שיש בשבת שתי בחינות, וכפי שכתב ר' צדוק ב'קדושת שבת' מאמר ב, יז, ששבת ראשונה היא כדי לקלוט את הקדושה שקבועה וקיימת בשבת, שהיא מה' בלא בחירה שלנו. והשנייה היא להוסיף קדושה בהשתדלות מצדנו. ע"כ.

עוד אפשר לומר, שהשבת הראשונה כדי לגלות את הפנימיות של הימים שעברו. והשבת השנייה, להשפיע קדושה וברכה על השבוע הבא.

ובפרי צדיק בשלח ו כתב שזה כנגד שבת עילאה ושבת תתאה: "וכבר אמרנו דמה שאמרו בגמרא (שבת קיח, ב): אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, היינו שבת עילאה ושבת תתאה, ועל זה נאמר (ישעיה נו, ד): אשר ישמרו את שבתותי, ושניהם מורה יראה בחינת שופר. והוא כעין מה שמובא בתיקוני זוהר (תיקון מ"ח) תרין זימנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עילאה ותתאה, לדרתם, זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע. ומי שזוכה בשבת אחת לשתי הקדושות, שבת הקטן – מלכות, שבת הגדול – בינה, על ידי שמירת שבת אחת נגאל מיד, וזה שאמרו בירושלמי (תענית פרק א' הלכה א') ובמדרשים (מדרש רבה פרשה זו כ"ה, י"ב ושוחר טוב תהלים צ"ה) וזוהר חדש (פרשת יתרו) ותיקוני זוהר (תיקון כ"א) אילו משמרין ישראל שבת אחת כתיקונה מיד היה בן דוד בא".

יג,ד – שמירת השבת שקולה כנגד כל המצוות ומקרבת את הגאולה

שמות רבה (בשלח) כה, יב: "א"ר לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכן הוא אומר (תהלים צה): כי הוא אלוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו. א"ר יוחנן: אמר הקב"ה לישראל: אע"פ שנתתי קצבה לקץ שיבא בין עושין תשובה בין שאין עושין בעונתה היא באה, אם עושין תשובה אפילו יום אחד אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי היום אם בקולו תשמעו. וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא, על שמירת יום אחד של שבת בן דוד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות, א"ר אלעזר בר אבינא: מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות…"

יג,ה – הקשר בין שבת לישוב הארץ

כתבתי בפניני הלכה העם והארץ א, ט: מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת וארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. ואין הקדושות הללו לעצמן, אלא מקדושת יום השבת נשפע שפע של ברכה לכל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), ומקדושת הארץ מתברך כל העולם (ע' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חז"ל (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין". כי בשבת משתחררים משעבוד המלאכה, ומתקשרים לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכולים להבין את ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

ולכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). ולמדו זאת חכמים מהפסוק (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". מתוך קדושת השבת אנו מגיעים להבנת ערך המקדש, ולכן אין בניית המקדש דוחה שבת. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.

אמנם מלחמת מצווה דוחה שבת, שנאמר: "עד רדתה", אפילו בשבת (שבת יט, א). וכן יריחו נכבשה בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). אבל בניין הארץ אינו דוחה שבת, זולת בשבות של אמירה לגוי, שהקילו לקנות בית מגוי בשבת משום ישוב הארץ (שו"ע או"ח שז, ה).

יג,ו – ירושת הארץ ושבת

בראשית רבה יא, ז: "ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו'. אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג): ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ וגו'". הפסוק בשלימות: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".

פירש בעץ יוסף, שגם אברהם קיים את כל המצוות והשבת, אלא שלא נזדרז לקבוע תחומים מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב שהזדרז לקבוע תחומים, נחילתו בלא גבול, שנאמר בו: ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

יג,ז – מהכוזרי – השבת מקיימת את ישראל בגלות

דברי הכוזרי לחבר (ג, י): "אמר הכוזרי: כבר חשבתי בעניינכם, וראיתי שיש לאלוהים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה הזאת המעולה מפני שהם מאת האלוהים ולעילות חזקות, כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם עניינים אלוהיים, אתם מוזהרים בשמירתם. ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה שישית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינם מתישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ההוא ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה. ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יד – חומרת עוון חילול שבת

יד,א – נדיר מאוד שהוציאו אדם למיתה

כדי שיוציאו אדם למיתה צריך שיעבור את העבירה בפני עדים, והם יראו את כל מעשיו, ויתרו בו שלא ימשיך במעשיו, ויאיימו עליו שאם ימשיך בית הדין יוציאו להורג, והוא משיב להם מתוך צלילות דעת בחוצפה שלא אכפת לו מבית הדין וממשיך לחטוא. והעדים אח"כ צריכים לזכור את כל פרטי הפרטים של המקרה באופן שלם ומתואם. ואם נמצאה ביניהם סתירה אפילו בדבר קטן וצדדי, עדותם סתורה.

לכן בפועל עיקר העונש למחלל שבת בזדון הוא כרת, שמשמעו מיתה בידי שמים בקיצור ימים, עד חמישים או שישים, לו ולזרעו. כך בעולם הזה, ובעולם האמת בדינה של גיהנם.

ואע"פ כן דווקא על חילול שבת מוזכר בתורה שהוציאו אדם להורג, והוא מקושש העצים בבמדבר טו, לב-לו. והמקרה השני נוגע למגדף כמובא בויקרא כד, י-טז. ובשני המקרים יש בנוסף לעבירה גם חילול השם.

יד,ב – מקושש העצים לשם שמים נתכוון (מר' צדוק)

רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק במדבר שלח ו): "וחשב המקושש שאפשר שרצון ה' יתברך הוא כן שיקלקלו מקודם ואחר כך יעשו תשובה ושיהיה נעשה מזה טוב מאד, ויהיה עוד במעלה יותר כמו שאמרו (ברכות ל"ד ב) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. והיה חושב שנכון כן אפילו לכתחילה להוציא האור מתוך החושך נהורא דנפיק מגו חשוכא על ידי התשובה. וזה שאמרו במדרש (הובא בתוס' בבא בתרא קי"ט: ד"ה אפילו) דלשם שמים נתכוון, שיהרג וידעו ישראל שאף אחר הגזירה חייבין במצוות ובודאי התיר עצמו למיתה שכן דין ההתראה, אך היה סבור שעל ידי כן יבוא לחיי עולם הבא על ידי שיקלקל ואחר כך יעשה תשובה, שכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא כמו שאמרו בסנהדרין (מ"ג ב) ויהיה מזה טוב מאד. אבל טעה בזה שהוא רק בדיעבד אם קלקל ועשה תשובה אחר כך… אבל לכתחילה בודאי חלילה לחשוב כן ואסור לסמוך על זה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה ב)… וזה שמובא בזוה"ק (ח"ג קנז, א) דאחליף שבת לשבת…" ומבאר שיש שתי בחינות שבת, זעיר אנפין ועתיקא והחליף ביניהם.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

טו – המחלל שבת מפריש עצמו מישראל

טו,א – מחלל שבת כעובד עבודה זרה

רמב"ם הלכות שבת פרק ל, טו: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר (ישעיהו נו): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נח): אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".

טו,ב – דין מחלל שבת שעושה קידוש

חולין ה, א: "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". פירש רש"י: "חמירא שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית".

על פי זה כתב בשו"ת בנין ציון (סי' כג) שרק המחלל שבת מפני שהוא כופר בה, דהיינו בבריאה ובבורא, נחשב למומר, אך אלו שמתפללים תפילת שבת ומקדשים, מודים בבורא ע"י התפילה והקידוש. והובאו דבריו להלכה בשדי חמד (מערכת מ כלל פו), וכן משמע משו"ת זכר יהוסף (או"ח סי' כ"א), ומהרש"ם (א, קכא), ורשב"ן (סי' צ ). והובאו דבריהם ביבי"א ז, טו, ג.

 ואמנם הרב משה קליערס בשו"ת מורשת משה (או"ח ו) חלק על הבנין ציון, וכתב שגם רש"י "לא בא אלא להסביר את הטעם שהשוו דבר זה לעובד ע"ז, אבל לאחר שעשאוהו כעכו"ם לא נוכל להסתכל על דברים שבלב, אלא על המעשים בפועל ולא פלוג רבנן". וכ"כ במנחת אלעזר (מונקאטש) (או"ח א עד; ג, כד). כן הקשה רבי שמעון שקופ (במכתב לר"ז יעב"ץ) שאין לסמוך על סברות אלו (כדי להתיר שחיטתו) וכי ישנם שני הפכים בנושא אחד? שהוא מאמין ומחלל שבת? ע"כ. אבל למעשה העיקר להלכה כדעת המקילים שסברתם נראית.

טו,ג – מחללי שבת לעניין עירוב חצרות

להלן כט, ז, ובהרחבות כט, ז, א, נלמד שאסרו חכמים לצרף מחלל שבת בפרהסיא לעירוב. וגם משם אפשר ללמוד שיש חילוק גדול בין מדרגות מחללי השבת. יסוד הדין בעירובין סט, א, שמומר, זה המחלל שבת בפרהסיא אינו יכול להצטרף לעירוב וגם אינו יכול לבטל רשותו. ושם אמרו לדעת רבי יהודה: "מומר בגילוי פנים אינו יכול לבטל רשות… ההוא דנפק בחומרתא דמדושא (בטבעת שאינה תכשיט), כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה כסייה. אמר: כגון זה (שמחלל שבת בצנעא) מבטל רשות".

ומכאן חיזוק לדעת הבנין ציון כג, שכל שהוא מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, אינו נחשב כמומר. וכן נפסק להלכה בתורת חיים (עירובין סט, א); מחנה חיים (יו"ד ב, ג), חת"ס (ו, פג); ח"א (עה, כו); א"ר (שפה, ג); תוספת שבת (שפה, ה); מ"ב (שפה, ו); כה"ח (שפה, י); מהרש"ם (א, קכא); זכר יהוסף (או"ח כא); שארית ישראל (או"ח כב).

כיוצא בזה הזכיר באג"מ יו"ד ד, נח, אמנם מסיק שכדאי להחשיב יינם של מחללי שבת כיין נסך. ובאג"מ או"ח א, כג, היקל לצרף חילוני למניין. ובאו"ח ג, יב; ג, כב, התיר להעלות לתורה מחלל שבת בפרהסיא שאינו כופר, אמנם כתב שיש להחמיר לעניין שחיטתו ויינו. ולדעת אור לציון (ח"ב כ, ה, בהערה), המתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, יכול להוציא ידי חובת קידוש.

טו,ד – עוזבי תורה בימינו

ויש מקום להקל במעמדם של מחללי שבת בפרהסיא בדורות האחרונים, שהואיל וחומת השבת נפרצה, אין חילול השבת נחשב אצלם ככפירה ועזיבת היהדות כפי שנחשבה בעבר. וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (א, כט), שהואיל והרוב מחללים שבת, כל יחיד ויחיד שמחלל את השבת אינו סבור שזו עבירה גדולה כל כך, ולכן אינו משתדל לחלל שבת בצינעה. וכך משמע מדברי מלכיאל (ח"ב טו, ו). וכ"כ בהתעוררות תשובה (א, יב), שאנשים לא מבינים חומרת השבת, ובדומה למה שכתב שו"ע (חו"מ לג) שחילול שבת במלאכת קשירה אינו פוסל לעדות, מפני שאינו נתפס בעיני הציבור כדבר חמור. וגם בשו"ת בנין ציון החדשות כג, הזכיר סברות אלו, ועוד יותר שכך יש לדון אצל הילדים שנולדו למשפחות שהתרגלו לחלל שבת, שהם כתינוקות שנשבו. וכ"כ בחזון איש (יו"ד ב, כח), שאין מי שיודע להוכיח כיום, והם נחשבים כתינוקות שנשבו. ועיין ביבי"א ז, טו, שהזכיר דעות האחרונים המקילות כיום בדין מחללי שבת, הואיל ואינם מכירים בחומרת המעשה.

ומרן הראי"ה קוק הרחיב והעמיק בזה, וכתב שרוח הזמן היא שפחא בישא שקשה מאוד לעמוד בפניה (אגרות ראי"ה ח"א קלח, עמודים קע-קעא; ושם פט). וכמו שהחשוד על העריות לא נפסל לעדות כאשר הוא אנוס מצד יצרו וכגון שהשפחה משדלת לזנות (עפ"י תוס' סנהדרין כו, ב, וגיטין מא, ב), הוא הדין לגבי ה'שפחא בישא' של זרם הזמן (הקדמת תיקוני זוהר), שנתנו לה מן השמיים שליטה טרם שתכלה לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה, והם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון. ומעין זה כתב בשיחות הרצי"ה (דברים 467-468) שהמכעיס פירושו שמכיר במציאות ה' וכועס על שנמנעת ממנו תאוותו, אבל כיום בגלל בלבולי דעות, אינם מאמינים וממילא אינם בגדר להכעיס.

טו,ה – אין מנוחה בגיהנם למחללי שבת

זוהר ח"ב קנא, א (תרגום): "בכל כניסת שבת, כאשר היום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של גיהנם: הסתלקו הדינים של הרשעים, שהרי המלך הקדוש בא והיום התקדש והוא מגן על הכל. ומיד הדינים מסתלקים ויש להם לרשעים מנוחה. אבל אש הגיהנם אינה מסתלקת מאלו שלא שמרו שבת לעולם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם, משום כך אין להם מנוחה לעולם…".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

טז – שבת שלום ואחדות

טז,א – שבת שלום והכל שמור שאין רע

זוהר ח"א מח, א (תרגום): "בא וראה, בשעה שקידש היום בליל שבת, סוכת שלום  נפרשת בעולם. ומהי סוכת שלום? זו שבת. וכל רוחות וסערות ושדים וכל צדדי הטומאה, כולם מסתתרים… שהרי כיוון שהקדושה התעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עימה, כי זה בורח מפני זה, שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה. ואז העולם נמצא בשמירה עליונה, ולא צריך להתפלל על שמירה, כגון לומר 'שומר את עמו'. שהרי זו הברכה ביום חול נתקנה, שאז העולם צריך שמירה. אבל בשבת סוכת שלום נפרשת על העולם והוא נשמר מכל הצדדים. ואפילו הרשעים שבגיהנם שמורים הם, והכל נמצאים בשלום, העליונים והתחתונים. ועל כן מברכים 'הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים'".

וכיוצא בזה אמרו בזוהר ח"ב רה, א (תרגום): "כיוון שרוח הזה (של נשמה יתירה של שבת) שורה על העולם, כל רוחות רעות, וכל מקטרגים רעים, מסתלקים מן העולם, ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה, משום שישראל הם שמורים ברוח ההוא, וסוכת שלום פורשת כנפיה עליהם, והם שמורים מכל". "יום השבת הוא שמחה לכל, והכל נשמר למעלה ולמטה". "יום הזה הוא יום של הנשמות, ואינו יום הגוף, משום שהוא שליטת צרור הנשמות".

תיקוני זוהר נז, א (תקונא עשרין וחד): מבאר השינויים שצריך לעשות בשבת, "ועוד שינוי מעשה, אם הוא עצוב בחול יהא שמח בשבת, ואם יש לו קטטה בחול עם אדם או עם אשתו, יהא לו שלום עמהם".

טז,ב – ואין רע בשבת

זוהר ח"ב פח, ב (תרגום): "בזה היום רשעי גיהנם נחים. בזה היום כל הדינים נכנעים ולא מתעוררים בעולם… בא וראה, בכל ששת ימי השבוע, כאשר מגיע שעת תפילת המנחה, דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים. אבל ביום השבת, כשמגיעה שעת תפילת מנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל".

זוהר ח"ג רעג, א (תרגום): "בשבת כל הנשמות והרוחות והנפשות יוצאים ויורדים זוגות זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת. ואפילו הגיהנם אינו שולט ואינו שורף בשבת, ומשום זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, וזהו אש זרה, אבל אש הקרבן הוא אש דקדושה".

טז,ג – אש הגיהנם בשבת ואיסור הבערת אש

זוהר ח"ב רג, ב (תרגום): מתאר את סדר הסתלקות האש והדינים לתהום רבה. "בא ראה, כיוון שנכנסה שבת, ומדורה ההיא נסתרה בתהום הגדול, אז כל מיני האש של אש קשה מסתתרים ונכנעים, ואפילו אש של גיהנם, ורשעי הגיהנם יש להם מנוחה. וכל התחתונים והעליונים יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת, וישראל מברכים על האש, אז יוצאים כל מיני האש שהסתתרו, כל אחד למקומו. וכדי שלא לעורר אש אחרת, כתוב: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

טז,ד – שמחה וחדוה

זוהר ח"ב רד, א (תרגום): "ואז (בשבת) מתווסף רוח הנשמה בישראל, על כל אחד ואחד, ובאותה נשמה יתירה, שוכחים כל עצב וחימה, ואין נמצאת אלא שמחה למעלה ולמטה. וההוא רוח שיורד ומתווסף לבני העולם, כאשר הוא יורד, מתרחץ בבשמים של גן עדן, ויורד ושורה על עם קדוש. אשריהם כאשר הרוח ההוא מתעורר…".

טז,ה – שמחה ביחוד המלך והמלכה וביטול הדינים

זוהר ח"ג צד, ב (תרגום): "אמר ר' יהודה: השמחה והשמירה שביום השבת הוא על הכל, ומשום שיום הזה מתעטר באבא ואמא, ונתווסף קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא בכל שאר הימים. כי הוא קודש ומתעטר בקודש, ומוסיף קדושה על קדושתו. ומשום כך יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כולם ממנו נתקנים, ואותו יום הוא מנוחת העליונים והתחתונים, ביום זה מנוחת הרשעים בגיהנם. (משל) למלך שעשה סעודה לבנו יחידו, והעטירו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכל. ביום הזה הוא שמחה לכל. שוטר אחד שנתמנה על הדין של בני האדם, היו בידו אנשים שחייבים מיתה, ומשום כבוד אותו היום של שמחת המלך, עזב את דיניו ושמר את שמחת המלך (שלא לצער לשום אדם). כך יום ההוא (שבת) הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה (ז"א עם המלכות) והשמחה של אבא ואמא עליו, שמחת העליונים והתחתונים. בשמחת המלך כולם שמחים ולא מצטערים בו. על זה כתוב: וקראת לשבת עונג. מהו עונג? עונג אינו נמצא אלא למעלה, במקום שקודש העליון שורה (באו"א עילאין). כמו שנאמר: אז תתענג על ה', שאותו העונג על ה' הוא. ואותו יום (שבת) שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של עונג, זהו שנאמר: וקראת לשבת עונג, מה שלא נמצא כן בשאר הימים".

טז,ו – שמחת השבת על פי רבי נחמן ושתי עצות להינצל מעצבות

כתב רבי נתן בליקוטי הלכות הלכה ו, א, "עיקר קדושת ישראל הוא קדושת שבת קודש שהוא כלל התורה כולה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי כל הקדושות שישראל ממשיכין על עצמן על ידי תורה ומצוות, הם בחינת קדושת שבת כמובא בספרים, כי קדושת שבת צריכין להמשיך על עצמו בכל ששת ימי החל, שזהו בחינת זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחד בשבת. היינו על ידי כל התורה והמצוות שעושין בכל ימי החול, על ידי זה ממשיכין על עצמן קדושת שבת שהיא כלל קדושת ישראל. ועל כן צריכין ליזהר מאוד בכבוד שבת קודש, והעיקר לקבל את השבת בשמחה ובטוב לבב ולהרחיק כל מיני עצבות בשבת, אפילו עצבות ודאגות מחטאיו ופשעיו המרובים צריכין להרחיק בשבת בכל כחו…" ואפילו בחול צריך להיזהר מצער, ועל ידי קדושת השבת יזכה להמשיך את השמחה של שבת גם בימות החול.

ושם מאות ב' ואילך מרחיב בביאור שתי עצות להיות בשמחה, וז"ל ו, ב: "כי איתא בדברי אדמו"ר… כמה עצות ודרכים להתחזק לשמח את נפשו תמיד… אך עיקר ההתחזקות ביותר הוא על פי מה שמבאר בשתי תורות קדושות שהם: "אזמרה לאלקי בעודי" בלקוטי א' בסימן רפ"א. ומה שכתב על פסוק, "ואיה השה לעלה" בלקוטי תנינא בסימן י"ב…

כי בהתורה "אזמרה לאלקי בעודי" וכו' מבאר שכשהאדם רואה שרחוק מאוד מאוד מה' יתברך ומעשיו מכוערין מאוד, אע"פ כן יראה לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה מימיו. ואע"פ שגם המצוה יש בה פסלת הרבה, אע"פ כן על כל פנים בודאי יש בה איזה נקדה טובה. וכן יבקש וימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות וכו' ועל  ידי זה יוכל להתפלל וכו'…

ובסימן י"ב בלקוטי תנינא על פסוק, "ואיה השה לעלה" מבאר נפלאות מענין ירידה תכלית עליה, עיין שם היטב. והכלל, שמקומות הרחוקים מאוד מה' יתברך, שהם בחינת מקומות המטונפים, עיקר קיומם נמשך דיקא מבחינת איה מקום כבודו, שהוא בחינת 'בראשית' 'מאמר סתום' שמשם מקבלין כל העשרה מאמרות, כי הוא כולל כולם ומשם דיקא מקבלין חיות מקומות הרחוקים מאוד הנ"ל, כי הם מקבלים מגודל ההעלמה וההסתרה של מאמר זה. ועל כן כשאדם נופל לשם חס ושלום, ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים ורואה עוצם רחוקו מה' יתברך, אל יפול על ידי זה ח"ו. כי אדרבא, על ידי זה בעצמו שרואה גודל ריחוקו שרחוק מאוד מכבודו יתברך ושואל ומבקש איה מקום כבודו וכו', על ידי זה בעצמו עיקר תקונו ועלייתו בבחינת ירידה תכלית העליה. כי על ידי הבקשה והחפוש איה וכו' על ידי זה עולה לבחינת איה שהוא בחינת מאמר סתום, שהוא בחינה גבוה מאוד, בחינת בראשית וכו', שמשם עיקר קיום וחיות של כל העשרה מאמרות…".

ומבאר שם ו, ג-ד, שבחול שולטת הסט"א והעצבות, ובשבת אפשר לגלות את הנקודות הטובות ולהיות בשמחה, וזהו שאומרים שיום השביעי משבח ואומר, בחינת מזמור שיר ליום השבת. ושם ו, ה, מבאר שגם גילוי בחינת 'איה' מתגלה בשבת, כי בשבת עולים עד המדרגה הנעלמת של בחינת 'איה'. ומבאר שם ו, ו-ז, שתחום שבת אלפיים אמה כנגד שתי הבחינות הללו. ושם ו, כ, מבאר שבחול צריך לטרוח ולהתייגע בנסיעות ובירורים כדי לתקן ולברר, אבל בשבת אין צורך ביגיעת בירורים. ולא זו בלבד, אלא שכל הבירורים של ימות החול עולים בשבת. ולכן אין לצאת מחוץ לתחום, כי אין בירורים בשבת. ושם ו, כא, מבאר מדוע עירוב תחומין על ידי מזון, שכל הבירורים וטלטולי דרכים בשביל הפרנסה, לתקן חטא אדה"ר, בזיעת אפך תאכל לחם, בל"ט מלאכות. ומרחיב שם בערך האכילה בשבת (ויובא להלן ז, א, א). ושם ו, כד-כו, מבאר שזו בחינת המן שהוא הפרנסה, וירד על ידי נסיונות, ובשבת אין דואגים עבורו, כי כבר ירד ביום שישי. וזהו ראו כי ה' נתן לכם את השבת, שאז מתגלה האור הנעלם, שורש הפרנסה והביטחון.

טז,ז – אחדות בשבת

זוהר ח"ב קלה, ב (תרגום): "סוד השבת, היא השבת שנתייחדה בסוד אחד, שישרה עליה סוד של אחד. התפילה של ליל שבת, כי אז נתייחד כסא הכבוד הקדוש בסוד אחד, והיא נעשית מתוקנת שישרה עליה המלך הקדוש העליון. כאשר נכנסת השבת, היא מתייחדת ומתפרדת מסטרא אחרא, וכל הדינים עוברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש. וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות…".

טז,ח – שלום העולם

זוהר ח"ג קעו, ב (תרגום): "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכל להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם".  וממשיך לבאר שגם התורה היא שלום.

טז,ט – היחוד בין איש לאשתו בשבת

זוהר ח"ב פט, א: "אמר ליה: תא חזי, מלה דא הא אוקמוה חברייא, ולא פרישו מלה, כה אמר ה' לסריסים, מאן סריסים, אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון, משום דידעי רזא עלאה, בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא, ואינון חברייא דידעין רזא דא, מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון, ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא… ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא, לאשכחא רעוא דמאריהון, דכתיב ובחרו באשר חפצתי, מאי באשר חפצתי, דא זווגא דמטרוניתא… תא חזי, כתיב ששת ימים מלאכתך, ויום השביעי שבת ליהו"ה אלהי"ך וגו', כל מלאכתך באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא, ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא, אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא, ומאי עבידתיה, זווגא דמטרוניתא, לאפקא נשמתין קדישין לעלמא, ובגין כך בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון ומכווני לבייהו, ונפקי בני מעלי בנין קדישין דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא…".

טז,י – שלום בתוך המשפחה

על ידי השבת נעשה שלום במשפחה, שבכל ששת ימי החול אנשים רבים טרודים בעבודתם ואינם משוחחים כמעט עם בני משפחותיהם. וכיוון שנכנסת השבת, וכל ענייני העבודה אסורים במלאכה ובדיבור, אנשים נעשים פנויים, ואם מידותיהם טובות, הרי הם מתייחסים לבני משפחותיהם. וגם מי שעוד טרוד במחשבותיו, כיוון שמצווה עליו להתאסף יחד עם כל בני המשפחה סביב שולחן מכובד ולהתענג על מאכלים טעימים שלוש סעודות, בעל כורחו הוא מפנה את תשומת ליבו לבני משפחתו, והקשרים שביניהם נשמרים ומתחזקים.

ורק קדושת המצווה האלוקית יוצרת זאת, כי לולא כן, טרדות החיים והצרכים השוטפים גוברים, ורוב האנשים לא יצליחו ללכד את משפחתם למפגשים קבועים. וכעין מה שכתב הכוזרי ג, י (מובא לעיל א, יג, ז).

יותר מזה, אחדות אינה יכולה להתקיים בלי היסוד האלוקי, שהוא מאחד באמת את הכל. וכפי שאמר רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן". כאשר יש להם אידיאל אלוקי משותף, שבא לידי ביטוי בשם ה' שנמצא בשמם 'י' אצל האיש ו'ה' אצל האשה – השכינה שורה ביניהם, ואהבתם עולה וגוברת בלי סוף. וכשאין להם אידיאל אלוקי משותף, מסתלקת ה'י' מן האיש וה'ה' מן האשה, ואין יותר מה שילכד אותם, ואז מתחיל להיות להם צפוף ביחד, והם דוחקים ומקשים זה על זה עד שה'אש' שנותרה בשמם אוכלתם.

לפעמים הורים רוצים ששולחן השבת יתנהל באופן מופתי, וכל תקלה בהכנות לשבת או בהתנהגות של הילדים, נדמית בעיניהם כהורסת הכל. אבל באמת, כל זמן שמשתדלים לקדש את השבת ולכבדה ולענגה, ולא מכבירים במתח ובתביעות חמורות מהילדים, כל התקלות הקטנות אינן פוגעות בעיקר שהוא נפלא ומקודש. ואכן לא פלא הוא שרבים זוכרים בערגה רבה את שולחן השבת בבית הוריהם, וגם עשרות שנים לאחר מכן, הם עדיין מתרפקים בגעגועים על זכרונות הקידוש, המאכלים והזמירות.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה