יד,א – נדיר מאוד שהוציאו אדם למיתה
כדי שיוציאו אדם למיתה צריך שיעבור את העבירה בפני עדים, והם יראו את כל מעשיו, ויתרו בו שלא ימשיך במעשיו, ויאיימו עליו שאם ימשיך בית הדין יוציאו להורג, והוא משיב להם מתוך צלילות דעת בחוצפה שלא אכפת לו מבית הדין וממשיך לחטוא. והעדים אח"כ צריכים לזכור את כל פרטי הפרטים של המקרה באופן שלם ומתואם. ואם נמצאה ביניהם סתירה אפילו בדבר קטן וצדדי, עדותם סתורה.
לכן בפועל עיקר העונש למחלל שבת בזדון הוא כרת, שמשמעו מיתה בידי שמים בקיצור ימים, עד חמישים או שישים, לו ולזרעו. כך בעולם הזה, ובעולם האמת בדינה של גיהנם.
ואע"פ כן דווקא על חילול שבת מוזכר בתורה שהוציאו אדם להורג, והוא מקושש העצים בבמדבר טו, לב-לו. והמקרה השני נוגע למגדף כמובא בויקרא כד, י-טז. ובשני המקרים יש בנוסף לעבירה גם חילול השם.
יד,ב – מקושש העצים לשם שמים נתכוון (מר' צדוק)
רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק במדבר שלח ו): "וחשב המקושש שאפשר שרצון ה' יתברך הוא כן שיקלקלו מקודם ואחר כך יעשו תשובה ושיהיה נעשה מזה טוב מאד, ויהיה עוד במעלה יותר כמו שאמרו (ברכות ל"ד ב) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. והיה חושב שנכון כן אפילו לכתחילה להוציא האור מתוך החושך נהורא דנפיק מגו חשוכא על ידי התשובה. וזה שאמרו במדרש (הובא בתוס' בבא בתרא קי"ט: ד"ה אפילו) דלשם שמים נתכוון, שיהרג וידעו ישראל שאף אחר הגזירה חייבין במצוות ובודאי התיר עצמו למיתה שכן דין ההתראה, אך היה סבור שעל ידי כן יבוא לחיי עולם הבא על ידי שיקלקל ואחר כך יעשה תשובה, שכן כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעולם הבא כמו שאמרו בסנהדרין (מ"ג ב) ויהיה מזה טוב מאד. אבל טעה בזה שהוא רק בדיעבד אם קלקל ועשה תשובה אחר כך… אבל לכתחילה בודאי חלילה לחשוב כן ואסור לסמוך על זה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה ב)… וזה שמובא בזוה"ק (ח"ג קנז, א) דאחליף שבת לשבת…" ומבאר שיש שתי בחינות שבת, זעיר אנפין ועתיקא והחליף ביניהם.
