חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ג – הלכות ערב פסח ומנהגיו

א – איסור עשיית מלאכה בערב פסח

בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם שהביא קרבן לבית המקדש, היה אסור בעשיית מלאכה באותו יום, מפני שהוא לו כיום טוב, ואין ראוי לעשות מלאכה בזמן שקרבנו קרב על המזבח. וכן הדין בערב פסח, שכל ישראל צריכים להקריב את קרבן הפסח, והרי הוא כיום טוב לכל. אלא שהואיל וזמן קרבן פסח מחצות היום בלבד, גם איסור המלאכה חל מחצות היום בלבד. ואף לאחר חורבן הבית התקנה לא זזה ממקומה, ואסור לעשות מלאכה חשובה מחצות יום י"ד. טעם נוסף, כדי שלא יהיה אדם טרוד במלאכתו וישכח לבער את חמצו ולהכין את המצות והיין ושאר צרכי החג לקראת ליל הסדר.

והיו מקומות שנהגו להחמיר על עצמם שלא לעשות מלאכה כבר מבוקר יום י"ד, ובאותם המקומות היה למנהגם תוקף מחייב. אמנם למעשה, המנהג הרווח כיום בכל המקומות לעשות מלאכה עד חצות היום.

אמנם גם בכל ערב שבת תיקנו חכמים שלא לעשות מלאכה חשובה, כדי שיהיו פנויים להכנות לשבת, אלא שבערב פסח דין זה חמור יותר. שבערב שבת אמרו חכמים שכל העושה מלאכה אינו רואה ממנה סימן ברכה, ואילו בערב פסח אף היו מנדים את מי שעשה מלאכה. בערב שבת אנו פוסקים להלכה שהאיסור חל מעת מנחה קטנה, היינו שעתיים וחצי זמניות לפני שקיעת החמה, ואילו בערב פסח האיסור חל מחצות היום.[1]


[1]. הטעם משום קרבן מבואר בירושלמי ריש פרק מקום שנהגו, וכ"כ תוס' ורמב"ם ורוה"פ. מדברי תוס' נראה שהאיסור מהתורה, אבל הרמב"ם ושאר הפוסקים כתבו שהוא מדברי חכמים. לאחר שנחרב הבית נראה שכולם מודים שהאיסור מדברי חכמים. והעיקר כטעם הראשון, ולכן אם חל ערב פסח בשבת, ביום שישי מותר לעשות מלאכה עד מנחה כדין כל שבת, למרות שההכנות לפסח וביעור חמץ מתבצעים ביום שישי. וכ"כ בבאו"ה תסח, א. דין איסור מלאכה בערב שבת מן המנחה מבואר בפסחים נ, ב, ונחלקו הראשונים אם הכוונה למנחה גדולה או קטנה, והואיל והדין דרבנן הלכה כמיקל (עי' שו"ע רנא, א, מ"ב; פנה"ל שבת ב, ח).

לגבי המנהג כיום בערב פסח לפני חצות, עי' מ"ב תסח, יב, כה"ח לב. ומעצם זה שהסתפקו על המנהג בירושלים, עולה בבירור שאין מנהג קבוע לאיסור, כי במקום שיש איסור אף לאורחים אסור לעשות מלאכה, וק"ו שלא יהיו מבני המקום שיעשו מלאכה. גם בשאר המקומות, לא שמענו על מקום שכיום נוהגים בו איסור לפני חצות.

אמנם גם כשאין נוהגים איסור, לדעת שו"ע תסח, ה, עפ"י רמב"ם, רק לשלושה בעלי מלאכה מותר להתחיל לעבוד עד חצות והם: חייטים, ספרים וכובסים, שמלאכתם לקראת החג. ושאר המלאכות, אם התחיל בהן קודם בוקר י"ד והן לצורך הפסח – רשאי לגומרן עד חצות, ואם לא התחיל – אסור להתחיל בהן. ולדעת רמ"א עפ"י רוב הראשונים, וביניהם רש"י, ראב"ד, רא"ש, ר"ן, דין זה נכון למקום שאין נוהגים לעשות מלאכה (כפי שנהגו במקום הרמ"א), אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות (כמו אצלנו) – הכל מותר. וכן נוהגים יוצאי אשכנז. ואף במנהגי יוצאי ספרד יש דעות, ויש שהורו כרמ"א, עי' כה"ח לב. וספיקא דרבנן לקולא.

ב – איזו מלאכה אסורה

איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות חל על מלאכות גמורות שרגילים להתפרנס בהן, כתפירת בגדים, בניית רהיטים ונטיעת שתילים. אבל מותר לבשל, לנקות את הבית או לנסוע לקראת החג. ככלל, איסור המלאכה בערב פסח דומה במידה רבה לאיסור מלאכה בחול המועד, ובדברים מסוימים הוא אף קל ממנו במעט. לפיכך, כל מה שהתירו חכמים לעשות בחול המועד מותר גם בערב פסח.

שלושה סוגי מלאכות ישנם: מלאכה גמורה, מלאכת אומן לתיקון, ומלאכת הדיוט. מלאכות גמורות כתפירת בגדים, בניית רהיטים ותספורת, בכל מקרה אסורות, ואפילו בחינם. אולם תיקון בגד, אפילו אם נדרשת לכך מלאכת אומן, אינה נחשבת למלאכה גמורה, לפיכך, בשכר – אסור, ובחינם לצורך המועד – מותר. ומלאכת הדיוט לצורך המועד, היינו תיקון קל שכל אחד יודע לתקן כתפירת כפתור – מותר אפילו בשכר, ובתנאי שזו עבודה ארעית. וכן מותר לאדם לכתוב לעצמו סיכומים וחידושים בדרך לימודו. אך למי שפרנסתו מהקלדה או העתקה – אסור, מפני שעבורו זו מלאכה גמורה (שו"ע תסח, א-ב).[2]

אף שאסור להסתפר אחר חצות היום, להתגלח במכונה אישית מותר, מפני שזו מלאכת הדיוט. וכן מותר לגהץ בגדים ולצחצח נעליים ולגזוז ציפורניים לכבוד החג אחר חצות היום. ויש מהדרים להתגלח ולגזוז ציפורניים לפני חצות.[3]

כאמור, כל המלאכות המותרות בחול המועד מותרות בערב פסח אחר חצות. אלו הם חמשת סוגי ההיתרים שישנם בחול המועד: א) מלאכת אומן בשכר לצורכי הגוף ובעיקר לצורך הכנת מאכלי החג. ב) מלאכת הדיוט בשכר או מלאכת אומן בחינם לשאר צרכי המועד. ג) מלאכת דבר האבד, למניעת הפסד משמעותי, אפילו על ידי אומן ובשכר. ד) צורכי רבים או צורכי מצווה. ה) לעני שאין כסף לקנות צורכי החג מותרת כל עבודה לצורך קניית מאכלי החג (פנה"ל מועדים פרקים יא-יב).


[2]. ההיתר לעשות מלאכת הדיוט בדרך ארעי אפילו תמורת תשלום מבואר בשעה"צ תסח, י, ובכה"ח כד. ובזה ערב פסח קל יותר מחול המועד, שבחול המועד היתר מלאכת הדיוט הוא רק בלא תשלום (פנה"ל מועדים יא, ז, 3; מ"ב תקמא, טז, שעה"צ כו. אמנם שועה"ר מחמיר בזה גם בערב פסח).

כיבוס, אף שנזכר בין המלאכות הגמורות, לא הזכרתי, מפני שכיום כשהכיבוס נעשה במכונה יש ספק אולי יחשב כמלאכת הדיוט לצורך המועד, וכ"כ בשש"כ פרק מב הע' קלט. ובערב שבת לאחר המנחה מותר.

[3]. במ"ב תסח, ה, כתב שלכתחילה יגזוז ציפורניים לפני חצות, אלא שרבים התירו לגזוז ציפורניים אפילו בחול המועד, וכ"כ בשו"ע תקלב, וחזו"ע ח"ב עמ' פט-צא. צחצוח נעליים התיר גם בשערים מצויינים בהלכה קיג, ו. לעניין גילוח – כן דעת הרב אליהו (קצוש"ע קיג, ה) שמותר להתגלח אחר חצות. מי ששכח להסתפר לפני חצות ומראהו אינו מתאים כל כך לחג, רשאי להסתפר אצל ספר גוי, מפני שאיסור המלאכה חל על יהודי ולא על גוי. ואף שהיהודי קצת מסייעו, התירו כדי שיכנס לחג מסופר (מ"ב תסח, ה).

ג – תענית בכורות

נהגו הבכורים להתענות בערב פסח, זכר לנס שנעשה להם במצרים, שכל בכורי מצרים מתו ובכורי ישראל ניצולו.

כדי לבאר מעט את משמעותה של מכת בכורות צריך לבאר שבכל בכור, בנוסף לכך שהוא גדול האחים, יש גם ביטוי של ראשוניות, שבהיוולדו החלו להתגלות החיים החדשים של הדור הבא. לפיכך מוטלת על הבכור אחריות גדולה. אם יבחר בטוב, יגלה את שורש הראשוניות, את היסוד החשוב ביותר – האמונה בבורא העולם, ובדרכו ילכו שאר אחיו. ואם יבחר ברע – יכפור ויתגאה ויחשוב כי הוא הגדול והחשוב, ויהיה טרוד בהגדלת כבודו וסיפוק תאוותיו. וזה היה חטאם של המצריים, שבזכות היותם ראשונים בכמה תחומים, חשבו את עצמם לאדוני העולם, וכפרו בה', וכשנצטוו לשלח את ישראל כדי שיעבדו את ה' ויקבלו את תורתו – הקשו את ערפם ולא שילחו את ישראל. ופרעה, שהיה בכור, הוביל את גאוותם וכפירתם. גם ליום הראשון של פסח יש תכונה של 'בכורה', שהוא היום הראשון שבו החל הקב"ה להתגלות בעולם על ידי הוצאת עמו ישראל ממצרים באותות ובמופתים. וכשהגיע היום הגדול שיועד לגילוי שורש האמונה בעולם, התעורר קטרוג גדול על בכורי מצרים שכפרו בה' והקשו את ערפם ומנעו את גילוי אורו על ידי עם ישראל. ועִם תחילת ההתגלות האלוקית בחצות הלילה – הוכו ונשברו. ובכורי ישראל, שבטאו את אמונתם בה' בשחיטת השה שהיה אלוהי מצרים ובמריחת דמו במסירות נפש על המזוזות – ניצלו והתקדשו.

בכל שנה אנו זוכים לחזור אל הלילה המיוחד של ליל הסדר, שבו מתגלה שורש האמונה, אלא שבד בבד עם התקרבות הלילה המקודש מתעורר קטרוג על הבכורים, האם הם קשורים כראוי לתורה ולמצוות? האם הם מגלים את שמו יתברך כפי שהיה ראוי? ולכן נהגו הבכורים להתענות ולחזור בתשובה בערב הפסח.

צום זה קל מצומות אחרים, מפני שכל הצומות נתקנו על ידי חכמים, ואילו תענית בכורות הוא מנהג שנהגו בו בכורים רבים אבל לא תוקן על ידי חכמים כדין מחייב. לכן נוהגים להקל בו. למשל, מי שסובל מכאב ראש או שמצטער מכאב עיניים, אף שאינו נחשב חולה ובשאר הצומות הוא חייב, מתענית בכורות הוא פטור. וכן מי שחושש שאם יצום לא יוכל לקיים בערב כראוי את מצוות אכילת מצה והסיפור ביציאת מצרים, מוטב שלא יצום. וכן נוהגים שכל המשתתף בסעודת מצווה נפטר מהצום (ברכ"י תע; מ"ב תע, ב; י).[4]


[4]. בירושלמי ר"פ ערבי פסחים יש שתי גרסאות, לפי גרסא אחת נהגו הבכורים לצום בערב פסח, וכן מובא במס' סופרים כא, ג (שנסדרה בסוף תקופת הסבוראים בא"י). וכן כתבו רמב"ן ור"ן. ולגרסא אחרת בירושלמי לא נהגו לצום, וכן גרסת ראבי"ה וכן דעת הגר"א. ובמאירי כתב שנוהגים באשכנז וצרפת לצום אך אין בה סרך הכרח, וכעין זה כתב בברכ"י עפ"י הראשונים, ולכן אפשר להקל בצום זה לסמוך על סיום. והמרדכי כתב בשם ר' יחיאל שמנהג הבכורים הוא רק שלא לאכול לחם ומיני מזונות, אבל מיני תרגימא כבשר, דגים, פרות וירקות מותר. למעשה כתב בשו"ע תע, א, שהמנהג לצום. אמנם בשעת הצורך כתב במ"ב ב, שעה"צ ו, שבכור שקשה לו מאוד לצום יכול לנהוג כר' יחיאל.

ד – על מי מנהג הצום

שני סוגי הבכורים במנהג זה, מפני שבמצרים מתו כל סוגי הבכורים. הסוג הראשון: בכור לאביו, והוא היורש פי שניים בנחלתו. ואף שלאימו כבר נולדו ילדים תחילה מבעל אחר או שההיריון שלפניו נסתיים בהפלה, ולכן אינו בכור לאימו ופטור מפדיון בכורות, כיוון שהוא בכור לאביו לדין ירושה, אף הוא במנהג התענית.

הסוג השני: בכור לאימו, והוא החייב בפדיון בכורות, ולמרות שלאביו כבר נולדו ילדים מאשה אחרת, ולכן אינו יורש כפליים בנחלתו, כיוון שהוא בכור לאימו, הרי הוא 'פטר רחם' שפתח את רחמה, וחייב בפדיון בכורות. בכור לאימו שנולד בניתוח קיסרי, כיוון שאין דינו כבכור לא לעניין ירושה ולא לעניין פדיון בכורות, אינו צריך להתענות בערב פסח (כה"ח תע, ג. ויש מהדרים להשתתף בסיום).

גם בכורי כהנים ולוויים נהגו לצום, ואף שהתורה פטרה אותם מפדיון בכורות, מכל מקום הרי הם בכורים (מ"ב תע, ב).

בת בכורה אינה צריכה להתענות, ואמנם יש סוברים שגם בכורות נקבות מתו במצרים, אולם המנהג הרווח שאינן מתענות (רמ"א תע, א; חיד"א ובא"ח).

מי שנולד לו בן בכור, אף שהאב אינו בכור, נהגו  שיצום במקום בנו עד שיגדל (רמ"א תע, ב). ואם גם האב בכור, צום האב עולה לבנו, ואם האב אוכל בסעודת מצווה – נפטר גם מהצום עבור בנו.

כשחל ערב פסח בשבת, נהגו להקדים את הצום ליום חמישי.

ה – המנהג לסמוך על סיום מסכת

מנהג רוב הבכורים להשתתף בערב פסח לאחר תפילת שחרית בסיום מסכת, ולאחר הסיום מגישים כיבוד והכל טועמים ממנו, ואף לבכורים מותר לאכול מפני שזוהי סעודת מצווה, ששמחים בשמחת המצווה של לימוד התורה וסיום המסכת. וכיוון שכבר שברו את הצום בסעודת מצווה – נפטרו מהצום.

אמנם בדורות הקודמים נחלקו בזה הפוסקים, ויש שהחמירו והורו שרק מי שמסיים בעצמו מסכת רשאי לאכול בסעודת מצווה, אבל בכורים אחרים שאינם קשורים כל כך לשמחה אינם יכולים לשבור את הצום בסעודת הסיום של חברם. ובמיוחד הדברים אמורים כאשר במשך כל השנה אין מסיימי המסכתות רגילים לערוך סעודות מצווה, ואף הבכורים אינם רגילים להשתתף בסיומי המסכתות של חבריהם. ורק לקראת ערב פסח עורכים סיום לכל הבכורים, ונראה הדבר שאינם באים לשמוח בסעודת מצווה אלא כדי להיפטר מהצום. ועוד, שגם מסיים המסכת פעמים רבות לא סיים את המסכת בדיוק בערב פסח, אלא שבוע שבועיים לפני כן, ודחה את הסיום לערב פסח כדי להיפטר מהצום בסעודת מצווה. ולדעת המחמירים אין ראוי לעשות כן, כי עיקר השמחה בשעת סיום לימוד המסכת ולא בעת שמקריאים את השורות האחרונות כדי לעשות סיום בערב פסח (תשובה מאהבה ח"ב רסב, נו"ב).

אולם למעשה המנהג לסמוך על הפוסקים המקילים, שכל המשתתפים בסעודת סיום פטורים מהצום, ואפילו אם אינם רגילים במשך השנה לערוך סעודת סיום, ואפילו אם דחו לערב פסח את סיום המסכת. והטעם, מפני שבפועל כאשר מסיימים מסכת ראוי לשמוח והרי זו סעודת מצווה. ועוד, שכל יסוד תענית בכורות במנהג ולא בתקנה מחייבת, ובתלמוד הבבלי וברמב"ם לא נזכר צום זה כלל, והיו מגדולי הראשונים שסברו שאין הבכורים חייבים לצום בערב פסח. לפיכך בכל מקום שיש מחלוקת יד המקילים על העליונה. ועוד, שבדורות האחרונים איננו רגילים להרבות בתעניות, ואם הבכורים יתענו, קרוב לוודאי שהצום יפגע בהכנות לחג, ואף בליל הסדר הבכורים ירצו להזדרז לסיים את אמירת ההגדה כדי לסיים את הצום. לפיכך, נהגו רבים מגדולי ישראל להיפטר מהצום על ידי סיום מסכת. ורק מי שיודע בעצמו שהצום לא יפגע בהכנותיו לחג ובקיום מצוות ליל הסדר, יכול להחמיר על עצמו לצום בערב פסח. וכן נהגו מרן הרב קוק ובנו מו"ר הרב צבי יהודה, שהיו בכורים, והיו צמים בערב פסח.

סיום שכל המשתתפים בו פטורים מהצום הוא סיום מסכת מהתלמוד הבבלי או הירושלמי או סדר מששה סדרי משנה, או סיום של ספר חשוב, ובתנאי שהלימוד היה בהבנה טובה.[5]


[5]. כפי שהוזכר בהערה הקודמת – מנהג צום זה אינו מוסכם על הכל. ואף לדעות שהוא מנהג מחייב הרי זה מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ק"ו שיש סוברים שאין כאן מנהג מחייב כלל, וכך סבר הגר"א. ק"ו בזמננו שאין רגילים להתענות, וקיום מנהג התענית יפגע בקיום מצוות ליל הסדר, וכ"כ בשו"ת עולת שמואל נ"ח. לכן אנו נוהגים לסמוך על סיום מסכת, ובזה מתעוררים הבכורים לזכור את עניינם שהם מקודשים ומוטלת עליהם אחריות, וכעין זה כתב בשו"ת ערוגת הבושם קלט.

גם בסיום ספר נביאים בעיון אפשר לעשות סעודת מצווה (אג"מ או"ח א, קנז). וכן נראה שכל מי שמסיים ספר חשוב יכול לעשות סעודה, כי ביסוד הדבר לא הגדירו דווקא מסכת בבלי, עי' חוות יאיר ע. אלא שאם הסיום הוא חשוב לפי המקובל אצל הלומדים, כל המשתתפים בסיום זה פטורים מהצום. וכאשר הסיום חשוב ללומד אך אינו נחשב כל כך בעיני הכלל, רק המסיים עצמו יכול לעשות סעודה ולפטור את עצמו מהצום. לפיכך, מי שמתחיל ללמוד, ועדיין קשה לו ללמוד מסכת משנה בעיון, כבר בלימוד פשוט של מסכת משנה או ספר קודש למתחילים יכול לערוך סעודת סיום, אבל אחרים אינם נפטרים בסיום שלו (עי' יבי"א או"ח כו; פס"ת תע, ט).

ו – איסור אכילת מצה ביום י"ד

אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח, כדי שתהיה חביבה בעת אכילתה בלילה, וכדי שיהא היכר בין אכילה שלפני פסח לאכילת מצת מצווה בליל הסדר. איסור זה חל גם על ילדים קטנים שמבינים את משמעות המצה, שהיא זכר ליציאת מצרים. אבל מותר להאכיל מצה בערב פסח לקטנים שאינם מבינים זאת.

האיסור מתחיל מעלות השחר. ויש שהחמירו על עצמם שלא לאכול מצה כבר מראש חודש ניסן, ויש שנהגו להימנע מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח. אבל מצד הדין רק ביום י"ד בניסן צריכים להימנע מאכילת מצה (מ"ב תעא, יב).[6]

במחנות צה"ל ובבתי חולים רגילים לבער את החמץ מספר ימים לפני פסח, שאם לא יעשו כן יש חשש שיישאר חמץ בפסח במטבחים ובמחנות. כדי שיהיה לחיילים ולחולים מה לאכול, גם בימים שלפני הפסח נותנים להם לאכול מצות, אולם בערב פסח עליהם להימנע מאכילת מצות.

איסור אכילת מצה בערב פסח חל גם על שברי מצה קטנים שנילושו ביין או בשמן. ואף אם יאפו את התערובת הזו, כל זמן שצורת המצה נשארה על השברים, הרי שברכתם 'המוציא', ואסור לאוכלם בערב פסח. אבל אם השברים שנילושו ונאפו איבדו את צורת המצה שלהם, ברכתם 'מזונות', ומותר לאוכלם בערב פסח (כך נראה מדברי הרמ"א תעא, ב, ומ"ב יט-כ). ויש מחמירים בזה, ולדעתם אפילו אם פוררו את המצה לפירורים קטנים כקמח מצה, ולשו אותם בשמן או בדברי מתיקה ואפו מהם עוגה או עוגיות ולא נותרה להם צורת מצה – אסור לאוכלם. משום שעדיין ברכת 'המוציא' שייכת להם, שאם יאכלו מהם כשיעור קביעת סעודה יברכו עליהם 'המוציא', נמצא שעדיין לא פג מהם שם מצה, וממילא איסור אכילת מצה בערב פסח חל גם על מאפים המבוססים על קמח מצה (הגר"א, הרב קוק, חזו"ע).

אבל אם עשו מהפירורים קציצות ובישלום, לכל הדעות מותר לאוכלם בערב פסח, שאחר הבישול לא נשאר שם מצה על הפירורים, ואף אם יאכלו מהם שיעור קביעת סעודה – ברכתם 'מזונות', הואיל והם תבשיל ולא מאפה (מ"ב כ). ואפילו אם בשלו מצה שלימה שיש בה שיעור כזית, אף שברכתה 'המוציא', לדעת רוב הפוסקים, מותר לאוכלה בערב פסח (כמבואר בהמשך יד, 1).[7]


[6]. לרא"ש ולרז"ה, האיסור מתחיל מחצות היום. למהר"ם חלאוה וכן פרש המגיד משנה את הרמב"ם ולתשב"ץ, האיסור מעלות השחר. לאורחות חיים, מעת בדיקת חמץ בליל י"ד. למעשה, פסק הרמ"א מעלות השחר, וכן מוסכם על רוב האחרונים. אמנם הבן איש חי צו כו, מחמיר מליל י"ד.

[7]. יש אומרים שכל מצה שאינה כשרה למצת מצווה מותר לאכול בערב פסח, וכן דעת מאירי ורבי ישעיה מטראני וריב"ש ת"ב. ויש אומרים שכל שיש בה טעם מצה אסורה ואפילו אם היא עצמה אינה ראויה למצווה, וכך נראה מכמה ראשונים שהתירו מצה עשירה בלבד, היינו קמח שנילוש במי פרות (ר"ת בתוס' פסחים צט, ב, רא"ש, מרדכי, תשב"ץ ומהרש"א). (עי' לעיל ח, א). ואם פוררו מצה ולשו אותה בדברי מתיקה או בשמן, בין אם אפו ובין אם לא אפו, יש סוברים שכל זמן שברכתה 'המוציא' אסור, ואם נשתנתה לברכת 'מזונות' מותר, ודין זה מבואר בפנה"ל ברכות ו, יב. ושיטת המחמירים, שכל פירורי מצה אפויים, כעוגות ועוגיות, אסור לאכול בערב פסח, מפני שיש להם שייכות עדיין לברכת 'המוציא', שאם יאכלו מהם שיעור סעודה דינם כדין פת הבאה בכיסנים וברכת 'המוציא', וכ"כ בעולת ראיה ח"ב עמ' רמג סעיף כב. ואם בישלו את המצה, אף שהיא כזית וברכתה 'המוציא', כיוון שנשתנה טעמה, מותר לאוכלה בערב פסח. וכך סובר מ"ב תעא, כ, ושעה"צ יט. ויש מחמירים, עי' להלן יד, 1, וביחו"ד א, צא הערה י. מ"מ לכל הדעות פירורי מצה פחות מכזית שבישלום – ברכתם 'מזונות' ומותר לאוכלם בערב פסח, וכך כתבתי למעלה.

ז – סיכום המאכלים שמותר לאכול בערב פסח

כפי שלמדנו מחצות יום י"ד מתחיל זמן איסור אכילת חמץ מהתורה, וכדי לעשות סייג לאיסור, הוסיפו חכמים עוד שעתיים. נמצא שמותר לאכול חמץ בערב פסח עד סוף השעה הרביעית של היום. וכפי שמבואר בלוחות הזמנים, יש שתי שיטות כיצד לחשב את השעות הזמניות: לשיטת 'מגן אברהם' מתחילים לחשב את השעות מעלות השחר, ולשיטת הגר"א מהנץ החמה. למעשה, כיוון שדעת רוב הפוסקים כשיטת הגר"א, ובנוסף, האיסור לאכול חמץ אחר השעה הרביעית מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים שדוחים את זמני תחילת האיסור כפי שיטת הגר"א. והרוצים להחמיר חוששים לשיטת ה'מגן אברהם' (לעיל ג, ו).[8]

לאחר ארבע שעות לנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח מתעוררת בעיה, איזה מאכל יוכלו לאכול כדי לשבוע. חמץ וקטניות אסור, ואף מצה אסרו חכמים לאכול ביום י"ד, כדי שתהיה ניכרת וחביבה בליל הסדר. לגבי עוגות ועוגיות שנאפו מקמח מצה, למדנו בהלכה הקודמת שנחלקו הפוסקים, ולמעשה הלכה כמקילים, מפני שהמחלוקת באיסור חכמים. קציצות (קניידלעך) מבושלות מקמח מצה מותר לאכול לכל הדעות.

מצה עשירה, היינו קמח שנילוש במי פרות, כיין ושמן או שאר מיצי פרות, למנהג יוצאי ספרד מותר לאכול בפסח ובערב פסח, ולמנהג יוצאי אשכנז אסור (שו"ע תסב, א-ד). כיום שהתעוררו ספקות גדולים על דרך ייצור מצה עשירה, לדעת רבים מהפוסקים, גם יוצאי ספרד צריכים להימנע מלאכול מצה עשירה, ואפילו בערב פסח אחר חצות (לעיל ח, א).

גם לנוהגים לאכול מצה עשירה (שיוצרה כדין בלא פקפוקים) מותר לאוכלה עד לסוף תשע שעות זמניות של היום, אבל לאחר תחילת השעה העשירית, כשלוש שעות קודם לכניסת החג, אסרו חכמים לאכול כל מיני מזונות, כדי לשמור את התיאבון לאכילת המצות וסעודת החג בליל הסדר. ומי שרעב באותן השעות יכול לאכול מעט פירות, ירקות, בשר ודגים, ובלבד שיקפיד לאכול מעט, כדי שיגיע לערב כשהוא רעב. ומי שהוא רגיש במיוחד, ואם יאכל בצהרי היום בשר או דבר אחר כבר לא יהיה רעב בלילה, צריך לתכנן את מאכלו ביום י"ד כך שבליל הסדר יאכל את המצות לתיאבון (שו"ע תעא, א-ב).


[8]. סוף ארבע שעות לפי המ"א הוא כ-24 דקות לפני זמן הגר"א, עי' פנה"ל תפילה יא, 14, ורבים טועים בזה, בעיקר כי אינם מקפידים לחשב סוף שש שעות בחצות היום.

ח – אפיית מצות ואמירת קרבן פסח

יש נוהגים להדר לאפות את מצות המצווה אחר חצות יום י"ד, בזמן הראוי להקרבת קרבן הפסח (שו"ע תנח, א). ורבים נהגו שלא לאפות את המצות אחר חצות, מפני שיש בזה טורח רב, ובאותה שעה בדרך כלל טרודים בהכנת הבית לליל הסדר. ויש אומרים, שגם מצד חשש החימוץ, עדיף לאפות את המצות לפני כן, מפני שלדעת מקצת הפוסקים, באותה שעה כלשהו חמץ כבר אוסר הכל, ואילו לפני חצות היום, אם החמיץ מעט מן הבצק, עדיין הוא בטל בשישים, ושוב אינו מתעורר אח"כ כשיכנס הפסח (מ"ב תנח, ג; לעיל ז, 1). וכך נהג מרן הרב קוק זצ"ל שלא לאפות מצות בערב פסח אחר חצות (מועדי הראי"ה עמ' רפד).

נוהגים לומר אחר תפילת מנחה סדר קרבן פסח, הכולל פסוקים מעניינו של הקרבן, וסדר הקרבת הקרבן. אמרו חכמים (מגילה לא, ב) שאחר חורבן הבית אמירת סדר הקרבנות ולימודם נחשבים כתחליף מסוים לקרבן עצמו.

המהר"ל מפראג (גבורות ה' לו-לז) פירש שעניינו של קרבן הפסח לבטא את האחדות – אחדות הבורא ומתוך כך אחדות ישראל שנועדו לגלות את שמו בעולם. ולכן אוכלים אותו בחבורה, וקובעים מראש את כל המנויים על הקרבן, כדי שהקרבן יוקרב מתוך חבורה שהתאחדה לשם כך. ואין ללכת באמצע הסדר מחבורה לחבורה, כדי שלא להפריד את אחדות החבורה. ואוכלים את הפסח עם מצה ומרור, לבטא את האחדות הפנימית שבין כל הערכים הרמוזים בפסח, מצה ומרור. ונצטוונו לצלותו, משום שהצלייה מלכדת ומאחדת את הבשר. ואסור לשבור עצם בו, מפני שהשבירה מבטאת פירוד.

בזמן שאיננו יכולים להקריב את קרבן הפסח, אחדותו של הבורא אינה מתגלה בעולם כראוי, וישראל מפוזרים ומחולקים ביניהם. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להקריב כולנו יחד את קרבן הפסח כימי עולם וכשנים קדמוניות. "זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה, קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה, בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה".

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן