אדם שמתהלך כבריא והוא חולה במקצת או סובל ממיחוש מסוים, נחשב כאדם רגיל שצריך להיזהר בכל איסורי שבת, ובכללם האיסורים שאסרו חכמים. שכל מה שהתירו חכמים לעבור על איסורים מדבריהם (כמבואר בהלכה הקודמת), הוא למען חולה רגיל, אבל לא למי שסובל ממקצת חולי או ממיחוש. לפיכך, אם האור מפריע לו, אסור לבקש מגוי לכבותו. ואם הוא נצרך לאור או חימום או מזגן, אסור לבקש מגוי שידליק אותו. ואסור גם לבקש מהגוי לעשות דברים אלו בשינוי, באופן שהוא ‘שבות דשבות’, שכל איסורי חכמים חלים עליו (שו”ע שכח, א).
כל זה כאשר מדובר בחולה במקצת או שהמיחוש רק מטריד ולא נוח, אבל אם החולי או המיחוש גורם לצער, מותר להפיג אותו בפעולות שהן ‘שבות דשבות’. שאם היה למצטער צורך גדול שידליקו עבורו את האור או החימום או המזגן, מותר לבקש מגוי שיעשה זאת בשינוי, כגון באמת ידו. אבל אסור ליהודי להדליקו בשינוי, כי זה איסור חכמים רגיל, שאסור גם במקום צער (שו”ע שז, ה; שכח, כה; לעיל ט, יא-יב, ובהרחבות).
ציפורן שנחתכה רובה, אם הדבר מטריד, הרי זה מיחוש, ואסור להסירה גם בדרך של ‘שבות-דשבות’. אבל אם הציפורן שנחתכה רובה גורמת לצער, מותר לתלוש אותה בשינוי, כלומר ביד או בשיניים. שהואיל ונחתכה רובה הרי היא נחשבת כתלושה, והאיסור לנתקה מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו חכמים להסירה בשינוי (שבת צד, ב; שו”ע שכח, לא; לעיל יד, ב). ואם הציפורן לא נחתכה ברובה, למרות שהיא גורמת לצער, אין ליהודי היתר להסירה. אבל מותר לבקש מגוי להסירה, בתנאי שיסיר אותה בשינוי, כך שהאיסור יהיה במדרגת ‘שבות דשבות’.
וכן כאשר קוץ נתקע בבשר, אם ברור שבשעה שיוציאו אותו ירד דם, אזי אם הוא רק גורם לטרדה – אסור להוציאו. אבל אם הוא גורם לצער – מותר להוציאו, מפני שהאיסור להוציא דם באופן זה הוא רק במדרגת ‘שבות דשבות’ (מפני שאין כוונה להוציא דם, ומוציאים אותו בשינוי אגב הוצאת הקוץ. עי’ מ”ב שכח, פח; לעיל ט, 3; יד, ב).
