שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור
הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, רצו החלוצים למזג את הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואף שלדעת מרן הרב קוק ורוב הפוסקים, כל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. בפועל, כיוון שהעברית המדוברת והנלמדת בבתי הספר היתה בהגייה ספרדית, נשתרשה ההגייה הספרדית גם בתפילה. ואף רבים ממנהלי מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים הדריכו את תלמידיהם האשכנזים, לפי הוראת מקצת הרבנים, להתפלל בהגייה ספרדית. ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות יבטא את שם השם בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).
אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין חובה להתאמץ לחזור למבטא המקורי. ואם ההתאמצות לשנות את ההגייה תגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים, ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגר"י הנקין, שערים המצוינים בהלכה יח, ה). וכן נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי.[7]
מכל מקום אחר שכבר התרגלו למבטא הספרדי, גם הסוברים שמעיקר הדין צריך לחזור לנוסח אבות, אם הדבר קשה, ויגרום לפגיעה בכוונה, אין צריך לחזור למבטא האשכנזי. וכך סבר מו"ר הרצ"י הכהן קוק זצ"ל. עוד אמר: שישנם דברים המתקבלים בציבור אע"פ שאין רוח חכמים נוחה בהם. וכמדומה שגם אמר שבדיעבד צמח מזה דבר טוב, שבני העדות השונות יכולים להתפלל ביחד והאחדות גוברת. ואפשר להוסיף, שהמתפלל בנוסח בו הוא רגיל לדבר, יכול להתפלל ביתר כוונה וכנות, והילדים והנוער יכולים להרגיש יותר שייכות לבית הכנסת. כיוצא בזה כתב ביבי"א שם יא, ו, בשם הרב אונטרמן, הרב הראשי האשכנזי, שאין לכפות על האשכנזים שהתרגלו למבטא הספרדי לחזור למבטא אשכנזי, שכך התחנכו והתרגלו, ובמבטא זה נוח להם, שהוא הרווח בכל הארץ. ואפשר להוסיף, שגם אם יעמוד לפני מלך, ידבר במבטא המקובל ולא יתחיל לדקדק באותיות. וכבר למדנו דיני תפילה רבים בק"ו מאדם העומד לפני מלך.
