כשיגיע החזן למודים, כל הקהל כורע עימו, ואומרים ‘מודים-דרבנן’, שנוסחו שונה מנוסח מודים של תפילת עמידה, כמבואר בתלמוד (סוטה מ, א). כריעה זו דינה כדין הכריעה ב’מודים’ שבתפילת הלחש (מ”ב קכז, ב, כה”ח א; עי’ לעיל יז, ו).
יש אומרים שצריך לכרוע גם בסיום אמירת ‘מודים-דרבנן’, ויש אומרים שראוי לומר את כל ‘מודים-דרבנן’ בכריעה. והמנהג הרווח לכרוע רק בתחילת ‘מודים-דרבנן’, וכן המנהג לפי האר”י (עי’ שו”ע ורמ”א קכז, א; כה”ח י).
בתפילה שהיה ראוי לומר בה ברכת כהנים, כתפילת שחרית ומוסף ותפילת מנחה של תעניות, אם אין שם כהנים החזן אומר את פסוקי ברכת כהנים כתפילה, והקהל עונים אחר כל פסוק “כן יהי רצון”.
אם החזן התבלבל עד שאינו יכול להמשיך בתפילתו, ממתינים לו כדי לראות אם יתעשת, ואם לא הצליח להמשיך, מעמידים חזן אחר תחתיו. אם הדבר אירע באחת מן הברכות האמצעיות, החזן השני יתחיל מתחילת אותה הברכה. ואם באמצע שלוש הברכות הראשונות או האחרונות, יחזור לתחילת אותן שלוש ברכות (שו”ע קכו, א-ב).[8]
