תקנת הקריאה בתורה נתקנה לציבור, אבל אינה חלה על כל יחיד ויחיד (רמב”ן מגילה ה, א). לפיכך, מי שנאלץ לצאת באמצע קריאת התורה והפסיד חלק מקריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין אחר כדי להשלים בו את מה שהחסיר.
וכן מי שעומדות בפניו שתי אפשרויות: או להתפלל במניין ולצאת לפני קריאת התורה, או לשמוע את קריאת התורה ולהתפלל ביחידות – עדיף שיתפלל במניין, כי מצווה על היחיד להתפלל במניין ואילו קריאת התורה היא מצווה על הציבור ולא על היחיד. וכן מי שהיה צריך להתפלל ביחידות, אע”פ שאח”כ נודע לו על מניין שעדיין לא קרא בתורה, אינו חייב ללכת ולשמוע בו את הקריאה (עי’ מנח”י ז, ו; יבי”ע ח”ד יו”ד לא, ג; פס”ת קלה, ב).
מי שאיחר לתפילה, ובשעה שהוא אומר את פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע, הציבור החל לקרוא בתורה, אם יזדמן לו אח”כ לשמוע את קריאת התורה, ימשיך בתפילתו. אבל אם לא יזדמן לו אח”כ לשמוע את קריאת התורה, לכתחילה טוב שיפסיק מתפילתו וישמע את קריאת התורה (לקט יושר עמ’ י”ח; יבי”א ז, ט).
אם נתקבצו בשעות הבוקר, ששה שהתפללו ביחידות ולא קראו בתורה, יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא בתורה (באו”ה קמג, א; ועי’ בפס”ת קמג, ג).
ואפילו אם נתקבצו רק אחר הצהרים, לדעת רבים מהאחרונים, יכולים להשלים את הקריאה בתורה בזמן המנחה (מ”ב קלה, א). ואמנם יש חולקים וסוברים, שאין לקרוא בתורה אחר הצהרים, מכל מקום למעשה הרוצים להשלים את קריאתם אחר הצהרים רשאים, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל (). לפיכך, מניין של חיילים או אנשים שהיו בנסיעה ולא היה להם ספר תורה בזמן תפילת שחרית, ואחר הצהרים הגיעו למקום שיש בו ספר תורה, יכולים לקרוא בתורה את מה שהחסירו בשחרית (עי’ יהודה יעלה או”ח נא; יבי”א ד, יז; פס”ת קלה, 24).
