חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כב – מדיני קריאת התורה

א – תקנת הקריאה בתורה

מצוות תלמוד תורה היא מצווה יסודית, שכל שאר המצוות תלויות בה. ולא קבעה התורה זמן מיוחד ללימוד התורה, אלא בכל עת מצווה ללמוד תורה, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". כדי לייסד מסגרת שתיתן ביטוי לקשר הקבוע של ישראל לתורה, תיקן משה רבנו שיהיו קוראים בתורה בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישתהו שלושה ימים בלא שמיעת תורה (רמב"ם תפילה יב, א).

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל באופן ציבורי בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. מן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני וחמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל יותר משלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.

עזרא הסופר הוסיף ותיקן, שבקריאת התורה שבימי שני וחמישי יעלו שלושה עולים, וכל עולה יקרא לפחות שלושה פסוקים, וכולם יחד לא יפחתו מעשרה פסוקים (ב"ק פב, א; שו"ע קלז, א-ב. בפניני הלכה ליקוטים ח"א ד, ב-ג, נתבארו טעמי ההלכה).

YouTube player

ב – ספר התורה

הקריאה בתורה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר. היינו ספר שנכתב לשם שמים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה. כלומר גם ציבור שקובע עיתים לתורה, צריך להיפגש לפחות כל שלושה ימים עם ספר התורה המקורי כפי שניתן למשה מסיני. ואם אין שם מניין, אינם יכולים לקיים את מצוות הקריאה בתורה, מפני שתקנו חכמים לאומרו במניין כשאר דברים שבקדושה.

אם ספר התורה חסר אפילו אות אחת – כולו פסול, ואין מקיימים בו את מצוות הקריאה בתורה. הלכה זו מבליטה את אופיה המיוחד של התורה שכולה רעיון אלוקי אחד שלם, המתבטא בכל התורה על כל מצוותיה, הדרכותיה ואותיותיה. ואם תחסר אפילו אות אחת מן התורה, כבר יש פגם בשלמותה המוחלטת של התורה האלוקית.

אמנם לדעת כמה מהראשונים, אפשר בדיעבד לקרוא בספר פסול (תשובת הרמב"ם לחכמי נרבונא, מרדכי). אבל למעשה דעת רוב הפוסקים, שרק בספר תורה כשר אפשר לקיים את מצוות הקריאה בתורה וכך הלכה (רשב"א רא"ש ורמב"ם בהלכותיו, שו"ע קמג, ג).

אם באמצע הקריאה נתגלתה אות פגומה שפוסלת את ספר התורה, מוציאים ספר אחר וממשיכים לקרוא בו מן המקום שפסקו לקרוא בספר הראשון. מצד אחד, אין ממשיכים לקרוא בספר הראשון, מפני שלדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בספר פסול; ומצד שני, אין מצריכים את הקהל לחזור ולקרוא מתחילת הפרשה, מפני שבדיעבד סומכים על הפוסקים שסוברים שיוצאים ידי חובה גם בקריאה מספר פסול.[1]

אם נמצא פגם באחת האותיות, ויש ספק בהלכה אם הוא פוסל את ספר התורה, ממשיכים לקרוא באותו הספר. מפני שיש כאן שני צדדים להקל: ראשית, יתכן שהספר כשר; שנית, אף אם יש בו פסול, הרי למדנו שיש דעות שבדיעבד אפשר לקרוא בספר תורה פסול. ואחר הקריאה יזדרזו לתקן את הספר.

YouTube player

[1]. אם נמצאה הטעות באמצע הקריאה, לדעת השולחן ערוך, צריך מיד להחליף את ספר התורה הפסול בכשר, ולהמשיך ולקרוא בו לפחות שלושה פסוקים, כדי שהעולה יוכל לברך את הברכה האחרונה על ספר תורה כשר. ואם אין שם ספר כשר, אין לברך ברכה אחרונה על הספר הפסול. ולדעת הרמ"א, אם הקורא הגיע למקום שניתן לסיים בו את הקריאה (שאינו פחות משלושה פסוקים מתחילת פרשייה או סופה), יברך ברכה אחרונה על מה שקרא בספר הפסול, וזאת כדי שלא להחליף את הספרים באמצע העלייה. אבל אם נמצאה הטעות במקום שלא ניתן להפסיק בו, מאחר שגם אי אפשר להמשיך ולקרוא בספר הפסול, עליהם להחליף את הספרים ולהמשיך לקרוא בספר הכשר, והעולה יברך את הברכה האחרונה על הספר הכשר (שו"ע או"ח קמו, ד, מ"ב יג).

ג – הוצאת ספר התורה והחזרתו

נהגו לומר פסוקים בעת פתיחת הארון ובעת הולכת ספר התורה לתיבה, וכן בעת החזרתו, כמודפס בסידורים, כל עדה לפי מנהגה.

האשכנזים נוהגים לומר תחילה "א-ל ארך אפיים" וכו', ואין אומרים אותו בימים חגיגיים כראש חודש וחנוכה. ואחר כמה פסוקים נוהגים האשכנזים לומר 'בריך שמיה'. והספרדים נוהגים לאומרו בשבתות וימים טובים בלבד, ויש שנוהגים לאומרו גם בראשי חודשים (פס"ת קלד, יג).

יחזיק החזן את ספר התורה ביד ימינו, וכשיאמר 'גדלו' יגביה מעט את ספר התורה, ולמנהג אשכנז, בשבתות וימים טובים אומר החזן גם 'שמע' ו'אחד' ומגביה את הספר, והקהל חוזר אחריו. אח"כ ילך החזן מצד ימין כדי להביא את ספר התורה לתיבה (רמ"א קלד, ב; מ"ב יג). נהגו שכל מי שספר התורה עובר לידו מנשקו ומלווהו מעט. הרוב נוהגים לנשק את התורה בפיהם ממש, ויש שנוגעים בו בידם ומנשקים את היד (עי' פס"ת קמט, א-ב). נכון לחולה או מצונן שלא ינשק את התורה בפיו, כדי שלא ידביק את שאר המתפללים במחלתו.

הגבאי צריך להכין את ספר התורה במקום הקריאה, כדי שלא יצטרכו לגוללו בציבור, מפני שאין זה כבודו של הציבור להמתין עד שיגללו את ספר התורה למקום הקריאה. בדרך כלל אין צורך בזה, מפני שהקריאה נעשית לפי סדר פרשיות השבוע, אבל בחגים וראשי חודשים ותעניות קוראים שלא לפי הסדר, וצריך להכין לקראת אותם הימים את ספר התורה, וכן אחריהם צריכים לחזור ולגלול את ספר התורה לסדר קריאת פרשיות השבוע.

אם בטעות הוציאו ספר אחר, המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, כבודו של ספר התורה שאחר שהוציאוהו שוב לא יחליפו אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. בשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).

YouTube player

ד – הגבהה והחזרת הספר

תקנו חכמים להגביה את ספר התורה ולהראות את אותיותיו לכל הקהל. המנהג המקורי היה להגביה את הספר לפני הקריאה (מס' סופרים יד, יג-יד). וכך נוהגים ספרדים ומקצת אשכנזים, וכך המנהג לפי האר"י. ורוב האשכנזים נוהגים להגביה אחר הקריאה, כדי שהכל ידעו ששמיעת הקריאה היא העיקר, ומתוך כך מראים את התורה לעם (שו"ע קלד, ב; מ"ב ח; כה"ח יז; פס"ת ט).

וכל כך חשובה ההגבהה, עד שאמרו חכמים (מגילה לב א), שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה. לכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל. כיום נוהגים לכבד בהגבהה גם אנשים פשוטים, אבל המנהג היותר נכון, לכבד בהגבהה את נכבדי הקהל. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא לכבד בהגבהה אדם שיש חשש שהספר יפול מידיו.

לכתחילה צריך שהספר יהיה פתוח בעת ההגבהה על מקום הקריאה, ואם לא היה פתוח במקום הקריאה, אין צורך לחזור ולהגביהו (שערי אפרים י, יד). בספר תורה אשכנזי צריך המגביה לפתוח את הספר כדי שיראו ממנו שלושה עמודים (מ"ב קלד, ח).

ישנם מגביהים שטועים ומסתובבים מעט לימין ומעט לשמאל, ורבים מהקהל העומדים לצד ארון הקודש אינם יכולים לראות את הכתב. וצריך המגביה להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה, והטוב הוא שהמגביה יסתובב סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יוכלו לראות את אותיות התורה.

מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע ולומר "וזאת התורה" וכו' (מס' סופרים יד, יד; שו"ע קלד, ב). ורבים מהאשכנזים לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או"ח א, סד).

יש נוהגים להצביע על הספר בעת שאומרים "וזאת התורה" וכו', ולאחר מכן מנשקים את האצבע. ויש נוהגים לאחוז בציצית ולהצביע בה על הספר, ואח"כ מנשקים את הציצית.

הנהיגו הגאונים לומר חצי קדיש אחר סיום הקריאה בתורה, כפי שנוהגים לומר אחר אמירת פסוקים. אמנם אומרים חצי קדיש בלבד, כדי שלא להפסיק יותר מדאי בין התפילה לקדיש תתקבל שאחר 'ובא לציון'.

האשכנזים נוהגים לומר בעת גלילת ספר התורה 'יהי רצון', ובימים שאין אומרים תחנון אין נוהגים לאומרו.

למנהג אשכנז וחלק מספרדים, מחזירים את ספר התורה לארון אחר הקריאה בתורה ולפני אמירת 'אשרי'. ולמנהג חסידים ורוב ספרדים, מחזירים את הספר אחר 'ובא לציון' וקדיש תתקבל.

נוהגים לומר פסוקים בעת שמוליכים את ספר התורה ומכניסים אותו לארון.

YouTube player

ה – הקורא

קוראים בתורה בטעמים, היינו במנגינה שהועברה במסורת ומטעימה את משמעות הקריאה. וכיוון שטעמי המקרא אינם כתובים בספר התורה המקודש, צריך הקורא ללמוד בעל פה את הטעמים המלווים את הקריאה. אם אין שם מי שלמד את הקריאה בטעמים, יכול אחד להסתכל בחומש שמודפסים בו טעמי המקרא, וללחוש אותם לקורא, וכך הקורא יוכל לקרוא בתורה בטעמים (מ"ב קמב, ח). ואם אין שם מי שיכול לקרוא בטעמים, אפשר בדיעבד לצאת ידי מצוות הקריאה בתורה בלא טעמים (שו"ע קמב, ב).

צריך לדקדק בקריאת התורה, ואם הקורא טעה בכתיב באופן שמשמעות המילה השתנתה, עליו לחזור לקוראה כהלכתה. ועל טעות שאינה משנה את המשמעות, אין צריך לחזור.[2]

בתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ולשם כך היו כולם מכינים את הקריאה בתורה, או שהגבאי היה מתכנן מראש את סדר העליות, ומודיע על כך לעולים, כדי שיוכלו להכין את עלייתם. וכך נוהגים כיום עולי תימן.

אולם כבר מתקופת הראשונים נהגו ברוב הקהילות למנות 'בעל-קורא' שיהיה קורא בתורה עבור כולם. העולה מברך על הקריאה לפניה ואחריה, והחזן קורא עבורו בתורה. וזאת כדי שלא להעליב את אלו שאינם יודעים לקרוא בתורה (ר"ן), וגם כדי שלא להעליב את אלו שחושבים שהם יודעים אבל באמת אינם קוראים כראוי, ואם הגבאי ימנע מלהעלותם יפגעו (רא"ש). (עי' שו"ע קלט, א-ב; פניני הלכה ליקוטים א' ד, ו).

YouTube player

[2]. החסיר מילה, אף שהמשמעות לא השתנתה – צריך לחזור. השמיט אות ממילה בלא שהמשמעות השתנתה, כגון שאמר 'הרון' במקום 'אהרון', למ"ב קמב, ד, אינו צריך לחזור, ולכה"ח קמב, ב, צריך לחזור.

אם טעה במילה והמשיך מעט בקריאה, צריך לחזור לתחילת הפסוק כדי לתקן את הטעות באופן שהקריאה תובן, ומשם ימשיך בקריאה כסדר. ואם הטעות היתה בעלייה הראשונה ונזכרו בה בעלייה השלישית, פסק מ"ב (באו"ה קמב, 'מחזירין') שעליהם לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שטעו בו כסדר עד סוף העלייה השלישית. ואם אחר שגמרו את הקריאה בתורה נזכרו בטעות, יחזרו ויקראו את הפסוק שטעו בו ועימו שלושה פסוקים. ולא יברכו על קריאה זו, מפני שיש סוברים שבדיעבד יוצאים ידי חובה גם בקריאה שיש בה טעויות. ועיין בפניני הלכה ליקוטים א' ד, יג-יד.

ו – העולה וברכות התורה

למרות שכל אדם מברך בבוקר את ברכות התורה, קבעו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב לפני הקריאה ולאחריה את ברכות התורה. וזאת כדי לקבוע בלב העולה והשומעים את מקורה האלוקי של התורה.

מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון ברכו. העולה הראשון בירך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, וכל שאר העולים היו עולים ללא ברכה. והעולה האחרון היה מברך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה.

לאחר זמן תקנו חכמים שכל עולה ועולה, יברך גם בתחילה וגם בסוף, גזירה משום הנכנסים והיוצאים. שחששו חכמים שמא יכנס אדם באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את העולה הראשון כשהוא מברך בתחילה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה, לפיכך תקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. ועוד חששו שמא יצא אדם באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך ברכה בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה, לפיכך תקנו שכל עולה יברך בסיום קריאתו (מגילה כא, ב). מכאן אפשר ללמוד עד כמה חשובה ברכת התורה, שתקנו חכמים שכל עולה יברך בתחילה ובסוף, כדי שלא יהיה אדם אחד מישראל שיחשוב שמא לא ברכו לפני הקריאה או אחריה (ועיין לעיל י, א).

במשך הקריאה צריך העולה לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה, שהואיל והוא זה שברך על התורה, אם לא יקרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה (שו"ע או"ח קמא, ב).

בשעת הדחק, מעלים לתורה גם אדם שאינו יודע כלל לקרוא או שהוא עיוור. ואף שלדעת 'שולחן-ערוך' (קלט, ג), אין לקרוא לתורה את מי שאינו מסוגל לקרוא אחר בעל הקורא את המילים מתוך הכתב. הרמ"א פסק כדעת המקילים, ואף בקהילות הספרדים נהגו בשעת הדחק להקל בזה (עי' כה"ח קלה, טז; ולשמ"ש ומגן ח"א או"ח יא; נה, ט, נוהגים להעלותם לכתחילה).

YouTube player

ז – סדר העולים

תקנו חכמים שבעלייה הראשונה יכבדו כהן, בשנייה לוי ובשלישית ישראל. וטעם תקנתם: "מפני דרכי שלום", שלא יבואו לריב על הכיבוד שבעלייה הראשונה. ואף שתקנתם נקבעה לשבתות, שאז מתאספים רבים לבית הכנסת, ויש יותר חשש שייווצר מתח סביב העליות (גיטין נט, ב), כתבו הראשונים שכך צריך לנהוג גם בימי שני וחמישי, וכן נפסק להלכה (שו"ע קלה, ג). אם אין כהן בבית הכנסת, קוראים ישראל לעלייה הראשונה, ואין מעלים אחריו לוי (שו"ע קלה, ו; לרמ"א וב"י אפשר להעלות לוי לראשון, וי"א שאין מעלים לוי לראשון, עי' מ"ב כד, כה"ח מ).

אם הכהן שווה במדרגתו לישראל, גם בלא תקנת חכמים היה צריך להקדימו, שנאמר לגבי הכהן "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח), אלא שהתקנה נועדה לקבוע שלעניין סדר העליות לתורה אפילו אם הישראל גדול בתורה מהכהן, בכל זאת יקדימו את הכהן מפני דרכי שלום. אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת הרשב"א, צריך לקרוא לעלייה הראשונה את הישראל שהוא תלמיד חכם. ולדעת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון ועוד כמה ראשונים, אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, לעניין עלייה לתורה יש להקדימו לתלמיד חכם הישראל. וכך נוהגים למעשה (שו"ע קלה, ד).

לעיתים מתעורר צורך גדול להוסיף עלייה, כגון שביום שני הגיעו לבית הכנסת שני חתנים ישראלים, ומאחר שהעלייה הראשונה והשנייה תפוסות על ידי כהן ולוי, יוצא שאם לא נוסיף עוד עלייה, יקופח אחד החתנים ולא יוכלו לכבדו בעלייה לתורה. לדעת הרמ"א, מותר להוסיף עלייה לצורך זה, אולם למעשה נפסק שאסור להוסיף על שלושת העולים (שו"ע קלה, א; מ"ב ג). והעצה היא, לבקש מהכהן לצאת מבית הכנסת בעת שיקראו לעלייה הראשונה, וכיוון שלא יהיה שם כהן, יעלו ישראל לעלייה הראשונה, וכך יוכלו להעלות את שני החתנים (עי' יבי"א ח"ו כג).

YouTube player

ח – התנהגות הציבור בעת הקריאה בתורה

אסור לצאת מבית הכנסת משעת תחילת הקריאה בתורה ועד סופה. וגם למי שכבר שמע את קריאת התורה אסור לצאת. ואם יצא, הרי הוא פוגע בכבוד התורה, ועליו נאמר (ישעיהו א, כח): "וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". ומי שמוכרח לצאת, כגון שההסעה שלו עומדת לצאת, ואם ימתין לסיום הקריאה יפסיד את הנסיעה, רשאי לצאת בין קריאת עולה אחד לחבירו, שאז ספר התורה סגור, והפגיעה בכבוד התורה פחותה (שו"ע או"ח קמו, א).

מצד הדין אין חובה לעמוד במשך קריאת התורה, ויש מהדרים לעמוד, כשם שבמעמד הר סיני הכל עמדו (רמ"א או"ח קמו, ז). ויש מחמירים לעמוד בעת שעונים ל'ברכו', משום שהוא דבר שבקדושה, וצריך לעמוד בעת אמירת דבר שבקדושה (מ"ב קמו, יח). ולדעת רבים, אין צריך לעמוד בעת קריאת התורה, וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (קמו, ד). גם האר"י הקדוש נהג לשבת במשך כל הקריאה ואף בעת אמירת 'ברכו' (כה"ח קמו, כ). וכן נוהגים בבתי כנסת רבים של ספרדים ואשכנזים.

משעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה (סוטה לט, א). ויש מי שמתיר לדבר מעט בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, ובלבד שלא יגרר לדבר בשעת הברכות או הקריאה בתורה (ב"ח). ויש אומרים, שגם בדברי תורה אסור לדבר בהפסקות שבין העליות, ורק לימוד עצמי מותר באותה שעה (א"ר). וטוב להחמיר בזה, מפני שאם יתחילו לדבר בדברי תורה, יתקשו להפסיק כשיתחיל העולה לברך.

מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ"ב קמו, ו). גם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, כמו בירור שמו של העולה הבא, או כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.

YouTube player

ט – דין יחיד וציבור שלא קראו בתורה

תקנת הקריאה בתורה נתקנה לציבור, אבל אינה חלה על כל יחיד ויחיד (רמב"ן מגילה ה, א). לפיכך, מי שנאלץ לצאת באמצע קריאת התורה והפסיד חלק מקריאת התורה, אינו צריך לחפש מניין אחר כדי להשלים בו את מה שהחסיר.

וכן מי שעומדות בפניו שתי אפשרויות: או להתפלל במניין ולצאת לפני קריאת התורה, או לשמוע את קריאת התורה ולהתפלל ביחידות – עדיף שיתפלל במניין, כי מצווה על היחיד להתפלל במניין ואילו קריאת התורה היא מצווה על הציבור ולא על היחיד. וכן מי שהיה צריך להתפלל ביחידות, אע"פ שאח"כ נודע לו על מניין שעדיין לא קרא בתורה, אינו חייב ללכת ולשמוע בו את הקריאה (עי' מנח"י ז, ו; יבי"ע ח"ד יו"ד לא, ג; פס"ת קלה, ב).

מי שאיחר לתפילה, ובשעה שהוא אומר את פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע, הציבור החל לקרוא בתורה, אם יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, ימשיך בתפילתו. אבל אם לא יזדמן לו אח"כ לשמוע את קריאת התורה, לכתחילה טוב שיפסיק מתפילתו וישמע את קריאת התורה (לקט יושר עמ' י"ח; יבי"א ז, ט).

אם נתקבצו בשעות הבוקר, ששה שהתפללו ביחידות ולא קראו בתורה, יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא בתורה (באו"ה קמג, א; ועי' בפס"ת קמג, ג).

ואפילו אם נתקבצו רק אחר הצהרים, לדעת רבים מהאחרונים, יכולים להשלים את הקריאה בתורה בזמן המנחה (מ"ב קלה, א). ואמנם יש חולקים וסוברים, שאין לקרוא בתורה אחר הצהרים, מכל מקום למעשה הרוצים להשלים את קריאתם אחר הצהרים רשאים, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל (). לפיכך, מניין של חיילים או אנשים שהיו בנסיעה ולא היה להם ספר תורה בזמן תפילת שחרית, ואחר הצהרים הגיעו למקום שיש בו ספר תורה, יכולים לקרוא בתורה את מה שהחסירו בשחרית (עי' יהודה יעלה או"ח נא; יבי"א ד, יז; פס"ת קלה, 24).

YouTube player

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן