חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – קדושה דסדרא – ובא לציון

לאחר מכן אומרים 'קדושה-דסדרא', היינו פסוקי "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" וכו', "ברוך כבוד ה' ממקומו", "ה' ימלוך לעולם ועד", עם תרגומם לארמית. ותקנו לומר 'קדושה-דסדרא' כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא, ותרגמו את הפסוקים לארמית, כדי שכל העם, שהיה רגיל בלשון הארמית, יבין את משמעותם. הפליגו חכמים בשבח אמירתה, שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט, א). ופירש רש"י, שיש באמירתה שתי מעלות גדולות: האחת, מעלת לימוד התורה; והשנייה, שאותם הפסוקים עוסקים בקדושת ה'. בשחרית של שבת, אין צורך לומר קדושה דסדרא, שכבר יוצאים ידי לימוד בנביא בקריאת ההפטרה. ומכל מקום כדי שלא לבטל את אמירתה, נהגו לאומרה לפני תפילת המנחה, כדי להוסיף בשבת עוד לימוד, ובמיוחד לימוד העוסק בקדושת ה'.

יש אומרים שתקנו לומר 'קדושה-דסדרא' בשעה שגזרו על ישראל שלא לומר קדושה, והיו השוטרים שומרים על המניינים עד אחר חזרת הש"ץ, ואחר שהלכו נהגו לומר 'קדושה-דסדרא'. וגם אחר ביטול הגזירה לא נתבטל מנהג אמירתה (שבולי הלקט מד, ב"י קלב, ב).

נמצא אם כן שאנו אומרים קדושה שלוש פעמים בתפילת שחרית. בתחילה בברכת 'יוצר המאורות', ושוב בחזרת הש"ץ, ובשלישית ב'קדושה-דסדרא'. וכן מצינו שהרבה דברים חשובים תקנו לומר שלוש פעמים, כדוגמת 'תהלה לדוד' (אשרי) בכל יום, וכן 'ויכולו' בליל שבת.

כמו בקדושה כך גם ב'קדושה-דסדרא', הציבור אומר ביחד את פסוקי 'קדוש' ו'ברוך', ולשם כך צריך החזן לומר בקול את המשפט המקדים לפסוקי הקדושה. יחיד המתפלל לעצמו, מוטב שיאמר פסוקים אלו במנגינה של קריאה בטעמים, כדי לחוש לדעה הסוברת שהואיל ומדובר בקדושה צריך לאומרה במניין, אבל כשהוא קוראם בטעמים, הרי הוא כקורא בתורה ואינו צריך מניין. ומי שאינו יודע לקוראם בטעמים, יאמרם בלא טעמים, שהעיקר להלכה שגם יחיד יכול לומר 'קדושה-דסדרא', מפני שהוא רק מספר כיצד המלאכים מקדשים את שמו יתברך.[2]

כהמשך ל'קדושה-דסדרא' הנהיגו הגאונים לומר עוד פסוקים ובקשות על כפרה, אמונה ותורה. יש שנהגו לומר את כל הנוסח שלפנינו (סידור רב עמרם גאון), ויש שאמרו נוסח קצר יותר (סידור רס"ג). בתקופת הראשונים כבר נהגו הכל להוסיף את הנוסח שלפנינו, עם שינויים קלים בין העדות.

אחר 'קדושה-דסדרא' אומר החזן 'קדיש תתקבל', שבו בנוסף על עיקר הקדיש מבקשים שתתקבל תפילתנו. ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר מחזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה.[3]


[2]. נחלקו הראשונים גם לגבי קדושה שבברכת 'יוצר המאורות', ואף שם רוה"פ סוברים שהיחיד רשאי לאומרה, אלא שכדי לצאת ידי כולם מוטב שיקראם בטעמים, וכן משמע מדברי שו"ע ורמ"א או"ח נט, ג. וב'קדושה-דסדרא' לדעת יותר פוסקים יחיד יכול לאומרה. ועיין ביבי"א ח"ה ז, ב. כהמשך לזה, יש נוהגים להעדיף לומר 'קדושה-דסדרא' בעמידה כקדושה של חזרת הש"ץ. אבל המנהג לאומרה בישיבה, וכך מנהג מקובלים, ואף מזה משמע שאין זו קדושה שצריכה מניין. ועיין בפס"ת קלב, ב.

יחיד שעוד לא סיים 'למנצח' או 'אשרי' וכבר הגיע הציבור לפסוקי הקדושה, כתב במ"ב קלב, ג, שידלג כדי לאומרם עם הציבור. ובכה"ח ח כתב שלא ידלג, שיותר חשוב לומר את התפילה כסדר. כתב במ"ב קלב, ד, שאת תרגום הפסוקים לארמית צריך לומר בלחש. ובשע"ת כתב שהאר"י לא הקפיד בזה.

[3]. טעה ואמר 'קדיש תתקבל' אחר תחנון, יאמר אחר ובא לציון 'קדיש שלם' בלא תתקבל, אש"י כו, ה. טעה ושכח לומר תתקבל בקדיש שאחר ובא לציון, יאמר בקדיש הבא תתקבל, אש"י כו, יא.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן