אמירת ‘תהִלה לדוד’ (אשרי) ו’קדושה-דסדרא’ עדיפה על אמירת תחנון, שהפליגו חכמים בשבח האומר ‘תהלה לדוד’ בכל יום שלוש פעמים, שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב), ועל ‘קדושה-דסדרא’ אמרו שהיא אחד מהדברים שבזכותם העולם מתקיים אחר החורבן (סוטה מט, א). ואילו אמירת תחנון היא רשות (טור קלא, בשם רב נטרונאי גאון). ולכן יחיד המתפלל לעצמו ואין לו זמן לומר את הכל, יעדיף לומר ‘תהִלה לדוד’ ו’קדושה-דסדרא’ (יחו”ד ב, ח).
וכן מעלת ‘תהלה לדוד’ ו’קדושה-דסדרא’, שיסודם בדברי התלמוד, עדיפה על אמירת שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח, שהנהיגו לאומרם בתקופת הגאונים והראשונים (אבני ישפה ט, נח-ס).
המתפלל במניין ונאלץ לצאת לפני סוף התפילה, צריך להשתדל להישאר לפחות עד אחר ‘קדושה-דסדרא’, ואף תפילין לא יתחיל להסיר לפני סיום ‘קדושה-דסדרא’ (שו”ע כה, יג). וכשאפשר ימתין עם התפילין עד אחר ‘קדיש תתקבל’ (מ”ב כה, נו). וכל זה אינו אלא בשעת הדחק, אבל לכתחילה יישאר עד לאחר סיום המזמורים שאחר התפילה.
