תקנו חכמים למאחרים שהגיעו אחר תחילת ברכות קריאת שמע, והפסידו עניית ‘ברכו’ עם הציבור, שאחר התפילה יחזור החזן לומר עבורם ‘ברכו’, והמאחרים וכל הקהל עימם יענו “ברוך ה’ המבורך לעולם ועד”. וכן נוהגים גם בסוף תפילת ערבית. לפי זה, בשבתות וחגים אין צורך שהחזן יאמר בסוף התפילה ‘ברכו’, מפני שמסתבר שגם המאחרים הספיקו לשמוע ‘ברכו’ מהעולים לתורה (שו”ע קלג, א; מהרי”ץ, מ”ב פתיחת סי’ סט). על פי טעם זה נוהגים מתפללי נוסח אשכנז, שגם בימי החול שיש בהם קריאה בתורה, שלא לומר ‘ברכו’ אחר התפילה. אבל בימים שאין בהם קריאה בתורה, נוהגים לומר תמיד ‘ברכו’, בלא לבדוק אם יש שם מי שנצרך להשלימו, וזאת כדי שלא להטריד את המתפללים לבדוק בכל יום אם יש שם מי שאיחר.
לפי האר”י אומרים תמיד בסוף התפילה ‘ברכו’, כי על פי הכוונות יש צורך לומר פעמיים ‘ברכו’ בכל תפילה, אחד לפני ברכות קריאת שמע, והשני בסוף התפילה. וכן בתפילת ערבית. וכן מנהג נוסח ספרד וחסידים (כה”ח קלג, א).
לכל הנוסחים מקומו של ה’ברכו’ אחר ‘קדיש דרבנן’, שהוא הקדיש האחרון, וכך גם אחרון המאחרים יספיק לשומעו. ונהגו שאומר הקדיש הוא אומר ‘ברכו’. לפעמים אומר את הקדיש האחרון יתום שעדיין לא הגיע לגיל מצוות, ואזי יש להקפיד שאת ה’ברכו’ יאמר החזן שכבר הגיע לגיל מצוות (מ”ב נה, ד).
