אשה שרוצה להתנדב ולקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, יש לה שכר על כך אלא שאינו כשכר האיש. וכפי שאמר רבי חנינא: "גדול מצוּוה ועושה ממי שאינו מצוּוה ועושה" (קידושין לא, א). ביאר הריטב"א שטעם הדבר, כי מי שמצוּוה לקיים מצווה, השטן מקטרגו ויצר הרע מתאמץ יותר להפריעו, ולכן שכרו מרובה יותר, וכפי שאמרו "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).
אלא שנחלקו הראשונים, האם נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. לדעת הרמב"ם ועוד כמה ראשונים, אסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי אומרים בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", והיאך תאמר "וצוונו" כאשר לא נצטוותה, ויש בכך ברכה לבטלה. וכן פסק בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תקפט, ו), וכן נוהגות רוב יוצאות ספרד.
אולם לדעת רבנו תם ורוב הראשונים, נשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי מצוות אלו שייכות גם להן, עובדה שיש להן שכר על קיומן. ולגבי נוסח הברכה, אין חשש, מפני שאין אומרים בברכה "וצווני" אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, והאשה חלק מכלל ישראל, ולכן גם היא יכולה לשבח ולהודות לה' על הקדושה שקידש את ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במצווה הזו. וכן פסק הרמ"א, וכן מנהג כל יוצאות אשכנז.[9]
אבל ברכות של שבח והודאה שתלויות בזמן, כיוון שאין אומרים בהם "וצוונו", כמו ברכות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, גם נשים יוצאות ספרד יכולות לברך, ויש להן מצווה בזה. ואמנם, יש מי שאומר, שלפי מנהג הספרדים, כיוון שהנשים פטורות מאמירתן, אינן רשאיות לומר את ברכתן, ולכן בבתי ספר שלומדות בהם יחד בנות יוצאות אשכנז וספרד, חובה על המורות להדריך את יוצאות ספרד שלא לומר את חתימת הברכות של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע (הרב עובדיה יוסף). אולם למעשה, דעת פוסקים רבים, שגם למנהג ספרדים מותר ומצווה לנשים לברך על פסוקי דזמרה ולומר ברכות קריאת שמע, הואיל והן ברכות של שבח והודיה, וכן המנהג הרווח. ולכן המורות אינן צריכות להדריך את יוצאות ספרד לנהוג אחרת מיוצאות אשכנז, ובמיוחד כשהדבר גורם לבלבול בכיתה.[10]
[9]. כפי הנראה, המנהג הרווח היה, שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, וכך דעת ר"ת (תוס' ר"ה לג, א, עירובין צו, א), וכ"כ רז"ה ומאירי. וכן נהגו בצרפת, באשכנז ובפרובנס. וכן דעת רי"ץ גיאות מראשוני הספרדים, וכן כתבו גדולי רבני ספרד: רמב"ן קידושין לא, א, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ועוד רבים. לעומת זאת, הסוברים שלא לברך באים מחמת טענות הלכתיות שונות ולא מחמת מנהג. כ"כ הרמב"ם ואחריו סמ"ג ואור זרוע, שהיאך יאמרו "וצוונו". ועוד שדעת הראב"ד ואור זרוע, שהלכה כת"ק שאין לנשים מצווה בזה, וממילא אסור להן לברך. וגם לדעת רבי ישעיה הראשון לא יברכו, כי אם יברכו יראו בעצמן כאילו חייבות ויעברו על בל תוסיף.
למעשה, השו"ע (תקפט, ו) שנוהג לחשוש יותר לספק ברכה, הורה שלא יברכו, והרמ"א פסק על פי המנהג הרווח באשכנז שיברכו. ואף שהשו"ע הורה שלא יברכו, לא מעט פוסקים מיוצאי ספרד כתבו על פי המנהג, שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. כ"כ החיד"א לגבי ברכה על נטילת לולב, וכ"כ זכור לאברהם, והובאו דבריהם בכה"ח יז, ד, ותקפט, כג. וכ"כ ברב פעלים ח"א סו"י יב, לעניין לולב. וכן נהגו במשפחת הרב עובדיה הדאיה. והרב משאש כתב בשמש ומגן ח"ב עב, ג, שלא נהגו במרוקו לברך, אבל יוצאת ספרד שנהגה לברך רשאית להמשיך במנהגה. ועי' בהליכות ביתה עמ' 57-62. ועי' ביחו"ד א, סח, וביבי"א ח"א או"ח לט-מב, וח"ה מג, שחיזק מאוד את פסיקת השו"ע שלא לברך, ואף הזכיר שיש מפוסקי אשכנז שהורו שלא לברך, ומהם חכם צבי ודברי חיים. ע"כ. וראוי שכל עדה תמשיך לנהוג כמנהגיה עד הכרעת הסנהדרין הגדולה שתקום בעז"ה במהרה בימינו.
[10]. ביחו"ד ג, ג, פסק שאין לנשים ספרדיות לברך ברכות פסוד"ז, וכ"כ ביבי"א ב, ו, לגבי ברכות ק"ש, מפני שדינן כדין ברכות על מצוות שהזמן גרמן. אבל לדעת פוסקים ספרדים רבים, יש הבדל בין ברכות על מצוות ובין ברכות שבח והודאה, ולא רק שמותר לברכן אלא טוב שנשים יברכו אותן. כ"כ בכה"ח ע, א. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ב עמ' מ"ד, וכתב שכך הורה הרב עזרא עטייה, ראש ישיבת פורת יוסף. וכן הורו הרב עובדיה הדאיה והרב מרדכי אליהו. וכ"כ הרב משאש בשמש ומגן ח"ג סג, ה. וכ"כ בהליכות שלמה ז, ב, ובציץ אליעזר ט, ב. וכך נהגו נשים צדקניות, וכן נוהגים ברוב בתי הספר. והואיל והדבר מוסכם על רוב ככל הפוסקים האשכנזים, כמבואר בשועה"ר ע, א, וערוה"ש ע, א. ובמ"ב ע, ב, אף מביא דעה שנשים חייבות בפסוד"ז. וכך גם דעת רבים מהפוסקים הספרדים, שטוב שנשים יברכו ברכות אלו. לפיכך, כדי שלא להרבות בשינויים בין הבנות ומחלוקות בין העדות, ראוי להורות לכולן לברך. ועוד, שאין אומרים ספק ברכות להקל במקום שיש מנהג. אמנם בנות שיודעות שמנהג משפחתן מדורי דורות להקפיד שהנשים לא יברכו ברכות אלו, יקפידו על כך לעצמן. וכל זמן שאינן יודעות שנהגו להקפיד על כך, ינהגו כשאר בנות הכיתה. לגבי ברכת הלל נחלקו פוסקי ספרד ועדות המזרח, מצד שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" יש שהורו שלא תברכנה (הליכות יוסף תרפג, 33), ומנגד, כיוון שההלל הוא חלק מהתפילה יש שהורו שתברכנה, וכתבו שכך המנהג (מקור חיים ח"ד קעט, י; הרב מרדכי אליהו הלכות חגים ס, יט).
ונלענ"ד שככלל, במקום שחיים יחד בני כל העדות, כאשר ישנה מחלוקת בין מנהגי העדות, יש להורות לכל עדה כמנהגה, ואין לומר שהולכים אחר רוב הפוסקים. אולם כאשר בעדה אחת הדין מוסכם ובשנייה מחלוקת, יש להורות על פי הרוב, כדי לא להרבות מחלוקות, וכדי לא ליצור מצב שקשה לחנך בכיתה אחת את בנות כל העדות.