לעומת זאת, בתפילת הנשים בולט יותר היסוד האישי. שהואיל והאשה פטורה מכל המצוות שתלויות בזמן, לפיכך אינה צריכה לומר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, וכל שאר הדברים שהגברים אומרים בתפילה. אמנם גם הנשים צריכות להתפלל בנוסח שמונה עשרה, כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא שהואיל וסדר תפילת החובה שלהן קצר יותר, ממילא יש פחות חשש שהשגרה תשׁחק את כוונתן. למעשה, גם לגבי תפילת עמידה, רשאית כל אשה להחליט אם להתפלל שתי תפילות ביום כדעת המחמירים או תפילה אחת כדעת המקילים (לעיל ב, ה).
בנוסף לכך, כיוון שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת ובמניין, ממילא היא יכולה לקבוע את תפילתה בזמן שבו תרגיש שתוכל לכוון יותר, וכן קצב תפילתה אינו מוגבל על ידי קצב תפילת הציבור. מכל זה יוצא שבתפילת האשה בולט יותר צד התחנונים האישי. יתר על כן, לגברים שאינם יודעים להתפלל תקנו חכמים שיבואו לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בחזרת הש"ץ, ואילו נשים שאינן יודעות להתפלל אינן חייבות לשמוע את חזרת הש"ץ. הפירוש הפשוט לכך, שאי אפשר להטריח את הנשים בזה. אולם אפשר גם לומר שבתפילת הנשים בולטת יותר כוונת הלב ופחות החובה הדקדקנית, ומי שאינה יודעת להתפלל בנוסח המסודר, תתפלל בלשונה כפי יכולתה. כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו.[5]
וזה תואם את המבואר בהערה 2, שמצד השכל האשה פרטית יותר, ומצד קליטת האמונה כללית יותר. קביעת סדרי התפילה במניין כנגד הקרבנות באה לתת ביטוי יותר לצד השכלי, לקבוע בעולם את יסודות האמונה, ולזה שייכים יותר הגברים. לעומת זאת, הנשים בולטות יותר בכוונת הלב, שבאה לידי ביטוי בתפילה האישית, וזו מצוות התפילה לנשים, שבולט בה יותר צד הרשות. לכן נלמדו יסודות תפילה מרובים מתפילת חנה. עוד יעויין בפניני הלכה תפילה ב, ב; ב, ה. וכן להלן טו, 1, שנשים פטורות מאמירת פרשת התמיד, כי חיוב הנשים מצד שצריכות לבקש רחמים ולא כנגד התמיד. והמבי"ט ב"בית אלקים" שער היסודות פל"ט באר, שעד החורבן היתה השכינה נגלית בעבודת בית המקדש, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ומתוך כך תפילתם תתקבל.
