למעשה רבים פוסקים כדעת הסוברים שחמץ שהתבטל בשישים לפני פסח אינו חוזר וניעור, ומותר לאכול את התערובת הזו בפסח. וזאת משום שמן התורה גם בפסח החמץ בטל בשישים, וחכמים הם שהחמירו לאוסרו בכלשהו, נמצא שהמחלוקת אם החמץ 'חוזר וניעור' היא מחלוקת באיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וכן נוהגים למעשה רבים מיוצאי ספרד (שו"ע תמז, ד).
ויש פוסקים, שאם החמץ שהתבטל לפני פסח בשישים היה לח – הלכה כמקילים שאינו חוזר וניעור, ואם היה יבש – הלכה כמחמירים וחוזר וניעור. למשל, טיפת בירה שנפלה למשקים אחרים, כיוון שהטיפה נתמזגה ואינה עומדת יותר בפני עצמה, אחר שהתבטלה שוב אינה חוזרת להתעורר ולאסור את התערובת. אבל אם החמץ היה יבש – חוזר וניעור. למשל, פירור חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, כיון שהפירור עדיין עומד לעצמו ולא נתמזג בתערובת, יש בו חשיבות מסוימת, ולכן כשיכנס הפסח יחזור ויתעורר ויאסור את כל תערובתו (שו"ע ורמ"א תמז, ד, עפ"י תה"ד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד.[3]
קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח. שעיקר הכוונה בחלוקה שבין לח ליבש תלויה בשאלה, האם האיסור מתמזג לגמרי בהיתר. בתערובת לחה האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, ואילו בתערובת יבשה האיסור נשאר בפני עצמו. לפי זה אין צורך לברור את החיטים שטוחנים לאפיית מצות, מפני שאחר שהקמח ייטחן, הקמח שנעשה מהחיטים המחומצות יתבטל ויתמזג לגמרי בשאר הקמח, וגם כשיגיע פסח שוב לא יתעורר לאסור (שו"ע ורמ"א תנג, ג).
ויש אומרים שעל פי עיקרון זה, טוב לאפות את המצות לפני הפסח, כדי שאם משהו מהקמח או הבצק יחמיץ בעת הלישה, יתמזג בשאר הבצק, ויתבטל בשישים לפני הפסח, ושוב לא יחזור להתעורר ולאסור את המצות בפסח. וכן לגבי מצות מכונה, לעיתים בעת לישתן חלקיקי בצק זעירים נתקעים בין שיני המכונה ושוהים שם זמן שיכולים להחמיץ, ואח"כ נופלים בחזרה לבצק. וכיוון שפירורי הבצק שהחמיץ מתמזגים לגמרי בשאר הבצק, הרי זה כתערובת לח, ואחר שהתבטלו בשישים לפני הפסח שוב אינם חוזרים וניעורים.
וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מהדרים לאפות מצות בלא חשש של כלשהו חמץ, והמהדרים מקפידים לאכול בכל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, שהיא כשרה גם לדעת המחמירים וסוברים ש'חוזר וניעור' גם בתערובת לח בלח (להלן יב, ה, 5).[4]
עוד יש לעיין בדעת השו"ע, שבסימן תמב, ד, העתיק את דברי רמב"ם שאסר תריאקה, שהיא תערובת שיש בה כלשהו חמץ, מטעם שחוזר וניעור, ואיך סתר עצמו והיקל בסי' תמז, ד. ולפי הרמ"א חזר בו השו"ע ומסקנתו להתיר. והפר"ח פירש שכאשר מערבים בכוונה את החמץ – חוזר וניעור. והט"ז כתב שבתריאקה החמץ מעמיד ולכן אוסר.
חשוב לציין, שגם לפי המקילים שאינו חוזר וניעור (לשו"ע בהכל, ולרמ"א בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר"ח בדעת שו"ע, מ"ב תמז, סו"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (מ"ב תמז, קב).
אם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ"ב תנג, כ, שלפי הט"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.
[4]. בתה"ד א, קיד, כתב שקמח נחשב כתערובת לח, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במ"ב תמז, לב. אמנם הב"ח כתב שלדעת סמ"ק וראבי"ה קמח בקמח נחשב כיבש ביבש, ולכן לכתחילה יש להזהר שלא יהיה קמח שהחמיץ בקמח שעושים ממנו המצות. וכ"כ במ"ב תנג, יז, ושעה"צ כה. בנוסף, לכתחילה יש לחוש לסוברים שכל חמץ חוזר וניעור, בין לח בין יבש.
שלוש דעות בסברת חוזר וניעור: למחמירים אף בלח, גם כשהחמץ עצמו הוצא ורק משהו ממנו נספג בתערובת ואינו מורגש, אע"פ כן חוזר וניעור. לעומת זאת במ"ב תמז, לג, הזכיר דעת עולת שבת וא"ר שמקילים וסוברים שחוזר וניעור רק אם חוזר לבשל את התערובת, שאז החמץ מוסיף לתת טעם בתערובת, אבל בלא זה אינו חוזר וניעור. והדעה המרכזית כפי שכתב שם מ"ב עפ"י מ"א, שזה שביבש 'חוזר וניעור' היינו כשיש ממשות של חמץ שנותרה בתערובת.
