ייעודו של צה”ל – להציל את ישראל מיד שונאיהם, ולקיים את מצוות ישוב הארץ בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.
ואין ללמוד משומרי המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד שיחלקו את השלל בשווה עם הלוחמים, שנאמר (שמואל א’ ל, כד): “כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ”. מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים. אולם היה הכרח להקצות חיילים לשמירה על המחנה ועל הציוד, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שההתגייסות לצבא היתה מבוססת במידה רבה על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף לכך, אף הם היו בסכנה, מפני שבעבר העורף היה קרוב יותר לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. לכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.
אבל רוב החיילים העורפיים בימינו, כמעט שאינם נוטלים חלק במלחמה, ולכן מעלת מצוותם נמוכה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. והכלל לגבי החיילים שמשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה.
אולם אפשר ללמוד לימינו מקביעתו של דוד המלך, שאין לחלק ולקבוע מדרגות בין החיילים הקרביים לחילותיהם ויחידותיהם, שכולם שווים בחשיבותם, וכולם יחד נצרכים למלחמה, ויחדיו יחלקו בכבוד לוחמי ישראל. אמנם מי שבפועל נקרא יותר לחרף את נפשו למען כלל ישראל, זוכה למעלה גדולה יותר של מסירות נפש, ולפי גודל ההשקעה והסיכון גודל השכר (אבות ה, כג).[4]
כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה. כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, פעמים שהם נרתעים מללחום בנו. נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות ישוב הארץ. ולכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם העם והארץ.
אף שלרבים יש תלונות צודקות, על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה”ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואע”פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה”ל, צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.
