מסיבות רבות איננו יכולים לגרש את הנוכרים שאינם מקבלים שבע מצוות בני נח כפי מצוות התורה. ראשית, המצווה מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב”ם הל’ ע”ז י, ו). וכן מצוות ישוב הארץ אינה דורשת מאתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו כנגד כל העולם. מסתבר שכיום, כאשר המדינות החזקות בעולם מתנגדות לכך, כל מדינה וסיבותיה, ומעמדה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל תלוי בהן במידה רבה, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו, ואין בידינו כוח לגרש מהארץ את הערבים שלוחמים נגדנו בגלוי, ובוודאי שאין בידינו כוח לגרש את משפחותיהם ואת האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו.
מעבר לכך, גם מפני ‘דרכי שלום’ איננו יכולים לגרש את האוכלוסייה הערבית שעוינת אותנו, שכן פעולה זו תפר את השלום המקובל ביחסים בינלאומיים, ומצינו שלעיתים מתבטלים מלקיים מצוות מפני ‘דרכי שלום’ (גיטין נט, א; רמב”ם מתנות עניים א, ט).
יתר על כן, בדורות האחרונים, בזכות השפעתה המוסרית של תורת ישראל, זכינו ואומות העולם קבלו על עצמן חוקים ששומרים על זכויותיהם של מיעוטים, ומפני חילול השם אסור לנו לגרש את הערבים שאינם בגדר ‘גר תושב’. שכן כלל הלכתי הוא שלא יתכן שיהיה דבר שאסור לבני נֹח ולישראל יהיה מותר (סנהדרין נט, א), ואם על פי הדינים שהמתוקנים שבאומות העולם קבעו, אסור לגרש בני אוכלוסיית מיעוט גם כשהם עוינים, גם עם ישראל צריך להתחשב במידת האפשר בעמדה מוסרית זו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באמנות בינלאומיות מחייבות.
