אמרו חכמים (סוטה לט, א), שמשעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה, מפני הכבוד שצריך כל אחד לבטא כלפי הקריאה הציבורית בתורה. וכן נאמר בספר נחמיה (נחמיה ח, ה), “וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם”. כלומר, בשעה שפתח עזרא הסופר את התורה כדי לקרוא בה, עצר כל העם מעסקיו ודיבוריו.
גם בין קריאה של עולה אחד לחברו אסור לדבר בדברי תורה, שמא ימשיכו בדיבורם גם לאחר שהקורא יחזור לקרוא בתורה (שו”ע או”ח קמו, ב, א”ר). ויש אומרים שמותר לשוחח בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת ‘מי-שברך’, ובתנאי שהדיבורים יהיו בדברי תורה ולא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ב”ח, ערוה”ש קמו, ג).
וללמוד לבד בהפסקה שבין קריאה לקריאה לכל הדעות מותר (מ”ב קמו, ו). ובעת הקריאה אסור ללמוד בעניינים אחרים, אבל לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לדעת רבים מהפוסקים – מותר, בתנאי שהקריאה תהיה בלחש, שלא תפריע לשאר השומעים (שו”ע או”ח קמו, ב). ויש אומרים שאפילו בלחש אסור, מפני שצריך להאזין דווקא לבעל הקורא, ולא לקרוא באותה שעה פסוקים אחרים, ואפילו הם מאותה הפרשה (פר”ח, של”ה וגר”א). ומכל מקום, וודאי שגם לדעת אלו שמתירים לקרוא פסוקים אחרים מהפרשה בעת הקריאה, המנהג המשובח הוא להאזין לקריאה, ולא לקרוא בפסוקים אחרים.
מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ”ב קמו, ו). וגם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, למשל, כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.[2]
