אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היא, שכל עולה לתורה יקרא לפחות שלושה פסוקים. וביום שיש בו רק שלושה עולים, אזי ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב"ק פב, א). כלומר אחד מהעולים צריך לקרוא ארבעה פסוקים, וכך יצא שיקראו לפחות עשרה פסוקים (מגילה כא, ב).
בתקנה זו יש ביטוי לכך שצריך להתבונן בתורה במבט כללי, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט, ח), דווקא כשהיא מופיעה בשלמות היא משיבת נפש, אולם כשמאבדים את המבט הכללי, ורואים כל פרט לחוד, שוב איננה משיבת נפש. המספר שלוש מבטא בכל מקום את הרעיון השלם, המורכב משני הצדדים והמרכז, או תזה, אנטי-תזה וסינתזה. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל עולה יקרא לא פחות משלושה פסוקים, כדי שיהיה לו איזה שהוא מבט רחב יותר. להלכה, אם טעה אחד מהקוראים וקרא פחות משלושה פסוקים, צריך לשוב ולקרוא שלושה פסוקים עם הברכה שלפני הקריאה ושלאחריה (שו"ע או"ח קלז, ד).
וכל העולים יחד צריכים לקרוא לא פחות מעשרה פסוקים. אם המספר שלוש מבטא רעיון שלם, הרי שהמספר עשר מבטא הופעה שלימה של דבר בעולם, שיש בו גם צד רעיוני וגם צד מעשי. לכן, העולם כולו נברא בעשרה מאמרות, וכן במעמד הר סיני מניין הדיברות – עשרה. וגם המניין הנצרך לכל דבר שבקדושה כולל עשרה אנשים. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל שלושת העולים ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים, שיש בהם ביטוי רחב יותר לדבריה של התורה. ולא משנה מי יקרא את ארבעת הפסוקים, העולה הראשון, השני או השלישי (מגילה כא, ב).
ורק פעם אחת בשנה אנו קוראים תשעה פסוקים בלבד, והיא בפורים, כשקוראים את פרשת 'ויבא עמלק', שיש בה רק תשעה פסוקים. וזה מפני שהעניין כולו הסתיים בתשעה פסוקים. והטעם שאין מוסיפים עוד פסוקים כדי לקרוא גם בפורים לפחות עשרה פסוקים כפי המקובל בשאר כל הקריאות שבכל השנה, הוא כנראה כדי לרמוז לנו שכל זמן שיש עמלק בעולם, עדיין אין שמו של הקב"ה יכול להתגלות בשלמות, ואף קריאת התורה שלנו מצטמצמת לתשעה פסוקים.
אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שגם הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" עולה למניין שלושת או עשרת הפסוקים. וצריך היה לומר זאת, כי לולא כן היינו עלולים לחשוב, שהואיל ותקנו שכל אחד יקרא לפחות שלושה פסוקים, צריך שיהיה בפסוקים האלה תוכן חדש, ומאחר שפסוק 'וידבר' חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה לכאורה אינו מלמד דבר חדש, ולכן אולי לא ייחשב כאחד הפסוקים. לכן לימדונו חכמים, שאף הוא נחשב לפסוק. והאמת היא שהפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, מביע רעיון מרכזי שאין דומה לו. שהרי העובדה שה' בכבודו ובעצמו נתן לנו תורה על ידי גדול הנביאים משה רבנו, זהו החידוש הגדול ביותר. ולכן אולי חוזרת עליו התורה פעמים רבות כל כך.
