לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה אדם שנוסע באוטובוס או במונית, והנהג נוסע במהירות מופרזת שלא על פי החוק, האם צריך להעיר לו או לא? יותר משהשאלה קשה מבחינה הלכתית, היא קשה מפני אי הנעימות שבה, שהרי מצד ההלכה ברור שיש לגשת לנהג ולהעיר לו על נסיעתו שלא על פי כללי הבטיחות. כי אפילו אם יש אחוז אחד שהנהג ישמע, מצווה להעיר לו (מ”ב תרח, ג). ואמרו חכמים שכל מי שיכול למחות, ויש סיכוי שאולי ישמעו בקולו, ולא מחה, הרי הוא אשם באותו עוון (שבת נד, ב). וכל זמן שיש עוד סיכוי מסוים שהתוכחה תועיל, צריך לחזור ולהוכיח, וכמו שאמרו חכמים (ב”מ לא, א): “הוכח – אפילו מאה פעמים משמע”.
ויתר על כן, אפילו אם ברור שהנהג לא ייענה לנו יש להעיר לו, מפני שבכל מקרה חובה להוכיח כדי לומר את האמת. כי גם אם ברגע זה התוכחה לא תועיל, ודאי שהיא תשפיע לעתיד, ואם לא על הנהג הזה אז על נהג אחר (רמ”א או”ח תרח ב, ומ”ב שם).
אלא שצריך לדעת, שכאשר מוכיחים אדם, יש להשתדל שלא להעליבו, שנאמר (ויקרא יט, יז): “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”, ואמרו חכמים בספרא: “יכול פניו משתנות”? היינו שהוא נעלב, “תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא”, כלומר הוכח אותו בצנעה ומתוך אהבה, ואז לא ייפגע ולא ייעלב. אמנם אם לאחר הזהירות הנדרשת, הנהג נעלב, אין לזה שמחה כנגדו שום עוון. ולהפך, המצווה להוכיחו גם אם יתרגז, ולדעת הרמב”ם יש להוכיח את החוטא עד שכמעט ירצה להכות את המוכיח (הל’ דעות ו, ז. ועיין בפניני הלכה “העם והארץ” ז, ג-ה).
