אדם שאיבד את ראייתו עקב פגיעה בקרנית, ניתן להציל את ראייתו על ידי נטילת קרנית מעינו של מת והשתלתה בעין הפגועה. ההשתלה השכיחה ביותר כיום היא השתלת קרנית.
השאלה היא, האם על פי ההלכה מותר לקחת קרנית מעינו של מת כדי להציל על ידה את מאור עיניו של החי? לכאורה נראה שאין היתר לכך, משום שרק פיקוח-נפש דוחה את המצוות הקשורות בכבוד המת וקבורתו, ואילו כאן מדובר רק באובדן ראייה. ואכן כמה פוסקים הורו, שאסור ליטול קרנית מן המת (ישכיל עבדי ו, יו”ד כו; מנחת יצחק ה, ח; ציץ אליעזר יג, צא).
אולם לעומת זאת, לדעת כמה פוסקים אחרים, מותר ליטול קרנית מעין המת. וכמה טעמים להיתר. ראשית, יש שאמרו שגם אובדן ראייה נחשב כפיקוח-נפש, ויש אומרים שכל אובדן של איבר נידון כפיקוח-נפש. ולדעתם, אין בלקיחת הקרנית ביזוי למת, משום שעל ידי כך יצילו ראייה של אדם אחר.[4]
[4]. הרחבת נימוקי ההיתר: מדעת הש”ך יו”ד קנז, ג, נראה שאובדן איבר נידון כסכנת נפשות, ולפיכך מותר לעבור על איסורים הנוגעים בכבוד המת כדי להציל את הראייה, ועיין בנשמת אברהם ח”ד ע’ קס”ו. ולעניין איסור הנאה מן המת, כתב בשו”ת הר צבי יו”ד רע”ז, שהואיל ושיעור הקרנית פחות מכזית, וכן אין זה דרך הנאה, אפשר להתיר. והרב אונטרמן כתב בשבט מיהודה עמ’ שי”ד, שהואיל והקרנית חוזרת לחיים בגוף המושתל, אינה נחשבת כגוף מת, ומותרת בהנאה. וכן לעניין הקבורה, מאחר שהיא חוזרת לחיים, אין בלקיחתה ביטול מצוות הקבורה. ועוד שלדעת התוס’ יו”ט שבת י, ב, אין מצוות קבורה על פחות מכזית, ולדעת הרמב”ם הל’ אבלות יד, א, מצוות הקבורה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן. ולעניין ניוול המת, מאחר שהוא משמש להצלת ראייה, אין בזה ביזוי. וכן פסק בשבט הלוי ב, ריא, ועשה לך רב ב, נו. וביבי”א יו”ד ג, כג, פסק שמותר לחולה לקבל קרנית, משום שרבו הספקות להתיר, אבל לרופא אסור ליטול קרנית מעיניו של יהודי משום איסור ניוול המת. ורק אם המת ציווה על כך בחייו, ניתן להתיר בדוחק גדול. כאן המקום לציין, שגם לדעת האוסרים ליטול קרנית מעין יהודי, מותר ליטול מגוי, משום שאינו מצווה בכל האיסורים הללו.
