שלושה פירושים נזכרו בדברי הראשונים למיני 'פת-הבאה-בכיסנים' (שדיניהם נתבארו בסוף ההלכה הקודמת). א) מיני מאפים ממולאים, כדוגמת אוזני המן ושטרודל. והם נקראים 'פת-הבאה-בכיסנים', כי הפת היא כיס שממלאים בה מיני מתיקה כפרג, קקאו ואגוזים (ר"ח). ב) מיני מאפים שהוסיפו לבצק שלהם טעם שיוצר שינוי ביניהם לבין לחם, למשל עוגות טורט או ביסקוויטים שיש בהם טעם מתיקות; או מלאווח, שמוסיפים לבצקו הרבה שמן (רמב"ם). ג) מיני מאפים קשים שאדם כוססם בשיניו, כדוגמת בייגלה, קרקרים ומציות (רב האי גאון).
למעשה, אנו נוהגים להחשיב את שלושת הסוגים האלה כ'פת-הבאה-בכיסנים', שהצד המשותף להם שמצד אחד הם מיני מאפים כלחם, ומאידך, רגילים לאוכלם דרך ארעי. לפיכך, כל זמן שאין קובעים עליהם סעודה, מברכים לפניהם 'מזונות' ואחריהם 'על המחיה', וכאשר קובעים עליהם סעודה, דינם כלחם לכל דבר (שו"ע קסח, ז).[1]
לפעמים אדם חושב לאכול מעט מאפה מזונות ('פת-הבאה-בכיסנים'), ולכן הוא מברך בתחילה 'מזונות', אך לאחר שהתחיל לאכול נגרר ואכל עוד ועוד עד שאכל כשיעור קביעות סעודה, ואזי למרות שבירך בתחילה 'מזונות', בסוף יברך ברכת המזון. ואם לאחר שטעם מן המזונות החליט לקבוע עליהם סעודה, אם במה שהוא מתכוון לאכול מכאן ואילך יש כשיעור קביעות סעודה, יטול ידיו ויברך 'המוציא'. ואם אין במה שהוא מתכוון לאכול אח"כ שיעור קביעות סעודה, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכת 'מזונות' שבירך בתחילה. ובסוף, כיוון שאכל שיעור קביעות סעודה, יברך ברכת המזון (שו"ע קסח, ו; מ"ב כו).
