האוכל קוגל עם מלפפון חמוץ, אם ברור לו שהמלפפון טפל לקוגל, מפני שכל מגמת אכילתו היא להטעים את הקוגל בברכת 'מזונות' שיברך על הקוגל יפטור את המלפפון. אבל אם יש לו ספק, שאולי יש למלפפון חשיבות עצמאית, ואף שבלא הקוגל לא היה אוכלו, ובזכות הקוגל הוא נהנה ממנו יותר, מכל מקום בפועל הוא נהנה ממנו כשלעצמו, ולכן גם ירצה לטעום ממנו לבד – במקרה כזה, יאכל בתחילה מעט מהקוגל לבדו ויברך עליו 'מזונות', ומעט מהמלפפון לבדו ויברך עליו 'האדמה', ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.
וכך נכון לנהוג בכל מקרה שמתעורר ספק אם מאכל מסוים טפל לחבירו, שיברך תחילה על כל מאכל בנפרד ויאכל ממנו מעט, ובזה יצא מהספק, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול את שניהם יחד. ואין בזה חשש 'ברכה שאינה צריכה', הואיל והיא נצרכת כדי לצאת מהספק (פמ"ג, שדי חמד).[2]
ולעניין ברכה אחרונה, אם אכלם יחד, אף שאכל מכל אחד מהם כ'זית', יברך 'על המחיה' בלבד, שהואיל ויש לו ספק אם המלפפון חשוב לעצמו, אינו יכול לברך עליו. וכדי לצאת מהספק, טוב שיאכל או ישתה דבר אחר שיחייב אותו בברכת 'בורא נפשות'. וכן אם יאכל מהמלפפון כ'זית' בנפרד, יתחייב לברך עליו 'בורא נפשות'.
לעניין סדר הברכות, יש חוששים שאם יברך תחילה על העיקר (הקוגל) יפטור את הטפל (מלפפון), ולכן לדעתם או שיקדים לברך על הטפל, או שיכוון במפורש בברכה על העיקר שלא לפטור את הטפל. ונראה כדעת פמ"ג ורב פעלים (ב, כז), שכאשר הוא מתכוון לברך על שני המינים, נחשב כמכוון במפורש בברכת הראשון שאינו מוציא את השני, וממילא אין בשעת ברכתו עיקר וטפל. והמהדרין יחשבו על כך במפורש (עי' ברכ"ה ח"ג י, ב-ג; ט, 40; פס"ת ריב, ב (ח-ט), שעה"ב י, יג).
