כשם שתקנו חכמים להדליק נר לשבת כך תקנו להדליק נר ליום טוב, שעל ידי הנר מכבדים את החג ומוסיפים שמחה בסעודה. וכיוון שזו מצווה, מברכים עליה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום טוב". וכאשר חל יום טוב בשבת, מברכים "להדליק נר של שבת ושל יום טוב" (שו"ע רסג, ה; תקיד, יא; מ"ב מח).[1]
כמו בשבת, נוהגים שלא לפחות משני נרות, כנגד האיש והאשה, והרוצות להדליק יותר נרות רשאיות. ואע"פ כן אומרים בברכה 'נר', מפני שבנר אחד מקיימים את המצווה.
הזמן המובחר להדלקת הנרות הוא לפני שקיעת החמה, בזמן כניסת החג שרשום בלוחות, שעל ידי כך הנשים מקבלות את החג בהדלקת נרות. ויש נוהגות להדליק את הנרות בלילה לקראת הסעודה, והרוצות לנהוג כך רשאיות, ויקפידו שלא להדליק אש חדשה, אלא יעבירו אש מאש (להלן ה, א; ה, ג). ביום טוב שני של ראש השנה, וכן ביום טוב שני של גלויות, זמן ההדלקה לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני (להלן ט, ה. ועיין להלן בהלכה יב בדין יו"ט שחל במוצאי שבת).
בכל שבת מנהג יוצאות אשכנז וחלק מיוצאות ספרד, להדליק תחילה את הנרות ורק אח"כ לברך עליהם, כדי שלא לעשות את מלאכת ההדלקה לאחר הזכרת השבת בברכה (פ"ה שבת ד, ד). אבל ביום טוב שמותר להדליק את הנר, לכל המנהגים יש לברך תחילה ואח"כ להדליק את הנרות (מ"ב רסג, כז). לאחר ההדלקה יש להיזהר שלא לכבות את הגפרור, אלא צריך להניחו עד שיכבה מאליו.
תקנו חכמים לברך 'שהחיינו' על כל חג, כדי להודות לה' שהחיה אותנו וקיימנו והגיענו לזמן המיוחד והמקודש של החג. הזמן הטוב לברכת 'שהחיינו' הוא בעת אמירת הקידוש, מפני שאז מזכירים את קדושת היום. אולם נשים רבות נהגו לברך 'שהחיינו' עם הדלקת הנרות, מפני שרצו לומר את הברכה יחד עם המצווה המיוחדת להן לכבוד החג. והרוצות לנהוג כך רשאיות (עיין שאלת יעבץ א, קז; מ"ב רסג, כג).
כאשר מתכוונים להדליק את הנרות לאחר כניסת החג, כגון מי שנוהגת כך, או ביום טוב שני של ראש השנה, או ביום טוב שחל אחר שבת, רצוי להכין את הנרות ביום חול. ואם לא הכינו, מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט, אין בזה איסור 'מחתך', משום ששחיקה זו נעשית כלאחר יד. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס-הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל-צף בתוך מצוף השעם (שש"כ יג, כד, מט-נ; הערה קנא מרשז"א), אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח שהוא תולדה של 'ממחק'. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור 'מחתך' (ח"א צב, ב; באה"ט שיד, י; שש"כ יג, מח; עיין פ"ה שבת יח, ו; טו, י).
בשאר הדינים שווה יום טוב לשבת, והלכות הדלקת נרות נתבארו בפניני הלכה שבת (פרק ד).
