חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ג – איסרו חג

מנהג טוב להרבות מעט באכילה ושתייה ביום שלאחר הרגל (רמ"א תכט, ב), מפני שהארת החג עוד נמשכת אליו. בתלמוד הירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) הוא נקרא 'בן המועד', ובתלמוד הבבלי הוא נקרא 'איסרו חג', היינו יום שנאגד עם החג. על ידי כך שאנו מוסיפים קצת בשמחת 'איסרו חג' אנו מראים שהרגל חביב עלינו מאוד, ופרידתו קשה עלינו.

ואמרו חכמים (סוכה מה, ב): "כל העושה איסור (איגוד) לחג באכילה ושתיה – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ". והעניין הוא, שכאשר אדם אוכל לשם שמיים, כדי שיהיה לו כוח לעשות מעשים טובים, ומזמין לסעודתו אורחים לשמחם, ואומר על שולחנו דברי תורה, אזי "שולחנו של אדם מכפר עליו כמו מזבח" (ברכות נה, א; מנחות צז, א, תוס' ומהרש"א שם; אבות ג, ג). והיסוד לקדושת השולחן מתחיל בחגים, שאז מצווה לערוך סעודות טובות, ומי שמתוך קדושת החג מוסיף בארוחת 'איסרו חג', ממשיך בזה את קדושת החג וערכיו אל הארוחות של כל השנה, ועל כן הוא נחשב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן לה'.

וכיוון שהארת החג נמשכת קצת ביום 'איסרו חג' נוהגים שלא להספיד ולא להתענות בו, אבל מעיקר הדין אין בזה איסור (שועה"ר תכט, יז; כה"ח תצד, מח).

וב'איסרו חג' של חג השבועות, מצד הדין אסור להספיד ולהתענות, משום שהוא 'יום טבוח', כלומר יום זביחת קרבנות. שכן לפעמים היו מקריבים בו את קרבנות החג, שאם חל חג השבועות בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת הראיה' ו'שלמי החגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם בחג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים למחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להספיד ולהתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן