מצווה להודות ולהלל ולשבח לה' על החגים שנתן לנו, ולשם כך אומרים הלל. אמנם לא בכל מועד צריכים לומר הלל, אלא רק ביום שמתקיימים בו שלושה תנאים: א) נקרא מועד, ב) אסור לעשות בו מלאכה, ג) יש לו סדר קרבנות מיוחד משלו. לפיכך אומרים הלל בשבעת ימי חג הסוכות, שכן הם נקראים מועד, ואסורים בעשיית מלאכה, ובכל יום מימי חג הסוכות מקריבים מספר שונה של פרים. וכן אומרים הלל בשמיני עצרת, ובחג ראשון של פסח, ובחג השבועות.
אבל בחול המועד פסח וביום טוב אחרון של פסח, אין אומרים הלל. ואף שהם נקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה, כיוון שבכולם מקריבים אותו מספר קרבנות, אין בהם תוספת התחדשות על היום הראשון (ערכין י, א-ב). ויש שהוסיפו עוד טעם, מפני שביום השביעי של פסח יש קצת צער על טביעתם של המצרים בים. וכפי שאמר הקב"ה למלאכים שרצו לומר לפניו שירה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?! ואמנם ישראל שבאותו הדור בוודאי היו צריכים לשמוח ולומר שירה על הצלתם, אבל אין מצווה לישראל לומר על כך הלל בכל שנה. וכיוון שאין אומרים הלל ביום השביעי שהוא חג, אין ראוי לומר הלל בחמשת ימי חול המועד שלפניו, שהם פחותים ממנו בקדושתם. לפיכך, רק ביום הראשון של פסח חייבים לומר הלל (שבה"ל עפ"י מדרש; ב"י או"ח תצ, ד; מ"ב ז).
ואף שאין מצווה לומר הלל בששת הימים האחרונים של פסח ובראשי חודשים, נהגו ישראל לומר בהם הלל, וכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).
נחלקו הראשונים בעניין הברכה על אמירת הלל בששת הימים האחרונים של חג הפסח וראשי חודשים. לדעת רמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בהם הוא ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, רא"ש ור"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג אשכנז שאפילו יחיד מברך בהם על ההלל. ומנהג ספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב הספרדים מצפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה 'לקרוא את ההלל', ובסוף 'יהללוך' בקול רם, ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.[7]
נוהגים לומר הלל לאחר סיום תפילת עמידה של שחרית. ויש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים, מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז). ועיין בפניני הלכה זמנים (א, יג) במנהגי אמירת ההלל.
