שלוש התפילות שאנו מתפללים בכל יום נתקנו כנגד האבות וכנגד קרבנות, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בן הערביים, וערבית כנגד העלאת חלבים ואיברים על המזבח (ברכות כו, ב; פ"ה תפילה א, ז). והוסיפו חכמים ותקנו את תפילת 'מוסף' לשבתות, חגים, חול המועד וראשי חודשים, כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בהם.
שבע ברכות בתפילת מוסף, שלוש הראשונות והאחרונות כברכות שאר התפילות, והברכה האמצעית על קרבנות החג. בתחילתה אנו מזכירים שמפני חטאינו גלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו, ואין אנחנו יכולים להקריבם כבראשונה. ומתוך כך מבקשים: "קרב פזורינו מבין הגויים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסידרם ומוספים כהלכתם". ואז מזכירים את שם החג, ואשכנזים מזכירים גם את פסוקי קרבנות המוסף. ושוב חוזרים להתפלל שיבנה בית המקדש ונזכה לקיים את מצוות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה, ומסיימים בתפילת 'והשיאנו' כמו בשאר תפילות החג (לעיל ג).[9]
למנהג יוצאי אשכנז, החזן מוסיף בסיום ברכת העבודה ('רצה'), את הנוסח שהיו אומרים בברכת העבודה במקדש: "ותערב עליך עתירתנו כעולה וכקרבן, אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים…" וחותם: "ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד". ויש נוהגים על פי הגר"א לחתום כמו תמיד: "המחזיר שכינתו לציון". כשאין שם כהנים שנושאים כפיים, אין אומרים 'ותערב' (מ"ב קכח, קעג).
