ח – מאכלים שניתן היה להכין בערב יום טוב

יסוד טעם ההיתר לעשות מלאכה ביום טוב, הוא כדי להכין את המאכלים ולהשביחם ולהוסיף בשמחת החג. שאינו דומה טעמו של לחם חם מהתנור לטעמו של לחם שנאפה אתמול, ואינו דומה טעמו של שניצל מטוגן או תפוחי אדמה אפויים שהוכנו היום לאלה שהוכנו אתמול. וגם תבשילים שנתבשלו היום טובים מתבשילים שנתבשלו אתמול. וכיוון שמותר להכין מאכלים ביום טוב כדי להוסיף בשמחת החג, אין צורך להשתדל להכינם בערב יום טוב. וגם בליל יום טוב מותר לבשל את סעודת הלילה, למרות שאם היו מבשלים את מאכלי סעודת הלילה סמוך לכניסת החג, המאכלים היו טעימים בסעודה באותה מידה כמעט. מפני שאין מחלקים בין הסעודות, וכל תבשיל שטעמו טוב יותר כאשר מבשלים אותו סמוך לסעודה, מותר לבשלו ביום טוב. וגם היום שיש לנו מקררים שמאפשרים לשמור את התבשילים והמאפים באופן טוב, ההיתר נשאר במקומו, הואיל ותבשילים אלה מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, משובחים יותר כשהם מבושלים סמוך לסעודה.

וכל זה אמור לגבי תבשילים שטעמם נפגם מעט אם מכינים אותם יום קודם, אבל מאכלים שטעמם אינו נפגם כלל במשך יום – צריך להכין בערב יום טוב. למשל, הרוצה לאכול ביום טוב גלידה או פירות מבושלים, כיוון שטעמם אינו נפגם כלל, צריך להכינם בערב יום טוב. ואם לא הכין אותם בערב יום טוב, מותר להכינם ביום טוב על ידי שינוי מסוים. והשינוי אינו צריך להיות גדול, מפני שכל מגמתו להזכיר שהוא יום טוב, כדי שלא יבואו לעשות מלאכות אסורות (לבוש תקד, א). למשל, אם היה רגיל להכין את המאכל על השולחן, ישנה בכך שיניח על השולחן מפה או מגש ועליהם יכין את המאכל. ומי שלא הכין את המאכלים הללו בערב יום טוב מחמת אונס, יכול להכינם ביום טוב בלא שינוי (מ"ב תצה, י; שעה"צ ח).

וכן הדין לגבי מלאכת בורר ושאר המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, שכל שאפשר לעשותן בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריכים לעשותן בערב יום טוב. ואם לא עשה אותן בערב יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב בשינוי.[5]