אסור להכשיר ביום טוב כלי שנאסר בשימוש מפני שבלע טעם של בשר וחלב יחד, או שבלע טעם של בשר טרף. ואין הבדל בין אם בליעת האיסור נעשתה בסיר על ידי נוזלים, שהכשרתו בהגעלה במים רותחים, או שבליעת האיסור נעשתה באור, כגון בתבנית אפיה או שיפוד, שהכשרתו על ידי ליבון חמור – בכל אופן אסור להכשירו, מפני שהכשרתו נראית כתיקון כלי (שו”ע ורמ”א תקט, ה). אבל אם לא יכלו להכשיר את הכלי לפני יום טוב, בשעת הצורך מותר להכשירו ביום טוב, כדין ‘מכשירי אוכל נפש’. אבל אין מורין כן לרבים, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים נוספים שאין בהם היתר (מ”ב תקט, כד, כו).
כידוע כלי אכילה שהיו שייכים לגוי ועברו לרשות יהודי צריכים טבילה, וכל זמן שלא טבלם – אסור לאכול בהם. נחלקו הראשונים, אם מותר לטבול כלים אלו בשבת ויום טוב. יש אוסרים מפני שזה נראה כתיקון כלי (רא”ש), ויש מתירים, כי אין בזה תיקון גמור, שכן בדיעבד אם השתמשו בכלי בלא טבילה, המאכל מותר באכילה (רי”ף). למעשה, אם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש ממנו אח”כ רשות להשתמש בכלי, שכל זמן שהכלי שייך לגוי, אין צורך להטבילו (פניני הלכה שבת כב, ו).
אבל כשאין שם גוי, נותרה המחלוקת במקומה. אלא שלגבי יום טוב גם המחמירים מסכימים שמעיקר הדין, אם לא היתה אפשרות להטביל את הכלי בערב יום טוב, מותר לטבול את הכלי. שכן למדנו שמותר לתקן ‘מכשירי אוכל נפש’ ביום טוב. אלא שלמעשה לדעת האוסרים לטבול כלים בשבת, גם ביום טוב אין מורים כן למי שבא לשאול, שמא לא יבין את גדרי ההיתר ויטעה מתוך כך להתיר דברים אסורים (מ”א, א”ר, מ”ב תקט, ל).[7]
