ספק גדול ישנו לגבי היוצא מהארץ לזמן ארוך ודעתו לחזור. מצד אחד, כיוון שדעתו לחזור, לכאורה דינו כבן ארץ ישראל. ומאידך, אולי מה שהתכוונו חכמים באמרם "ודעתו לחזור" שיחזור תוך זמן קצר, אבל אם הוא נשאר זמן ארוך, אזי במשך אותו הזמן הוא כבר נחשב כבן חוץ לארץ. בנוסף לכך, יש חשש שאולי יחליט להשתקע בחוץ לארץ.
שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו: יש אומרים שאם היוצא מהארץ מתכנן להישאר בחוץ לארץ שנה ויותר, הרי שבאותו זמן הוא נחשב כתושב חוץ לארץ, והוא חייב לעשות יום טוב שני של גלויות. ורבים מרבני חוץ לארץ נוהגים להורות כך.
ויש אומרים שגם אם כוונתו להישאר בחוץ לארץ מספר שנים, כל שישנה ודאות גמורה שיחזור, אזי שהייתו שם היא זמנית ודינו כבן ארץ ישראל. אמנם ברור שיש לדבר גבול, ולא יתכן שמי שמתכוון להישאר בחוץ לארץ שנים רבות ימשיך לנהוג כבן ארץ ישראל. לפיכך נראה שכל עוד הוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, הוא נחשב כתושב זמני, שכן מצינו שהשליחויות הארוכות ביותר נמשכות קרוב לארבע שנים. אבל מי שמתכוון להתגורר בחוץ לארץ ארבע שנים, למרות כוונתו הברורה לחזור לארץ, עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות בכל החגים שהוא שם.
ונראה למעשה, שכאשר אדם יוצא למטרה שאין לה זמן קצוב, עליו לנהוג כשיטה הראשונה, וגם כאשר כוונתו ברורה לחזור לארץ, כל שהוא יוצא למשך שנה, דינו במשך שהותו שם כבן חוץ לארץ. ואם יש לו משפחה, הוא נחשב כבן חוץ לארץ באותה שנה רק כאשר גם משפחתו יצאה עימו.
אבל אם הוא יוצא למטרה ברורה שיש לה זמן קצוב, עליו לנהוג כדעה השנייה. לפיכך, היוצא לשליחות חינוכית או שליחות עסקית של חברה ישראלית, או לצורכי לימודים או לצורך מוגדר אחר, כל זמן שהוא מתכוון לחזור בתוך ארבע שנים, עדיין הוא נחשב כבן ארץ ישראל. ואם הוא יוצא לארבע שנים, עליו לקיים יום טוב שני של גלויות. ובדינים אלה יש מצבי ביניים רבים, ויש לשאול בהם שאלת חכם.
עוד צריך להוסיף, שכאשר אדם נמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא, מורה הוראה מובהק, שמורה לרבים כשיטה הראשונה, כל זמן שנמצאים בקהילתו צריכים לנהוג כפי הוראתו[9].
השיטה הראשונה: שנה הוא משך הזמן הקובע, שכן מצינו (ב"ב ז, ב) שלאחר שנה אדם נחשב כבן המקום וחייב בכל תשלומי המיסים. ולכן למרות שדעתו לחזור, כיוון שירד לשנה, באותו הזמן הוא נחשב כבן המקום. וכ"כ אבני נזר או"ח תכד, כח; ערוה"ש תצו, ה; ציץ אליעזר ט, ל; חזו"ע יו"ט עמ' קכא. ולכך נוטים רבים מרבני חו"ל.
השיטה השנייה: הפוסקים כמותה לא פירטו שנים, אלא כתבו מספר שנים, כאשר ניכר מדבריהם שהתכוונו לשנתיים או שלוש או מעט יותר. והסברה היא, שרק לאחר שהות של מספר שנים, גם מי שמתכוון בוודאות לחזור, נחשב לאחד מבני המקום. כיוצא בזה כתב משנה הלכות ד, פג. וכן דעת ריש"א כמובא ביו"ט שני כהלכתו עמ' קסב, ואול"צ ג, כג, ה. באג"מ או"ח ג, עד, כתב זאת על שאלה של הנוסעים לא"י לכשנה-שנתיים.
ואף שרבים מרבני חו"ל פוסקים כשיטה הראשונה, (ומחכ"צ קסז, נראה שגם מי שדעתו לחזור צריך לנהוג שני ימים), כתבתי למעשה לגבי היוצאים לשליחות מוגדרת כשיטה השנייה, מפני שיסוד חיוב יו"ט שני מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, וכך גם נראה מסברה.
לפיכך, כאשר אדם יוצא למטרה שאינה מוגדרת, למרות שבכוונתו לחזור, יש סיכוי מסוים שיחליט להישאר, ולכן אם יצא למשך שנה, דינו כבן חו"ל, וכדעה הראשונה. אבל אם יש לו מטרה מוגדרת שיש לה זמן קצוב, כמו שליחות חינוכית, שליחות עסקית, השלמת לימודים גבוהים, גם אם ירד למספר שנים, מעמדו שם זמני, הן בעיני עצמו והן בעיני הסביבה. אלא שמוכרחים לקצוב לזה זמן, שלא תהא ההלכה ניתנת לשיעורים, וכיוון שמשך הזמן של יציאות למטרות מוגדרות, חינוכיות ועסקיות, אינו עולה בדרך כלל על ארבע שנים, זהו גבול הזמן. וכך גם הדבר נתפש בעיני אנשים, שאדם שנמצא שם ארבע שנים אינו יכול לטעון שאינו כאחד מבני המקום.
ואם הוא יצא למטרה מוגדרת למשך שנתיים ואח"כ החליט להישאר עוד שנתיים – משעה שהחליט להוסיף שנתיים ינהג כבן חוץ לארץ. ואפילו אם הוא מבקר בארץ כל שנה או חצי שנה, כיוון שהוא מתכוון להתגורר בחו"ל ארבע שנים, כל זמן שהוא בחו"ל דינו כבן חו"ל. אלא שבשעה שהוא מבקר בארץ, דינו כבן ארץ ישראל, הואיל ויש לו זיקה עמוקה לארץ, כמבואר בהלכה הבאה על פי מהריט"ץ נב.
ויתכן שהצטרף לרבני חו"ל שיקול נוסף לצד הסוברים ששנה הוא הזמן הקובע. שכן נוכחו לדעת, שכאשר אנשים שיורדים מארץ ישראל וחיים בקרב בני קהילתם זמן ממושך אינם נוהגים יו"ט שני, הם פוגעים ומחלישים את שאר בני הקהילה בשמירת החג ואולי אף בשאר המצוות. ובעבר לא היה מצב של מי ששהה עם משפחתו שנה בחו"ל ועדיין דינו כבן א"י, כפי שלמדנו מהרדב"ז. וכבר מצינו שאמרו חכמים שאסור לשנות מפני המחלוקת אפילו למי ששוהה יום אחד (פסחים נ, א; שו"ע תצו, ג). ואפשר להרחיב את סברתם ולומר, שכאשר אדם מתכוון לשהות שנה, כבר לא מספיק שרק כלפי חוץ ינהג כמותם, שהואיל והוא מעורה בבני הקהילה, בוודאי ידעו וירגישו שאינו מקיים יו"ט שני, וכדי שלא יסתור את מנהג חו"ל, עליו לנהוג כמותם לגמרי בכל דיניהם. וכפי שמצינו שתקנו חז"ל לעשות יו"ט שני בכל החגים, גם באלה שהשליחים הגיעו לפניהם, כדי שלא לחלק בין החגים (ר"ה כא, א, לעיל הלכה ב). ותקנו לברך ברכות ביו"ט שני, שאם לא יברכו, דין יו"ט שני יתבטל (שבת כג, א, לעיל הלכה ה). ולכן כתבתי שמי שנמצא בקהילה שיש לה מרא דאתרא שהוא רב מובהק, צריך לנהוג כפי הוראתו.
