אמרו חכמים: שבעים פרים שמקריבים בחג הסוכות כנגד שבעים אומות, ופר יחידי שמקריבים בשמיני עצרת כנגד אומה יחידה – עם ישראל. “משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך” (סוכה נה, ב). כיוצא בזה מבואר במדרש (במד”ר כא, כד): “משל למלך שעשה סעודה שבעה ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיוון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו (ידי חובתנו) מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקב”ה לישראל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד”.
וכן אמרו בזוהר (ח”ג אמור קד, ב), שיום זה הוא של המלך לבדו, יום שמחה שלו בישראל. משל למלך שהזמין אורחים, וכל בני ההיכל (ישראל) השתדלו לארחם. לאחר מכן אמר המלך, עד כאן אני ואתם השתדלנו למען כל האורחים, והקרבתם בכל יום קרבנות עבור שבעים עמים. מכאן והלאה אני ואתם נשמח יום אחד, זהו שכתוב (במדבר כט, לה): בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, לכם – שהקרבנות בשבילכם.
“וכיוון ששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים להקב”ה ואומרים: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ (תהלים קיח, כד). אמר רבי אבין: אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב”ה? בא שלמה ופירש (שיר השירים א, ד): נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ – בך בתורתך, בך בישועתך…” (ילקוט שמעוני פנחס תשפב).
וזה עניינו המיוחד של ‘שמיני עצרת’, שאין בו שום מצווה מיוחדת זולת מצוות השמחה בה’, בתורתו ובישועתו.
